"הייתי בדיוק כמו פלה ומסי ורונאלדו, רק בעברית"

כשאלי גוטמן התמנה למאמן נבחרת ישראל בכדורגל, הוא הזמין את מוטל'ה שפיגלר לשיחה. שפיגלר היה משוכנע שגוטמן רוצה לשמוע את דעתו המקצועית על שיטת המשחק הרצויה של הנבחרת, או איך אפשר להעפיל למונדיאל, בתור מישהו שעשה את זה. אבל ברגע שגוטמן התחיל לדבר, דווקא שפיגלר, אולי האיש עם הפה הכי גדול שהיה לנו כאן, נשאר בלי מילים.

"הוא השמיע לי שיר שהוא רצה לחבר לנבחרת, ושאל מה דעתי. אמרתי לו, תגיד לי, אתה רוצה שאני אהיה היועץ המוסיקלי שלך? בשביל זה הזמנת אותי? על מה אתה מדבר איתי בכלל? אתה מאמן נבחרת ישראל, מה אתה משמיע לי שירים? אמרתי לו שיפסיק להתעסק בשטויות, וזה הכל. הוא שמע אותי. אם הוא הבין אותי, אני לא בטוח".

התאכזבת?

"נדהמתי. מה, אני מלחין? זמר לשעבר? זה מה שעושים שם? ואז באים אלי לשאול למה נבחרת ישראל לא מצליחה?
"אני לא חושב שהוא היה צריך לשאול אותי על כדורגל, אבל כשהוא שאל אותי על השיר, הוא ירד הכי נמוך. אני מאחל לו שהוא יצליח לחזור מהנמוך למקום טוב יותר".

ואם הוא היה מתייעץ איתך על כדורגל, ועל מה שצריך לעשות כדי שהנבחרת תעלה כבר לטורניר בינלאומי, מה היית אומר לו?
"שצריך לדייק".

כלומר?

"מ?1970 ועד 2014, 44 שנה, מאות שחקנים, עשרות מאמנים, עשו כולם אותו דבר: שום דבר. צריך לא לבלבל במוח. לא לספר סיפורים. לא לחלק ציונים אחד לשני, לא לספר על אווירה, לא לחבר שירים, לא להתעסק בשטויות. שכל אחד יבין את משמעות העניין, שלייצג מדינה זה לא שכונה וזה לא מועדון כדורגל. זה נבחרת ישראל, עם כל המשתמע מכך, והיא עברה מספיק כדי שהכבוד לסמל והכבוד לדגל יהיו כל הזמן בראש".

"לא חשוב אם זה מאמן זר או מקומי, אם זה שחקן גבוה או נמוך, ומה הפרשן מערוץ 1 אומר ומה יורם ארבל חושב. חשוב מה עושים. להפסיק לבלבל במוח כשמנצחים משחק ידידות, ולהפסיק להיכנס למרה שחורה כשמפסידים למישהו שהוא יותר טוב ממך. להפסיק להתגאות לפני המשחק שאנחנו נשתק את רונאלדו ושאנחנו יותר טובים ממסי. להפסיק עם זה. פשוט להיות עם רגליים על הקרקע, ולהפיק מהשחקנים הכישרוניים את הכי טוב למאמץ קבוצתי. רק כך אפשר להצליח.

"אני חושב שהפספוס כאן גדול, כי הכישרונות שהיו כאן לאורך השנים הם הרבה יותר ממה שאפשר לצפות ממדינה קטנה, מכדורגל צנוע. היו את כל השחקנים ואת כל האפשרויות לעשות יותר. היו נבחרות משובחות - זאת של שלמה (שרף) עם ברקוביץ' ורביבו וטל בנין, וזאת של חודורוב וסטלמך, שזכיתי אפילו לשחק איתם מעט. היה את ראובן עטר, עם הגול הנהדר בפאריס, ואת הגול של אוחנה, שקירקס את כולם באוסטרליה. והיתה גם הנבחרת שאני שיחקתי בה. ובאמת חבל שכל הכישרונות הללו לא זכו להעפיל למונדיאל.
"אבל אני לא נביא זעם ולא פרשן. אני מחכה ליום שישראל תעלה ושיבואו אלי, רק אלי, ואני אפרגן ואני אשמח ואני אקפוץ. אני צריך להספיד את אלו שנכשלים? מה פתאום. אני לא כזה באופי שלי".

ובכל זאת יש לך ביקורת על גוטמן ועל הדרך שלו.

"סליחה, סליחה, אתה רוצה שנדבר על האפיפיור? אתה מדבר איתי עכשיו על נבחרת ישראל, אז מה אתה רוצה שאני אגיד? שנדבר על האפיפיור? אוקיי. גם הוא אוהב כדורגל".

מרדכי שפיגלר חי כדורגל בצורה הכי טוטאלית שיש, גם כשהוא כבר אוטוטו בן 70. שפיגלר, אולי גדול הכדורגלנים שהיו לנו כאן אי פעם, ולבטח בעל ההישגים הכי משמעותיים בכדורגל הישראלי, מתכונן עכשיו לשלושה אירועים גדולים ומרגשים: גמר הגביע של קבוצתו, מכבי נתניה, ביום רביעי, המונדיאל בברזיל, שיתחיל בעוד כחודש וחצי, ויום הולדתו ה?70, שיחול בעוד כשלושה חודשים. הוא עדיין נמרץ כתמיד, חד לשון, הולך במהירות מסחררת, רוצה להסתכל רק על העתיד, אבל חי את ההווה וזוכר היטב את העבר המפואר.

