יקיר, בני אהובי,
חלפו כבר ארבע שנים וחצי מאז נפלת חלל, אך מותך עדיין נעדר. מותך לא נחקר, לא נפתר ומי שקטל את חייך עדיין מסתובב חופשי. מדינת ישראל, שתמיד תעשה הכול למען חייליה, אינה מחפשת אחר האמת ומותירה מותך תעלומה.
אתה יקיר, שהיית אזרח לתפארת מדינת ישראל, שנשאת בנטל באהבה גדולה, שהיית לוחם וקצין, שהתנדבת לשירות קבע בצבא ההגנה לישראל עליך אף אחד לא הגן, לא במותך וגם לא אחריו. אתה, קצין מודיעין בצה"ל, שרתת ביחידה מובחרת והוגדרת כקצין "מהמוצלחים והמקצועיים שיש". נהרגת סתם כך, באמצע היום, והמדינה שותקת. דמך הופקר והפכת לאדם שקוף, שאת נסיבות מותו מעדיפים לא לדעת.
אבל עבורנו, יקירי, היית עולם ומלואו, היקר מכל. בננו בכורנו, אותך גידלנו וטיפחנו כמעט 22 שנים עד שהיית לגבר מוצלח, שופע טוב-לב ואכפתיות, מאושר ואהוב, מקור גאוותנו. לנו, שאיבדנו אותך, יש זכות לדעת מדוע שלחנו אותך בריא ושלם לצבא וחזרת אלינו בארון מתים. יש לנו זכות לקבל תשובה ברורה מבלי שימרחו אותנו עם סיפורי "תעלומה" שאינם קיימים עוד בישראל של היום, ודאי לא עם מודיעין מפואר כמו שלנו.
לכל מוות יש סיבה, וחובתה של המדינה לגלותה. הגדרת מותך כמקרה בו "רב הנסתר על הגלוי" הינה חרפה ועלבון למי ששילם את המחיר הכבד ביותר. לך יקיר, שכל חייך היית אדם מאד ברור, עם דעה משלך ודרך חיים ברורה, לא מגיע למות עם המילה "תעלומה". היית מאוד ברור כשהתגייסת לשירות קרבי עם העיקרון לפיו כל אחד חייב לתת מעצמו הכי טוב שהוא יכול למען המדינה שלו. היית מאד ברור כשנשבעת אמונים לצה"ל בכותל המערבי, וכך גם היית ברור כשצעדת בגאון בטקס סיום קורס הקצינים.
ביום חמישי הנורא ההוא, חיכינו שתחזור הביתה לסוף השבוע, כמו שכל כך אהבת, אך שתי יריות ארורות עצרו אותך, קטלו את חייך היפים ופצעו את נפשנו קשות. בתוך כל הכאוס הגדול והערפל סביב נסיבות מותך, מיד היה לי ברור דבר אחד - שאני חייבת להיות חזקה בשבילך ושאסור לי ליפול. ידעתי שאתה סומך עלי שאעמוד איתנה לצדך, כי אינך נמצא פה כדי לספר מה קרה. מיד הדהדו בראשי מילות השיר שלנו: "אמא שם שומרת גם כשאתה גדול. קום תהיה כל מה שבא לך, כי בשבילה אתה תמיד, מלך העולם".
כשהבטתי בפניך בפעם האחרונה, בטרם הוטמן ארונך באדמה, בי נשבעתי כי אלך אחריך באש ובמים ולא אוותר עד שתתגלה האמת, עד שיוחזר כבודך ותוכל לנוח בשלום על משכבך. כפי שאף אמרתי לך מעל קברך הטרי: אנחנו גאים בך ונשבעים לך שלא ננוח ולא נשקוט, נהפוך אבן על אבן עד שנפתור את התעלומה.
הלוואי ויכולתי רק להתגעגע
בני אהובי, הלוואי ויכולתי לכתוב לך רק געגועים. געגועים לחיבוק החזק שלך שמוחץ אותי מרוב אהבה, לקול צחוקך הרם המתגלגל בין קירות הבית, לנוכחות התוססת והשמחה שלך בחיינו, געגועים לפנים היפות שלך, לריח שלך. הלוואי ויכולתי לכתוב רק עליך, יקיר, לספר על חייך ולהנציח את דרכך. אך לדאבוני, סיפור מותך הנעדר אינו נותן מנוח, מעצים את כאב האובדן וכמו פצע מדמם הוא בלבה של המשפחה כולה. משפחה שלמה שגדלה על אהבת הארץ וכך חינכה גם את ילדיה, יחד עם חבריך הטובים שהם מלח הארץ הזו - לכולנו חסר סיפור מותך.
וכך זה נשאר כל יום, כל שעה, גם מדי שנה ביום הזיכרון לחללי צה"ל, כשאני עומדת על במות הטקסים בבתי הספר שבהם למדת כדי לשאת דברים לזכרך ואז חשה ביתר שאת את כאבך, כי לא כך מגיע לך שיזכרו אותך. ביום הזיכרון הזה, בו מדינת ישראל מצדיעה לכל חייליה ואזרחיה הקדושים אשר קיפחו חייהם למענה, אני מייחלת לכך שתעשה עמך צדק, שתחקור עד שתמצא את מי שהרג אותך, כדי שיושלם סיפור מותך ואבין למה אינך, כדי שאוכל לבכות עליך כמו כל אם שכולה, כדי שאוכל להתאבל בשקט.
סגן יקיר וקנין נמצא מת ברכבו ב-12 בנובמבר 2009 בהרצליה. הוא שירת כקצין מודיעין ביחידת מגלן. לאחר חקירה של גורמי הביטחון והמשטרה הוגדר מותו כתעלומה, המשפחה עדיין נאבקת לפתרונה. בן 21 היה במותו