שבת, חג סוכות, אותו יום ארור לפני 16 שנים וחצי, נפרדת מהעולם. זו הייתה שבת ארוכה וקשה עבורנו היות וידענו שאתה אמור לחזור למוצב לאחר ארבעה ימים שהיית במארב. המתנו דרוכים לשיחת טלפון ממך, אותה שיחה שמעולם לא קיבלנו.
עשר בלילה, אחרי כחמש שעות שאתה כבר אינך בין החיים, על סף דלתנו עמדו קציני העיר, שבישרו לנו את בשורת האיוב. בשורה שריסקה לרסיסים את ביתנו החם וחיים שלמים התהפכו בשניות, נקישה בדלת שהדה עדיין מצלצל בזיכרוני ושום דבר אף פעם לא יהיה אותו דבר.
נהרגת בחג הסוכות, חג שכולו שמחה והכנסת אורחים. אני זוכרת שמאוד אהבת את ימי החג. מדי שנה היית מקפיד לבנות סוכה עם חבריך בחצר ביתנו, ואיזה חגיגות הייתם עורכים שם. כמה אירוני שדווקא בחג זה נפלת, ובשבילנו חג הסוכות, כמו כל יתר החגים מאז נפילתך, אינו אותו החג.
תמונות מתרוצצות בזיכרוני מאותו יום רע ונמהר, מתרוצצות ואינן מרפות, והשאלות: האם סבלת ולמי קראת רונצ'וק שלי. ואני לא הייתי לידך להושיע.
16 שנים וחצי, ואני ממאנת לשייך אותך לעבר, לא מפנימה את לכתך. היית צריך להיות היום בן 37 וחצי, כנראה אב מסור לפחות לשלושה ילדים, נכדינו. כל חייך הקצרים למדנו ממך כולנו, מהכוח והנחישות שלך ללכת בדרכך שלך ולעשות את הדברים כפי שאתה רואה ומבין.
המוזיקה שהייתה כל עולמך המשיכה ללוות אותך גם בצבא. אני זוכרת שביקשת שנביא לך מערכת סטריאו לצבא. בכל הזדמנות שנקרתה, הוצאת את המערכת עם הרמקולים הגדולים שהבאנו לך, למשטח הטיפולים שלכם בפלוגה ח', שם השמעת לחבר'ה מוסיקה בעת טיפולכם בטנקים. אסף שצקין, המ"מ שלך, מספר שהיית מחובר לווקמן שלך (אפילו במשמרת השינה).
יובל מלחי, חברך לפלוגה, שהגיע לחלץ את הטנק שלך לאחר שנפגע מפגיעת טיל ישירה, אסף מתוכו את הווקמן שלך כשהוא רטוב ומלוכלך בבוץ ואמר במין התנצלות: "חששתי שהווקמן ילך לאיבוד. לכן הבאתי אותו אליכם בעצמי". צמרמורת אחזה אז בגופי, חיבקתי את הווקמן כאילו חיבקתי אותך. אי אפשר היה להפעיל אותו רונני, מבחוץ נשאר שלם, אך כולו נסדק מבפנים.
הייתי אז בחודש חמישי להריוני, ארבעה חודשים לאחר נפילתך נולד לך אח. אני נזכרת בתגובה שלך כשאבא ואני סיפרנו לך על ההיריון: "אמא", אמרת, "אני אהיה בן 20, אני לא בבית והוא לא יכיר אותי בכלל". ואכן, הנורא מכל קרה ילד יקר שלי.
איבדתי אותך ומנגד חיבקתי תינוק חדש בפרקי זמן כל כך קצרים, כשחיים ומוות מתערבבים זה בזה ומשנים סדרי עולם. סיטואציה בלתי אנושית וקשה מנשוא. רונני, אחיך קרוי על שם הגדוד בו שרתת, שמו "עוז", את השם בחר אייל, אחיך שהתעקש לבחור בשם שיהיה קשור אליך.
יש לך אח מקסים, היום הוא כבר נער בן 16, רגיש ואוהב, שאוסף כל פיסת מידע אודותיך. כמוך רונני, גם הוא עוסק במוזיקה, ולפני שנתיים כתב והלחין את השיר "הנער שהלך" לזכרך. השיר מביע את כאבו וגעגועיו לאח שהוא מכיר רק מסיפורים ותמונות. בערב יום הזיכרון בשנה שעברה הוא הופיע בבית יד לבנים בעירנו בליווי התזמורת "הבין-דורית".