הוא היה הסמל הגדול ביותר של מכבי נתניה ושל נבחרת ישראל, אותה נבחרת של המאמן האגדי עמנואל שפר והשחקנים גיורא שפיגל, יצחק שום, שייע פייגנבוים וחבריהם. אותה נבחרת שהצליחה להעפיל למונדיאל ב?1970, בפעם היחידה בתולדות הכדורגל הישראלי.

"לשחק אז בנבחרת היה גאווה גדולה. הרגשנו שמשחקים למען הסמל, שאנחנו עושים משהו מיוחד. האווירה היתה טובה מאוד".

למונדיאל ההוא הגיעה ישראל אחרי ששפיגלר, שוב הוא, הבקיע שער במשחק נגד אוסטרליה בסידני, שהסתיים ב?1:1.

"אמרתי למשפחה שלי שאם אבקיע במונדיאל, ארים את היד למעלה ואצעד חזרה לבסיס. כשהבקעתי נגד שבדיה, זה מה שעשיתי. עד היום יש כאלה שאומרים שנראיתי המום כשהלכתי ככה, חזרה להגנה. בעת ההיא היה נהוג לקפוץ ולהשתולל אחרי גול, ואני לא הייתי המום - פשוט זכרתי את מה שאמרתי בבית. הייתי אז ונשארתי עד היום אחד שחושב מהר. מי שהמום לא דופק גול בגביע העולמי. המזל היחיד שלי היה שיצחק שום, שקפץ עלי, לא היה במשקל שהוא היום".
את חוש ההומור והציניות הגדולה שלו איש לא ייקח ממנו. תמיד היה בו משהו אחר, משהו שהוא הרבה מעבר לכדורגל; אולי זו הישירות המחוספסת שלו, שנתפסה לא פעם כשחצנות. גם כשהוא מדבר על עצמו ברהב, הוא מוסיף מייד ש"זו לא שחצנות אלא דווקא האמת, ולא צריך להתבייש בה, אבל אם גוררים אותי לשחצנות, אני יכול להיות גם שם". במהלך השיחה שלנו יהיו רגעים לא מעטים שבהם יהיה קשה לומר אם הוא רציני או מהתל, ויהיו, כמו תמיד אצל שפיגלר, הרבה הלצות ומשפטי מחץ מצחיקים, גם על חשבונו.

אתה אוהב לצפות בגול ההוא נגד שבדיה?

"אני מפחד לצפות בגול ההוא. כל פעם שמראים לי אותו, אני מפחד שהשוער יתפוס את הכדור".

זה השער הגדול ביותר שלך אי פעם?

"אני אולי אפתיע אותך. השער שאני הכי רוצה לחבק בעולם, עד היום, זה השער הראשון שנתתי בבוגרים של מכבי נתניה בגיל 16, במשחק אימון בטבריה נגד הפועל טבריה. נתתי זינוק עם הראש והבקעתי מול השוער שלהם, יעקב גולדפרב. ברגע הגדול הזה רצתי כמו משוגע ובהתלהבות שיא. וזה היה בכלל משחק ידידות, אתה מבין? אז כולם זוכרים לי את הגול הגדול במקסיקו, ואני בסך הכל דייקתי שם. אמרתי לך - צריך פשוט לדייק".

יש לו קשר מיוחד למונדיאלים. כבר מילדותו שמע את המשחקים ברדיו, ואחר כך גם צפה בהם בטלוויזיה. "במונדיאל של 1954 גרמניה המערבית זכתה. שמעתי את הגמר ברדיו, ובכיתי. בכיתי כי בבית שלי היו הורים, עולים חדשים ממזרח אירופה, ואסור לגרמנים לנצח.

"עשרים שנה אחר כך, כשמערב גרמניה שוב זכתה, קפצתי משמחה. בקנבאואר וגינטר נצר וברטי פוגטס היו אז חברים שלי. היו גם מונדיאלים שלקחתי את הילדים שלי וראינו ביחד, כמו זה ב?2002 בקוריאה וביפן, כשברזיל זכתה. אחרי הגמר רקדנו ושתינו בחדר במלון עם פלה. אחרי מקסיקו 1970 הייתי בעוד תשעה מונדיאלים, כצופה וכפרשן".

ובחודש הבא תחגוג את ה?11?

"עוד לא החלטתי".

אנחנו מהמרים שהוא יהיה שם. אולי אפילו יחגוג שוב עם פלה זכייה של ברזיל.

"בכלל, התנאים שלנו בשנות השישים והשבעים והשמונים היו שונים. העולם היה אחר. יותר צנוע, מאופק. אז מה נעשה עכשיו? ניסע במכוניות של רונאלדו? נשחק בנעליים של מסי? אני תמיד שואל כשאני רואה את הנעליים המיוחדות האלו של השחקנים - אם היתה לי נעל כזאת, הייתי משחק יותר טוב? כשאומרים לי שלא, אני נרגע".

מרדכי שפיגלר, או מוט'ל, כפי שנהגו לכנותו במשפחתו ("רק במכבי נתניה הפכו את זה למוטל'ה"), נולד ברוסיה. בן הזקונים במשפחה שבה חמישה ילדים. אבא אלכסנדר (סנדר) היה סנדלר, אמא הניה היתה תופרת. ב?1949, כשהיה בן ארבע וחצי, עלתה המשפחה לישראל באונייה שהפליגה ממארסיי. "גם שלמה שרף היה באונייה הזאת, הוא היה בן 6. לפעמים אני אומר לו, 'שלמה, אם האונייה הזאת היתה טובעת, לא היה כדורגל בארץ', והוא מבסוט.

