המוות שלך עמית, סיפק לי הרבה שעות חשיבה. המוות שלך עמית, סיפק לי 19 שנים של זיכרונות ואין ספור שנים של דמיונות.
בנושא הזיכרונות, אני מתאמצת לתפוס כל פיסה ולו הקטנה ביותר של זיכרון, כדי לא להפסיד שום דבר שהיה קיים איתך או ממך. כך אני זוכרת איך נראית לאורך השנים, איך התנהגת, מה אהבת לעשות, מה אהבת לאכול, מה היו הדעות הנחרצות שלך, מה היה בית הספר בשבילך, איך היית מוקף חברים, איך ידעת להתרגז ואיך ידעת להירגע, איך חייכת. אוי החיוך הזה. איך אהבת את אחיותייך, איך נהנית מהפינוקים שקיבלת מהן.
איך היה לך פרצוף כועס, איך שמנת ואיך רזית, איך הבית היה מתפוצץ מהמוזיקה שברחה לה מהחדר שלך, איך נסעת לחברים, איך הבאת חברים הביתה, איך היית בצופים, איך היית בבית תינוקות, בפעוטון, בגן הילדים ובבית הספר. איך אהבת לשחק טניס שולחן ואיך הפסקת לשחק, ועוד הרבה דברים אחרים שאני שומרת בקפדנות על מנת לא לאבד שום דבר שזכור לי ממך.
בנושא הדמיונות, כאן אין גבולות. כבר דמיינתי אותך גר בקיבוץ, גר בחו"ל, שולח תמונה מהילדים שלך במייל, מתחתן במסיבה מיוחדת במינה, גם דמיינתי אותך רווק נצחי. דמיינתי אותך מזדקן, דמיינתי אותך איש צעיר, דמיינתי אותך איש מבוגר. דמיינתי אותך שמן, רזה, עם זקן ושפם, רק עם זקן, רק עם שפם, בלי זקן ובלי שפם. דמיינתי אותך עם קוקו,
דמיינתי אותך קירח, דמיינתי אותך עם תלתלים ארוכים. דמיינתי אותך שמח, דמיינתי אותך עצוב, דמיינתי אותך ברוגז, דמיינתי אותך שלו. דמיינתי אותך נכנס הביתה ושואל: "מה אוכלים היום?". דמיינתי אותך מבוגר, עוזר לי כשאני זקנה כבר מאוד.
דמיינתי וזכרתי, וזכרתי ודמיינתי, וככה הראש לא מפסיק לעבוד. הלוואי והייתה קצת מנוחה למחשבות ולזיכרונות, והיית כאן, במציאות, לו לרגע קט אחד, ומפסיק אפילו במעט את הכאב הנורא הזה.
אוהבת ומתגעגעת
אמא
סמל-ראשון עמית רובינזון, לוחם בחטיבה 188 של חיל השריון, נהרג במבצע "עופרת יצוקה" ב-8 בינואר 2009. היה בן 20 במותו