ביום שנפלת אבדו לי האושר והשמחה, מותך היה בשבילי סוף העולם. בתוך המוות והשכול ובמעמקי העצב והגעגוע הבלתי פוסק, הבנתי כמה לשכול אין חברים. סבלי הוא שלי, ובכיי הוא שלי, הבנתי את גודל בדידותי ואיש בעולם ולו הקרוב ביותר אינו יכול לעזור ואני לבדי מול מותך. אך יחד עם זאת, הבנתי שהמוות אינו יכול להרוג את זה שלעולם אינו מת.
אהבתנו אליך היא אהבה נצחית, הממשיכה לחיות לעולמי עולמים. הכיסא הריק שלך איננו ריק באמת. כשאבא נוהג - אתה שם לידו מתקשקש" איתו על מכוניות ומהירויות. כשאני מבשלת - אתה שם לידי, טועם מן הסירים ומשמיע קריאות הנאה. כשאייל מחפש משמעות לחיים ומנסה להבין מדוע הגענו לעולם - אתה חוקר יחד אתו את הדברים. כשאופיר ועוז מנגנים - אתה מקשיב ומתפעל. אופיר מספר שלפעמים הוא חש אותך מנגן יחד אתו. אתה שם עם השתיקות, בחיוך הנצחי מבעד לתמונות, ועם התחושות החזקות שלי, אתה כאן ושם בשבילנו.
ימי שישי בצהרים, שיגרה כואבת, אני נזכרת כמה שמח היה בבית כשהגעת אחרי מספר שבועות מהצבא. אני מתגעגעת לבלגן, לרעש, לסיפורים שלך, לקולך, לראות אותך מאושר עם תמי חברתך, למוזיקה שהתנגנה, לטלפונים שהיו מצלצלים בלי הרף, לשמחת החיים שלך, ואפילו לריח הגריז בכביסה. ליהנות מעוד שנייה ממך, לפנק ולפנק, לבשל ולאפות עבורך כל מה שאהבת ולדעת שזה לא יחזור וכבר 16 שנים וחצי שאנו פוקדים את קברך כי אתה את ביתנו הפסקת לפקוד. במקום צ'ופרים לצבא, אנחנו קונים פרחים לקשט את קברך.
הזמן הפך להיות מושג מאוד גמיש עבורנו, הוא דולף וזולג ומכיל בתוכו את מה שהיה ומה שיהיה, הדבר היחיד שהזמן ממאן להוכיח הוא המשפט "הזמן מרפא את הפצעים". הזמן שחלף לא איחה במאומה את הפצעים שנפערו בקרבנו עם נפילתך. אותות הזמן ניכרים בכולנו, אך עליך בני, אינם משפיעים. נשארת צעיר ויפה, סמוק לחיים ושובב מבט, ילד משפחתי הקשוב להלכי הרוח בתוך הקן המשפחתי המלוכד שבנינו לנו.
הראשון שקרא לי אמא
רונצ'וק,
רוצה לספר לך שאתה כבר דוד לשלושה אחיינים מקסימים, שכשהם מבקרים את ביתנו צחוקם וקולם ממלא את לבנו בחום ובאהבה אין קץ.
אופירי ממשיך את השנה השלישית באקדמיה למוזיקה בירושלים, מלמד מוזיקה ומרחיב את אופקיו בתחום. גם הוא עסוק בהנצחתך, כותב ומלחין שירים לזכרך. עוזיק החל את דרכו בבית הספר התיכון. אותו התיכון בו אתה ואחיך למדו. ואבא, כבר לא עובד ב"שחר" אך מצא עיסוק אחר בתחום.
רונני שלי, בני בכורי, הראשון שקרא לי אמא, תדע שאני שלך לתמיד, נפשי קשורה בנפשך לעד, לאן שאלך אתה איתי. געגועי אליך רק הולכים ומתעצמים והזמן אינו מרפא את הכאב שהפך לדייר קבע בנפשי הדואבת. דע לך יקר שלי, כי נוכחותך
קיימת ותהייה קיימת אתנו לעד.
אוהבת עד בלי די, אמא שלך.
סמל רונן חיון שירת כלוחם שריון בגדוד 77 של חטיבה 7. הוא נהרג בהיתקלות עם מחבלים בדרום לבנון ב-18 לאוקטובר 1997. הוא היה בן 19 במותו
לחצו כאן כדי לצפות בסרט לזכרו של רונן
אחיו של רונן מבצע את השיר "הנער שהלך"