"בהתחלה היינו במחנה עולים בבנימינה, ואחר כך הגענו לנתניה. לצריף. הצריף השבדי שלנו בגן ברכה בנתניה. אבא היה קם ב?4 בבוקר להביא פרנסה הביתה, וגם אמא עבדה קשה. היתה בבית דינמיקה של עולים חדשים, ולא תמיד היה קל. אבל אבא ואמא דאגו תמיד שנהיה לבושים טוב ושנלך עם נעליים טובות, ואני הייתי ילד ששמח בחלקו. גדלתי על דמיון. דמיינתי את המהלכים שנחמיה בן אברהם שידר ברדיו. הייתי עומד בבית מול קיר ומשחק עם כדור הסמרטוטים שאמא שלי תפרה לנו. פעם דמיינתי שאני חודורוב, שכולם העריצו, ופעם שאני סטלמך, שהיה ענק. אחר כך סידרנו שער בחצר מרשת של לול תרנגולות, והייתי בועט לשער.

"גדלתי בבית מסורתי והלכתי לבית ספר יסודי דתי, עם כובע ברט על הראש. ככה גם שיחקתי כדורגל בהתחלה, בגיל 6. עם כובע על הראש. בסוף אותה שנה היה משחק נגד בית ספר אחר, והבקעתי בו שישייה. בשנה שאחרי הבקעתי שביעייה. זה נתן לי ביטחון, והבנתי שאני טוב במשחק הזה שנקרא כדורגל. אבא שלי לא היה מאושר מזה. אמרתי לו, 'אבא, זה מה שאני אוהב'. והוא אמר: 'אז תשתדל להיות הכי טוב'. בשבתות, אחרי בית הכנסת, הייתי רץ למגרש בנתניה. מחליף את בגדי השבת בתלבושת הקצרה של הכדורגל, אבל משאיר על הראש את הכובע הגדול. מנהל בית הספר גר מעל המגרש, והיה צופה בי עם משקפת. ביום ראשון בבוקר הייתי הולך עם אבא שלי לבית הספר, כדי להצדיק את חילול השבת".

בגיל 12 עבר שפיגלר לבית ספר רגיל. הוא נפרד מכובע הברט, שהיה צמוד לראשו שנים ארוכות, והמשיך להצטיין בדבר שאהב יותר מכל: כדורגל. "בגיל 15 כתבו עלי ב'מעריב לנוער': 'זה הקטן, גדול יהיה'. בגיל 16, בעונת 1960/61, כבר עליתי לבוגרים של מכבי נתניה בתור קיצוני שמאלי. זה היה חלום עבורי".

את השער הראשון שלו במשחק רשמי הבקיע שפיגלר בפנדל, נגד מכבי יפו ("גם בעונה האחרונה שלי בנתניה, ב?1978, השער האחרון שלי היה נגד מכבי יפו"). אחר כך באו שנים נפלאות, שבהן כיכב במכבי נתניה והנהיג אותה, הבקיע המון - 168 שערים - והפך לסמל הגדול של הקבוצה מעיר היהלומים בשנות השבעים. בקבוצה המיתולוגית של השנים ההן שיחקו שמות גדולים, שבהם ויקטור סרוסי וחיים בר ואלברט גזל ועודד מכנס, דוד לביא וגריאני ובני לם, ועוד רבים וטובים. נתניה שלטה בכדורגל הישראלי ללא עוררין וקרעה את יריבותיה במגרש "הקופסא" הדחוס.

ב?1972 חתם שפיגלר בפאריס FC ושיחק במדיה עונה אחת ואז עבר לפאריס סאן ז'רמן לעונה נוספת, עד שחזר לנתניה. ב?1975 שיחק עם פלה בניו יורק קוסמוס, ושוב חזר לנתניה כדי לקחת איתה את הדאבל ב?1978, כשהוא בן 34. בסוף אותה עונה פרש ממשחק, אבל אחרי שלוש שנים חזר לעוד עונה בבית"ר ת"א כמאמן?שחקן.

הוא מחזיק בתואר מלך השערים של הנבחרת בכל הזמנים, אבל חשוב לו לתקן טעות היסטורית. "כתבו בכל מיני מקומות שהיו לי 83 הופעות במדי הנבחרת ו?33 שערים. זה לא נכון. היו לי 82 הופעות ו?32 שערים. ואם ייתנו לי עוד משחק, יהיו לי 35 שערים.

"היה שלב שחשבתי שבניון יעבור אותי בגולים. יש לו 24 שערים, ואמרתי לעצמי שאם זה קורה, אני פורץ למגרש, עף עליו ורץ איתו מסביב. כך היו רואים שאני רץ, שאני חי ושאני אוהב את זה שלקח ממני את התואר. גם לפייגנבוים יש 24 שערים. אם תחבר אותם ביחד, הם עוברים אותי, עם זה כבר אין לי מה לעשות".

טוב, שייע כבר לא יכבוש במדי הנבחרת, וגם בניון בספק. הסכמת עם ההחלטה של גוטמן להוציא אותו מהסגל?

"אני זוכר ששידרתי משחק שבניון עוד היה בנבחרת הנוער. הוא היה מדהים. אמרתי שם שהוא מזכיר לי את יוהאן קרויף. אם הוא משחק בקבוצה שלו, בטח שהוא צריך להיות בנבחרת. זה לא עניין של גיל. ואם הוא לא משחק וכל הזמן רוצים לדבר על משחק הפרידה שלו, אז זה כבר פחות..."

אז צריך לאפשר לו משחק פרישה או לא?

"לא. שייתנו לו עוד לשחק. למה פרישה? הוא הרי משחק בליגה השנייה באנגליה". הוא עוצר לרגע את שטף הדיבור ומשתהה. "אתה יודע שממני אף פעם לא נפרדו בנבחרת? עד היום אני מחכה שיזמינו אותי. וכמה פעמים שיחקתי בנבחרת. עד היום אני מועמד למשחק פרידה. אני אשם שמתעלמים ממני?"

