אולי צעקת "אמא, תצילי אותי"?

לעמית שלי היקר!

בשבילי כאילו זה היה אתמול. כל פעם מחדש נדמה לי שאני שומעת אותך, קורה לי אמא כאילו זה עכשיו ממש במציאות.

עמית, כשקברו אותך לא יכולתי לסבול זאת. רציתי להיות במקומך. לא חשבתי שאוכל לחיות עוד. דמיינתי לי שאני מתחת לאדמה, רציתי לחוש ולהרגיש את מה שאתה מרגיש, רק מהמחשבה חשתי מחנק. האדמה רטובה ולחה, חשתי קור, אפלה, קולות מוזרים, רעשים ששומעים בשקט, בחושך. תחושת זוחלים על גופי, כל גופי נצטמרר. הרגשתי פחד מוות. בלילות התעוררתי עם סיוט שמתעתע בי, אולי קראת לי, צעקת "אמא הצילי אותי"? בינתיים איבדת דם רב, היה לך קשה לנשום. אילו רק הייתי לצדך, הייתי עוצרת את הדם בכל כוחי, הייתי מנשימה אותך מעומק נשמתי. הייתי מגנה עליך, אולי מחזיקה בידך. אילו רק ידעתי שהסוף מתקרב, לפחות הייתי נפרדת, אולי כך היו לי תשובות לשאלות ולתהיות.

הסיוטים מחזירים אותי לחוויות הקשות, לאחר השבעה, כשיצאתי לרחוב הרגשתי מוזר, ראיתי שהכול ממשיך כאילו לא קרה דבר. רציתי לצעוק להם שיעצרו, ולהגיד להם שעמית שלי נהרג. הרגשתי שעולמי חרב עלי, החלום התנפץ, הגוף התכווץ, הלב התקשה מייסורים ונקרע מכאב. לקום כל בוקר ולדעת שאתה לא אתנו.

היית ילד כל כך שמח וחיוני. אהבת את החיים, חברים, חברה, ספורט, טיולים, טבע, בילויים, מוזיקה ולימודים. אני רואה אותך בדמיוני בן יותר מ-37, נשוי ואב לילדים. עסוק, עובד וחי את החיים כמו שאתה אהבת - שמח ומאושר ופורח. לו רק הייתה זאת מציאות ולא חלום שבורח.

לא פעם המחשבות עפות להן ונצמדות לתסריט הפרטי שלי, פורצות את ההיגיון ומרחפות להן בפנטזיה ומבקשות אותך עמית, אמתי. ואז אני רואה אותך כאילו באמת, יחד עם אחיך והאחיינים, כולכם מאושרים. ההרגשה הכי נפלאה בעולם לרגע. רגע מאושר, מושלם, כל המשפחה יחד. זה חלום של כל אמא. רגעים שכולם בבית, המולה, שמחות, חגים, שבתות. ואז אני במחשבה אומרת לך, לו רק היית פה עכשיו אתנו, עמית שלי. היית מתמוגג לראות את אחייך אוהד והילה, הילדים רון ושיר המתוקים ששרים ורוקדים ואת אחותך אדוה ויקי ונלי החמודה מסתכלת בתמונה שלך ואומרת "אני נותנת נשיקה לעמית". היית גאה באחיך הצעיר רון שמשרת בפלס"ר נח"ל, עושה חיל כחייל ומפקד. עמית, אני בטוחה שהיית אח ודוד אהוב ונערץ. הגעגועים שלי הם חזקים וכואבים. הם חודרים לעצמות, לנימים, ולא פוסחים על אף איבר בגוף.

אני מרגישה את הניגודים בין שמחה לכאב - גם כשהרגשתי שמחה גדולה שנולדו הנכדים היא הייתה מהולה בכאב. הניגודים הם עצומים בתוך תוכי. מזה ארבע שנים השכול מכה שוב ושוב אנשים קרובים שאהבת נפטרו - סבתא מסודי, דודך איציק, סבתא מוניק וסבא יהודה, יהיה זכרם ברוך.

עמית שלי, לימדת אותנו כל כך הרבה. עם השנים למדתי בעזרתך להלך על חבל דק שמפריד בין החיים אתך ובלעדייך, בין הקיום שלנו לאין שלך. למדתי להרגיש את העצב והשמחה בו זמנית, ולמדתי לאהוב את מה שיש, ולהודות על כך. למדתי להבין שהחיים הם התמודדות תמידית, למדתי לטפח את הזיכרונות ולהתמקד בהם ולהמשיך להיזכר בך באהבה ענקית שלי ושל אבא ושל אחיך וכל קרובייך.

עמית שלנו, נהיה עטופים בזיכרונותיך תמיד ובזכותם נחבק אותך וננצור אותך בליבנו.

באהבה גדולה, אמא.

סגן עמית אסולין נהרג בהיתקלות עם מחבלים בנחל הסלוקי שבדרום לבנון ב-25 ביוני 1998. הוא היה מפקד צוות בפלוגת ההנדסה של חטיבת הנח"ל. היה בן 21 במותו