סלח לי שאני עדיין אבלה עלייך

תמיד נזכור אותך אלון יקר שלנו, גם אם דמותך הולכת ומטשטשת הולכת ומתרחקת.

הכאב הזה שלא מרפה מאז הלכת לנו הוא החותם של הזיכרון לעדי עד. תמיד נזכור אותך בעדינות הנפש בה ניחנת. ביופי שלך, ברגישות לאחר, בתבונת האדם שבך, פיקחותך וצניעותך. הייתי קוראת לך בתוכי "ילד פסל", כי היית כה יפה כאילו יד אמן יצקו פניך, כמו אל יווני. לא שיערתי משמעות מחשבה זו שחלפה בראשי, לו רק ידעתי.

זיכרונות רבים וטובים השארת לנו והנה מבזיק לו מאי שם פלח זיכרון, מין תמונה שקפאה על הקיר ובה אתה שר ומתופף בקצב פלאי בחתונה של נעם, היית נוהג להקליט קטעים מצחיקים מהתכנית פלטפוס ואחר כך מחקה את דמויותיהם. היינו מתפוצצים מצחוק ובעודנו צוחקים, כדרכך היית פורש ועולה לחדרך, לעולם המחשב. לימדת והדרכת אותי רבות אודות המחשב , בנית לי אתר ובו הונצחת מתעמל על מיטת הפילאטיס. והיום זהו חלק בלתי נפרד מהאתר.

זיכרון קטן מונצח בין דפי זיכרונותיי. היית נוהג פעמים רבות לשקוע בהרהורים במבט מרוחק, נוגה וחולמני. לעתים זה התרחש בזמן ארוחה משפחתית. הייתי מביטה בך בהשתאות, בפליאה, בסקרנות, ושואלת את עצמי מה יש שם במבט העומק הזה שכל כך חודר, כל כך נוגע. ביופי הזה. אהבתי אותך ילד שלי, אוהבת עד אין קץ ואף פעם לא מצליחה להיפרד. לא מצליחה לומר לעצמי שהיית וזהו שאינך יותר, ודי.

אלוני ילדי היקר, לאט לאט אני לומדת לצעוד מחדש בדרכים בלעדיך. כמו תינוק בצעדיו הראשונים. לפעמים שיווי המשקל מופר ואז נופלת וקמה, נופלת ושוב קמה. לומדת לנשום, להריח, לראות, לשמוע, לגעת. שהרי האוויר השתנה בריאותי המראות, הצלילים, התחושה, הכול זר מלכתחילה.

היה זה יום קיץ חם ולוהט כשנעלמת ונבלעת לתוך היקום. השמיים היו כחולים בכחול עמוק מעל, והקרקע היתה יבשה ולוהטת. מתחת לקרונות הרכבת הלהט גבר ושם מצאת את סוף חייך. האמנם? שוב ושוב נזכרת בעובדות היבשות ולא מצליחה לקלוט, להכיל את גודל הזוועה.

מאז עברו ימים רבים, עונות השנה התחלפו, כמעט שמונה שנים חלפו ועדיין איני מבינה. עוד מעט יום הולדתך ה-28 ואתה לא כאן, לא גדל. נשארת ילד בן 21 פחות חודש וכמה ימים. שגרת החיים נמשכת מבחוץ כאילו לא אירע דבר, אך אצלי השגרה הפכה לגעגוע ענק ואין סופי. תחושת החמצה, פספוס וכאב שעוטף אותי בוקר, ערב ולילה.

עונות השנה היפות, הפריחה המשגעת באביב, השמים המצוירים בשקיעה וגלי הים בשלל גוונים מכים בי בחיות חדה ומתריסה. אומרים שהזמן מרפא את הכאב ומרכך פינות חדות לעגולות, אך אצלי הגעגוע והחסר רק מתעצם. תחושה של חוסר תמידי דומה לנוכחות תמידית, וכך אתה נוכח בי וחלק ממני כל הזמן.

כשאתה לא כאן אתנו, הבנתי ביתר שאת שהיה לי כל מה שאדם מבקש לעצמו. מה שתמיד ידעתי וכשמתת לי בחטף שכזה מת בי משהו עמוק ונורא.

אלוני שלי, סלח לי שאני עדיין באבל עמוק, עדיין לא מתאוששת אתה בטוח תבין. כל יום הוא מסע לשפיות. כל יום כמהה אליך, אל פניך היפות, אל עיני השקד החומות והפיקחות, אל המבט הנוגה, הבוהה לעתים. אל חיקוי הדמויות שלך שכל כך הצחיקו אותנו. לריח הבושם המיוחד שהיית מתבשם בו בערבי שבת עת יצאת לבילוי עם חברים, להשתוללויות הקונדסיות שלך עם נדב על השטיח בסלון. לחדרך המבולגן עם המחשב שהיה ידיד נפש שלך בשעות בדידות ומצוקה, ובשעת שמחה ושירה.

זוכרת אותך יורד במדרגות הבית מחדרך ומפזם מנגינה "והלב והלב", אני ממש שומעת את קולך. משמרת זיכרון קטן זה בתוכי, קול שמנחם קמעה.

אני רוצה לספר לך על אחיך הנפלאים המתמודדים בגבורה, בחיו?ת, עוצמה ורכות – כל אחד בדרכו המיוחדת, מנתב מסע חייו לצד האובדן, הכאב והגעגוע אלייך. אחיך הם הכוח המניע, התומך, השפוי, העז, המורה לי לחזור לחיים. אסי, בנגיעות רכות של מילים וחיבוק. נדב, שלימד אותי מחדש להאזין למוסיקה, לשירים, מבלי למות בתוכי. נעם, עם האופטימיות המדהימה שלו לאורך כל הדרך, עמית, שגם כשנמצא רחוק, תמיד קשוב ורגיש למתרחש בתוכי, ותמיר בשיחות ב"סקייפ" ברגישות המיוחדת לו. ואבא, שכל כך כואב ומשחק את הגיבור ומושך אותי למעלה מכל נפילותיי.

אני רוצה לספר לך על אחיינים חדשים שנולדו במשפחה, טל ונועה לתמיר ומישל, ליאור ותמרה לעמית ולדגנית, וגל ומעין שהכרת גדלו וצמחו כל כך מאז, להם התווספו שני אחים - איל וארואל. נדב התחתן בינתיים עם איילה ולהם נולד יונתן, ועוד רגע קט גם לאסי שלנו עומד להיוולד בן. אלון יקר שלי, בטוחה בקיום הנשמה שלך. אתה קיים. אנחנו עוד ניפגש ונשמח ביחד. נשמה עם נשמה. היה שלום בני.

אוהבת, קרועה מגעגועים, עוטפת אותך בליטוף ומגע מרפרף על ריסיך היפים. פורשת בפניך מצע של רוך וערגה, מחבקת זיכרונך ולא שבעה. אמא שלך.

רב-טוראי אלון שורק נהרג בתאונת הרכבת בכפר יהושע ב-12 ביוני 2006. הוא היה בן 21 במותו