האיצטדיון בנתניה הוא הדבר הכי מתקדם ורחוק ממגרש הקופסא, שבו גדל מוטל'ה. "תראה איזה מתקן", הוא מתלהב כשאנחנו צופים יחד במשחק הבית של מכבי נתניה נגד אחי נצרת (2:2 בסיום). "לי לא היה כזה דשא וכזה אולם אירוח מפואר, וגם לא כיבוד מפואר במחצית. אבל היתה לי אהבה לכדור, והרגשתי גאווה בכל פעם שעליתי על הדשא וייצגתי את העיר".

עכשיו, אחרי שנים ארוכות שמכבי נתניה השתרכה בתחתית ליגת העל, ומדי פעם גם ירדה לליגה השנייה, הלאומית, היא חוזרת בעונה הבאה לליגת העל. ביום רביעי הבא יישב מוטל'ה שפיגלר, נשיא הקבוצה, "הכי קרוב שאפשר לנשיא שמעון פרס" בגמר גביע המדינה, שבו תתמודד נתניה מול עירוני קריית שמונה. הבעלים של הקבוצה, אלי שגב, אומר שמוטל'ה הוא הרבה מעבר לנשיא המועדון. "הוא היועץ המקצועי שלי. הוא זה ששיכנע אותי, בשיחה מרגשת, לקחת את הקבוצה, אחרי שבשנה שלפני כן הייתי הספונסר שלה. הוא דיבר אלי לתוך הלב. אמר כמה הוא אוהב את הקבוצה, כמה היא גדולה ומושכת קהל.

"אמרו עליו שכאשר הקבוצה ירדה הוא נעלם, ושעכשיו הוא חזר. שטויות. אני מזמין את כולם לבוא לכאן לראות איך הוא מגיע בשש בבוקר למתקן האימונים שלנו לאמן את הילדים המחוננים. כל בוקר הוא בא, מדבר עם הנערים, מחנך, מקנה יסודות. הוא איש של ערכים. יושב בישיבות, ומייעץ לי בשלל נושאים. הוא מקבל כאן סכום מאוד סמלי, משהו שנקבע עוד בתקופה שדניאל יאמר הביא אותו, וביחס למה שהוא עושה כאן, זה כלום".

שפיגלר מקשיב ומתרגש. "יש לי זכות גדולה להתעסק, בגילי, במשחק שאני הכי אוהב ובקבוצה שאני הכי אוהב. אם אלי שגב לא היה כאן, לא הייתי נשאר. הפסדתי כל העונה אולי שלושה משחקים, כי הייתי בחו"ל. לא הצטלמתי ולא דיברתי, כי אני אוהב שקט, אני אוהב לעבוד.

"אני חושב שלנתניה יש עכשיו פוטנציאל לחזור למרכז הבמה. עם מתקן האימונים הנהדר, עם הבית והמשרדים המפוארים והאיצטדיון החדש שבנתה לנו ראש העיר מרים פיירברג?איכר, שמאוד מעורבת ועוזרת לנו. דברים מתרחשים כאן. יש בקבוצה כישרונות לא מעטים, ועם העבודה הנכונה שנעשית כאן, הם יכולים לפרוץ קדימה. יש לא מעט שחקנים שעזבו את נתניה, כמו אוראל דגני מהפועל ת"א ועמרי בן הרוש ממכבי ואחרים. אני לא פוסל שנתניה תחזור לימים הגדולים שלה. היא כבר בדרך לשם".

מתי שוב ישחק בנתניה מוטל'ה חדש?

"לדעתי הוא כבר קיים, הוא כאן. צריך פשוט לגלות אותו".

ולמה לא צומחות בכדורגל הישראלי אגדות כמו שפיגלר, שפיגל, חודורוב וסטלמך?

"צומחות כל הזמן. תעשה סיבוב ותראה כמה אנשים חושבים שהם אגדה. חבל לך על הזמן".

מה היה הייחוד שלך לעומת שחקנים אחרים?

"אני הפכתי שחקנים לידי למצוינים. כל מי ששיחק לידי היה יותר טוב מאשר כששיחק בלעדיי. כשהבנתי שאני עושה את הקבוצה שאני משחק בה ואת נבחרת ישראל ליותר טובות, הבנתי את הערך שלי. וזה לא היה רק בכדורגל. תמיד לקחתי אחריות. גם אחרי הפסדים. כשכולם רצו להרוג אותנו ולהספיד, עמדתי מול התקשורת זקוף כמו תרנגול הודו. כשחטפנו חמישיות בנבחרת, הייתי נכנס לחדר ההלבשה ורואה שחקנים מתאבלים ובוכים. הבנתי שאלה שבוכים, כבר לא ישחקו במשחק הבא. אני כן. תמיד עודדתי, הרמתי שחקנים. הייתי שחקן שעושה את ההבדל. תסתכל על מסי, על רונאלדו, על זלאטן ועל פלה, ואז תבחר לך מה שאתה רוצה להגיד. כן, אני הייתי כמוהם, מה? אני צריך להתבייש בזה גם היום?"

אתה היית כמוהם?

"בדיוק כמוהם, רק עם עברית. תראה, אני לא הייתי אלוף העולם בכדורגל. אבל כל מה שאתה רואה בשחקנים הגדולים האלה, גם לי כנראה היה משהו מזה. אני לא הייתי יותר טוב מפלה, לא, לא. אבל אני שיחקתי איתו, ויצרנו צמד חמד, כמו שיצרתי עם סרוסי בנתניה ועם שפיגל בנבחרת. כל מי שהיה טוב, היה עוד יותר טוב איתי. ידעתי את זה כל הזמן, ולא ראיתי בזה יוהרה. ידעתי לנצל את הכישרון שלי, מה רע בזה? למה אני צריך להתבייש בזה? למה אני צריך להסתתר? למה אני צריך להיות צנוע? למה אני צריך להיות אילם? לפני 16 שנים נתנו לי את פרס כדורגלן היובל. אמרתי, אוקיי, עכשיו אתם אומרים לי, כשאני בן 54? אני ידעתי כל הזמן שאני הכי טוב".

זה בטח עיצבן אנשים שאמרת שאתה הכי טוב.

"לא אמרתי את זה אף פעם. לא הייתי צריך. לא גדלתי עם כפית מזהב, אם בכלל היתה כפית. סללתי לי דרך, הלכתי בשביל שבחרתי בו. הביטחון שלי נבע מזה שהייתי ילד מוכשר, שנהנה לעשות מה שעשה ועד היום נהנה לעסוק בכדורגל כי אני אוהב כדורגל. ואני לא מאמן היום ולא שחקן ואני לא במרכז הבמה, ואני לא מדבר על זה כל יום".

בנבחרת קינאו בך?

"הייתי מספיק חכם וזהיר כדי שלא ירגישו את זה יותר מדי, ידעתי להתערבב עם כולם. יש קנאה בכל תחום בחיים, גם בכדורגל. תודה לאל שהייתי בצד שקינאו בי, ולא בצד שמקנא. תודה לאל. תודה לאל".

אבל גם שפיגל בטח חשב שהוא הכי טוב.

"שפיגל היה הכי טוב, ולא הייתה לנו שום בעיה. גם היום אף אחד עדיין לא יכול לקבוע בוודאות מי היה יותר טוב, אני או הוא. אבל לא עשינו תחרות ריצה, כי הייתי משיג אותו, ולא עשינו תחרות נגיחה, כי הוא נוגח הרבה יותר טוב ממני, והיתה לו בעיטה הרבה יותר חזקה משלי. הדבר הכי יפה זה ששיחקנו נהדר ביחד. הכי נהניתי לשחק איתו, יותר מאשר עם כל אחד אחר. תמיד היו אנשים שניסו לסכסך בינינו. חלקם עוד חיים, אני אביא אותם לעדות. אבל אנחנו כל הזמן דיברנו. אני יזמתי את השיחות, כי אני יותר מבוגר ממנו בשלוש שנים. ידעתי שאנחנו חייבים לדבר, לשים דברים על השולחן. תמיד גם היינו באותו חדר בנבחרת. זה היה חלק חשוב מההצלחה שלנו, גם במגרש וגם מחוצה לו. גם עם פלה יזמתי שיחה, כששיחקנו ביחד בקוסמוס בארה"ב. שאלתי אותו איפה הוא רוצה לשחק, מקדימה או מאחורה, ואמרתי, 'אני אקח את הצד השני'. זה יחסי אנוש, זה קירבה. אני תמיד ראיתי בדברים האלה חלק חשוב מהמשחק".

איך חיית כל השנים עם הדברים שאמרו עליך? שאתה שחצן, שיש לך פה גדול.

"מה אכפת לי? שיגידו. זה רק יצר לי שקט בחיים, כי לא יכלו להתמודד איתי. אלה שמכירים אותי יודעים את האמת, יודעים שיש לי חוש הומור, ושלא תמיד צריך לקחת הכל בכזאת רצינות. לא עניין אותי מה שאומרים עלי. כל פעם שכתבו עלי דברים לא נכונים, לא הגבתי. ועובדה שאתה בא עכשיו לראיין אותי, ולא את כל אלו שחיו חיי תענוגות עם העיתונאים. גם כששיחקתי, גם כשהייתי מאמן - החיים הפרטיים שלי תמיד היו שלי. לא הייתי בשום מסיבה נוצצת, לא הייתי בשום פתיחה זוהרת ובשום סגירה ובשום מקום שמצלמים. עד היום, כשאומרים לי 'אתה סלבריטאי', אני באמת לא מבין למה מתכוונים. אתה שואל אותי אם אני בכלל חושב שאני איש צנוע, ואני אומר לך שאני איש נורמלי.


"טעו כשאמרו עלי שאני שחקן גדול עוד לפני שהייתי כזה, וטעו כשאמרו שאני קטן מדי עוד לפני שירדתי מהבמה. הנה, עכשיו כתב עלי אחד העיתונאים דברים שקריים על מעשיי ועל ההתנהלות שלי במכבי נתניה. אני מתעב שקרים, אבל אני לא רוצה בכלל להתייחס אליו. זכותי. אז יש כאלה שפיספסו אותי, כי חשבו שהם יוכלו לקבוע איזה בן אדם אני, ואני לא התמסרתי להם. לא נוח לי לדבר על זה, כי אני ממש לא שם. הם פיספסו אותי, ואני לא סופר אותם, כי אין יותר מעשר אצבעות על שתי ידיים, ואני לא אחלוץ נעליים בשביל לספור אותן. 'הם' זה המעטים, שבאומללותם חשבו שאם יכתבו דברים שקריים, הם יהיו אנשים מוצלחים יותר. זכיתי לא מזמן שאחד העיתונאים אמר לי: 'מוטל'ה, אני מוכרח להגיד לך שלפני שלושים שנה כתבתי נגדך כי רציתי להתפרסם'. אני מוכרח להוסיף שהוא לא מפורסם עד היום. אני עד היום הולך עם משקפי שמש ועם כובע, שיהיה לי שקט וצל. בשלב מסוים של החיים שלי החלטתי שאני איש של המחר, של העתיד. לא חשוב לי לפאר את עצמי או לספר על התהילה שלי. יש כאן אלבומים, תדפדף בהם והם יספרו לך. אני לא היסטוריון, ולא רוצה להיות כזה שידברו איתו כל הזמן על מה שהיה".

"זה לא עשה עלי אף פעם רושם שאמרו שאני גאון כי אני מבקיע גולים מהקרן. אמרתי לכולם שזה קרה כי בנתניה יש כל הזמן רוח במגרש, אז זה נכנס. אני גם החמצתי הרבה, אז מה? החמצתי פנדלים יותר מכל פרשן בארץ, ואני לא חושב שהלעג הופך אותך למומחה יותר גדול אם אתה כל הזמן מנסה לרמוז שעשית את זה טוב יותר כשחקן. זה גם לא פייר. לא צריך להגיד לצופה מה צריך לעשות בכדורגל. זה לא חידון, המשחק הזה, ולא חיים שכאלה. זה משחק, ובעיניי זה ריקוד: מי שרוקד יותר נכון, ומי שהרוח נושבת בגבו והוא מנצל אותה, יכול לנצח. החשיבה שלי תמיד היתה שונה. אני לא מריר ולא מתוסכל ולא מעמיד את עצמי כאיזה פרשן?על של הכדורגל הישראלי. אני גם מעולם לא פגעתי וזילזלתי באנשים, גם כשהייתי פרשן בטלוויזיה. כשאני רואה שחקן שחווה קריירה גדולה והפך להיות פרשן, והוא מלגלג על שחקני כדורגל שהם פחות טובים ממנו - אני עובר לתחנה אחרת.

"אני לא יכול לשמוע שדר כדורגל שצוחק משחקן שהחטיא מול שער ריק. אני לא יכול לשמוע פרשן שצוחק ממוריניו כשהוא מפסיד. לא יכול. זה חוסר כבוד, זה בורות, וזה לא מעליב את מי שנמצא באנגליה או בארגנטינה, זה מעליב אותנו, את השפה שלנו. מי שמך? ללגלג, ללמד, להגיד מה מסי חושב? אני בז לאלה שעושים את זה. סליחה, גם אני הייתי שחקן, כבשתי שער במונדיאל, הבקעתי בטבריה, הייתי מאמן ופרשן כדורגל הרבה שנים. אני לא זוכר שצחקתי על אנשים. אני זוכר שצחקתי המון עם אנשים. עד היום אני גורם לאנשים לצחוק, כי המשחק הזה הביא לי כל כך הרבה שמחה, שאני רוצה לחלוק אותה עם אחרים".

בקיצור, לא נשמע או נראה אותך בקרוב בתור פרשן בתוכנית ספורט ברדיו או בטלוויזיה.

"אני ממש לא רוצה, הם לא יקבלו ממני את ההנאה הזאת. אני פשוט בורח מהתוכניות האלו. גם אם פונים אלי להתראיין, אני עונה באדיבות שאני לא מומחה לצרות של אחרים. הם לא מעניינים אותי, לא מאתגרים אותי, וחבל לי שכל כך הרבה אנשים צעירים הולכים שולל אחרי דברי ההבל שנשמעים שם".

קריירת האימון שלו ידעה הצלחות גדולות, אבל לא נסקה לגבהים שאליהם הגיע בתור שחקן. "זה בגלל שאני לחצתי על הברקס לפני ההמראה", הוא אומר. "הבנתי שכדי להצליח כמאמן כדורגל צריך לחיות בסוג של פשרה עם עיתונאים ועסקנים, וזה לא היה נכון עבורי. יצאתי לגיחות קטנות וחזרתי הביתה בשלום, לשמחתי. ב?1978 שאלו אותי למה אני לא נוסע למונדיאל בארגנטינה. אמרתי אז לדני דבורין ברדיו: 'אני לא נוסע, כי לא הצלחתי להגיע לשם כשחקן בנבחרת, ואני לא אוהד. אבל בעוד ארבע שנים, במונדיאל הבא, אני אהיה מאמן הנבחרת'. חשבתי באמת שאני אאמן את הנבחרת, וחשבתי שכמו שהבאתי את הנבחרת לגבהים בתור שחקן, כך אעשה בתור מאמן.

"אבל לא הרימו את הכפפה. מהר מאוד הבנתי שאני לא יכול להיות מאמן אם אני לא חבר של העיתונאים. אם אני לא מיודד עם העסקנים. הרי בארץ אם אתה בודק טוב את כל המינויים של המאמנים, רובם זכו בתפקיד חמש?שש שנים אחרי שהיו אמורים לקבל אותו. זה כמו להלביש לאישה מבוגרת את הבגדים של הבת שלה.

"אז לקחתי את נתניה, וזכיתי איתה באליפות בצורה מקסימה. ואני רוצה להגיד לך שהאמירה הזאת שלי, על נתניה ועוד 15, בכלל היתה בתחילת העונה, בזמן שעשינו תוצאות לא ממש טובות. כולם זוכרים את זה כאמירה שחצנית, אבל אני לא אמרתי את זה ביהירות כשהובלנו את הליגה, אני אמרתי את זה כשהיינו במצב קשה, כדי לנטוע בשחקנים שלי אמונה. כי באמת האמנתי ביכולות שלהם, וזה הוכיח את עצמו".
שפיגלר אימן גם את הפועל ת"א, חזר לסיבוב נוסף בנתניה עם אבי כהן ז"ל והיה פחות מעונה בבית"ר ירושלים. אחר כך אימן את הפועל חיפה, בית"ר ת"א ומכבי יפו, שאותה השאיר בליגה. אקורד הסיום שלו היה ב?1995, כשאימן את צפרירים חולון. "ביום שישי הפסדנו. במוצאי שבת רבין נרצח. גרתי אז ברמת אביב ג', לא רחוק מרבין, וזה היה קרוב אלי, הרצח הזה. העלה בי הרבה שאלות: רגע, במה אני מתעסק? איפה אני חי? מה עושים מכאן והלאה? פתאום הרבה דברים נראו לי קטנים. מה אני אגיד עכשיו, שהפסדתי משחק בגלל השופט? פתאום האימון נראה לי כמו משהו שאני לא רוצה לגעת בו. ואני לא מנסה לתפוס טרמפ על רצח רבין. התפטרתי, ואני לא מצטער שהפסקתי לאמן".

ואם יציעו לך עכשיו לאמן את הנבחרת?

"אז אני מתפטר מייד. כי לא כל מי שהיה שחקן גדול, יכול להיות מאמן גדול!" הוא אומר בסרקסטיות. "אתה יודע כמה פעמים שמעתי את המשפט הזה? הנה, החזרתי להם עכשיו. איי, איי, איי. אם היו נותנים לי לאמן, הייתי מביא את נבחרת ישראל למונדיאל עם כל הכישרונות שצמחו כאן. אני הייתי קובע את ההרכב, והייתי מסביר לחלוצים איך להבקיע ולשבור סוף סוף את העניין הזה שרק אני הבקעתי במונדיאל".

מה אתה חושב על רמת האימון בארץ?

"הייתי שמח אם היא היתה יותר טובה. מה לעשות? לי אין טור בעיתון, אז אני לא יכול לצחוק על אף מאמן, וגם לא הייתי עושה את זה. אני אוהב את פאולו סוזה מאוד, אני אוהב את יוסי מזרחי מאוד, אני אוהב את אלישע לוי מאוד. אלה אנשים שלא חשוב מה התוצאה, הם מכבדים את השחקנים שלהם, מכבדים את המשחק ומכבדים את מי שהם עובדים למענו. האחרים - אתה צריך לקחת אתנחתא ולחפש איך מינו אותם, מי מינה אותם, למה מינו אותם, וכולם מסתובבים עם מחברות כאילו שהם מוריניו. מספיק, די עם זה כבר. וזה נכון שלא כל שחקן גדול יכול להפוך למאמן גדול. אתה צחקת כשאמרתי את זה, אני לא. אני רציני. אם הייתי ממשיך לאמן, הייתי נהיה מאמן טוב יותר ממה שהייתי כשחקן. מישהו יכול להוכיח לי ההפך?"

בין התחנות בקריירה של שפיגלר אפשר למנות גם את ההתאחדות לכדורגל. במשך ארבע שנים הוא שימש "יועץ מקצועי לליגות חובבנים ונוער". "הסתובבתי בכל הארץ, ראיתי אימונים בליגה א', ראיתי נוער, נהניתי מכל רגע".

אז למה אתה כבר לא שם?
"כנראה שלא מתאים לי לעבוד במוסד הזה. אני יותר מדי מקצוען. ואם לא כתוב בעיתון על מה שאתה עושה, זה כאילו לא עשית. זה היה מעליב. וכשאני נעלב, אני הולך הלאה".

יו"ר ההתאחדות, אבי לוזון, קידם את הכדורגל בישראל?
"לא קידם ולא דירדר. הוא עשה דברים טובים לכדורגל, וגם נזק ללוזון עצמו. אני עזרתי לו אצל מישל פלאטיני להתקבל לוועד הפועל של אופ"א, ושמחתי על כך. אין לי שום משקעים איתו. הנה, לפני חצי גמר הגביע (שבו ניצחה מכבי נתניה את מכבי פ"ת, שלוזון ניהל אותה בעבר וששייכת לאחיו; ע"נ) חיבקתי אותו. אחרי המשחק לא, כי אני לא אוהב להקניט מפסידים. גם את גוטמן אני מחבק ומדבר איתו כשאנחנו נפגשים. אני איש של שלום, לא של מדון".

מה העמדה שלך בוויכוח על הטעויות של שופטי הכדורגל?
"הם לא פחות טובים מהכדורגלנים... אני לא אוהב ששופט אומר, אחרי שהוא טעה, 'גם שחקנים טועים'. אתה לא שחקן. אתה לא יודע מה זה להחמיץ פנדל בגמר גביע או להבקיע גול עצמי. אתה במגרש רק כדי לשרוק או להרים את הדגל, ואם אתה מתחיל להסתבך ולהסביר, אז אתה לא רק שופט בינוני, אלא גם מטרידן".

מה אתה מרגיש כשאתה רואה את האלימות במגרשים?
"החברה שלנו אלימה. אנשים חסרי סבלנות, ואלימות היא חלק מהחיים. כולנו היינו רוצים שזה ייעלם, אבל זה לא. האסונות הגדולים בספורט, שבהם נהרגו עשרות ומאות בני אדם, התרחשו בגלל חוסר חינוך ותרבות. חוסר יכולת של אנשים להתנהג כפי שצריך. זה נוגע בכל חלקה טובה, זה נוגע גם בנו, וזה מגיע גם למגרשים. למה להפחיד רק עם כדורגל? דוקרים כאן ילדים בבילוי ביום שישי. רוכבי אופניים נהרגים בשולי הכביש. הכדורגל הוא לא מקור הבעיה. חוליגנים יש בכל מקום, והם באים גם לכדורגל. יש חוק ומשטרה ואכיפה, והם צריכים לדאוג לכך".

כששפיגלר היה בן 19, הוא הלך להנאתו ברחוב הרצל בנתניה, ליד הים, וראה נערה יפה שהולכת עם אישה מבוגרת ממנה. "ניגשתי לאישה וביקשתי להכיר את הנערה. פעם לא התחילו בדיסקוטקים ופאבים. הייתי שובב אז, ונשארתי גם היום".

הנערה היתה בת 16, וענתה לשם המיוחד יוד?פ?ת. הצעיר הנלהב החל לחזר אחריה, הזמין אותה לטייל איתו בעיר ונפגש איתה כמה פעמים, עד שנענתה לו. הם התחתנו ערב מלחמת ששת הימים, והביאו לעולם שלושה ילדים: גיורא (44), שעוסק במוסיקה ובמסעדנות, עמיחי (42), שדר בערוץ הספורט, וענת (39), מורה ליוגה. באמצע שנות השמונים התגרשו בני הזוג.

ב?17 השנים האחרונות חי שפיגלר עם בת זוגו אודיל (67), שאותה פגש בבנק בפאריס. "היא עמדה בתור, ואני אחריה. שאלתי אותה אם אפשר לראות את העיניים שלה. בעיניים של בן אדם אתה רואה הכל. היא שאלה אותי במה אני עוסק. אמרתי, בכדורגל. היא שאלה: 'כדורגל?' וצחקה. הסתכלתי עליה ואמרתי: 'סליחה שאני לא רופא'. לא ידעתי שהיא היתה נשואה בעבר לרופא. משם הלכנו לשתות תה בבית קפה".
הוא מזמין את אודיל לשבת לידו, מניח עליה יד אוהבת. עיניו הכחולות נוצצות.

רומנטיקן? אתה?

"כן. אי אפשר לעשות כל כך הרבה שנים משהו שאתה כל כך אוהב, ולא להיות רומנטיקן. אני רומנטיקן עם הכדורגל, ואני רומנטיקן בחיים. אני איש אוהב, אני יכול לסלוח, ואני אופטימי. ואני לא רוצה להתערבב עם אנשים לא ראויים. כזה הייתי כל חיי.
"אל תשכח שלפני עשר שנים התחלתי את החצי השני של חיי. אני מרגיש היום כמו בן 10. אני מרגיש שזה החצי היותר קל של החיים. אני עדיין מתעסק בכדורגל ובמה שאני הכי אוהב, אני סבא לארבעה נכדים ואבא לילדים נהדרים, שעושים לי הרבה נחת. לפעמים אני חושב שחבל שלא הייתי איתם יותר כשהם היו קטנים ולא לקחתי אותם לטיולים גדולים, אלא מקסימום לחדרה ולנס ציונה, כששיחקתי שם. אבל גם עם זה למדתי לחיות, ואני לא אקח עכשיו ילדים גדולים לנדנדה במגרש המשחקים כדי לפצות אותם על העבר. אני חי קדימה. אני רואה אותם הרבה ומדבר איתם ומבלה עם הנכדים לא מעט".

עושה בייביסיטר?

"לא, כי הם חיים בתל אביב ואני בנתניה. הייתי יכול להיות אבא יותר טוב ואני יכול להיות סבא יותר טוב, אבל אין מקום לרגשי אשם. יש לנו אהבה בבית, וזה הכי חשוב".

שפיגלר גר עם אודיל בפנטהאוז מרשים באחד הרחובות המרכזיים של נתניה. את הדירה קנה כבר ב?1972, לפני שנסע לשחק כמה שנים בצרפת, והיא נראית כאילו נלקחה ממגזין דיור יוקרתי. פרקט מהודר, שולחנות עץ בטוב טעם, ספות צחורות וקו ריהוט פשוט ומזמין. מחדר השינה המרווח יש יציאה למרפסת ד?ק מעוצבת, עם נוף לים של נתניה ושני כיסאות שיזוף. בטלוויזיה הענקית שבסלון הוא רואה חדשות, סולד מתוכניות ריאליטי ("מלבד 'דה וויס'") ומתעכב הרבה על התחנות הצרפתיות. הרומן שלו עם פאריס החל כבר כששיחק שם, ונמשך אחרי שפרש, בתקופות שלא אימן. בסוף שנות השמונים התגורר שנתיים בשטרסבורג, שם שימש בעבר היועץ המקצועי של דניאל השטר, נשיא קבוצת פאריס סן ז'רמן. הוא עדיין חבר בוועדות כדורגל באופ"א, נוסע בכל העולם, מעביר הרצאות, שלהן הוא קורא "המשחק" - על הכדורגל והחיים ומה שביניהם, ובעיקר מתעסק עם נתניה וחושב כבר על העונה הבאה, שבה תשחק שוב בליגת העל - מה אפשר לשפר, וכיצד.

למי אתה מתגעגע?

"אני מאוד מתגעגע להוריי ולאחי הבכור, משה, שנפטר לפני שנתיים. אני מתגעגע לדוביד שוויצר וליצחק שניאור, שהיו מאמנים שלי בתקופות שונות ומאוד מוצלחות, לעמנואל שפר, לאבי כהן השחקן, שהיה עוזר מאמן שלי בנתניה, ולרבים אחרים".

לא ניפרד בלי ה?11 הגדולים שלך בכל הזמנים.

"יש יותר מ?11. ברקוביץ', רביבו, אוחנה, משה סיני, מלמיליאן, סטלמך, גלזר, חודורוב, שפיגל, ועוד המון טובים אחרים".

שכחת אותך.

"די, עזוב אותי".

אלי גוטמן מסר בתגובה: "מי שמכיר אותי יודע שאני קודם כל מתעסק בכדורגל, בטקטיקה ובשיטות משחק, ורק אחר כך בדברים שעליהם דיבר שפיגלר. אם זה מה שהוא חושב, שיהיה בריא".