הנער שחיטא את הקרונות למשרפות וניצל מצריף הנידונים למוות

אירועי יום הזיכרון לשואה ולגבורה נעלו הערב (שני) בעצרת ממלכתית בבית לוחמי הגטאות, בסימן 70 שנה לשואת יהודי הונגריה. כ-10,000 בני אדם צפויים להשתתף באירוע, ובין יתר הנואמים שיכבדו את העצרת יהיו הרמטכ"ל, רב-אלוף בני גנץ, ושר האוצר יאיר לפיד, שאביו יוסף (טומי) לפיד נולד בהונגריה ואיבד בשואה את משפחתו.

"הגרמנים שמרגישים שהצבא הרוסי מתקרב מובילים את היהודים לנהר הדנובה, מורים להם לעשות חורים בקרח ויורים בהם", סיפר לפיד על הרגע שבו אביו השתחרר מהמחנה. "ביום שני מוקדם בבוקר, הגרמנים וההונגרים מקיפים את הבלוק בו שוהה אבא שלי ומצעידים את היהודים ברחובות. לרגע אחד פתאום מטוס סיור רוסי מנמיך מעל השיירה ויש בלבול רב. ליד אבא שלי וסבתא שלי היה בית שימוש ציבורי קטן צבוע בירוק. סבתא דחפה את אבא לבית השימוש. סבתא סגרה את הדלת מאחוריהם והם נשארו בתוך בית השימוש והשיירה עזבה בלעדיהם. אבא וסבתא עמדו ברחוב והיו חופשיים, וכל העולם היה תיאורטית פתוח לפניהם. המון שנים אחר כך, אבא ואני נסענו יחד לבודפשט. זו הייתה דווקא נסיעה שמחה, שכן הוא התגעגע לנופי הולדתו. טיילנו הרבה ברגל ויום אחד הוא הסתכל על משהו והחל לבכות. לא הבנתי מדוע, והוא הצביע על בית שימוש ציבורי קטן צבוע בירוק שעדיין עומד שם. כשאבא נרגע, הוא אמר לי את מה שכולנו צריכים להעביר הלאה. הוא אמר לי, 'פה נולדה הציונות שלי. פה הבנתי שאני מוכרח שתמיד יהיה לי מקום ללכת אליו. אני לא יכול לחיות בעולם שאין לי לאן ללכת, ולכן צריכה תמיד להתקיים מדינת ישראל'".

בעצרת מקבילה בקיבוץ יד מרדכי אמר שר הביטחון משה יעלון: "70 שנים אחרי, אני עומד כאן מולכם, בנה של בתיה סמולינסקי לבית זילבר זכרה לברכה, ניצולת שואת יהודי אירופה, שכמו רבים מבני דורה, מצאה עצמה נקרעת ממשפחתה, נרדפת ורדופה, ותמונות האימה שהיו חלק משגרת נערותה עת חמקה מידי המרצחים והסתתרה ביערות ליוו אותה עד יומה האחרון. אני עומד כאן מולכם כשר הביטחון של מדינת ישראל, אשר קמה שלוש שנים לאחר הנורא שבאסונות, והפכה ברבות השנים למקום פורח ומשגשג, שעוצמתו הפכה דגם לחיקוי ברחבי העולם כולו. עוצמה אשר טומנת בחובה ערכים, מוסר ומצוינות. עוצמה של כלכלה יציבה, תעשייה מפוארת, רפואה מתקדמת, מדע חלוצי ומערכת ביטחונית חזקה מאין כמותה. כוח מגן מתקדם ואיכותי אשר יבטיח שלעולם לא יעמדו ילדים יהודים במבט מבועת מבעד לגדרות של מחנה ריכוז, בחרדת מוות, כשייאוש משתלט על כל פיסת תקווה ועל הרצון לחיות".


יום הזיכרון לשואה ולגבורה - סיקור מיוחד בוואלה! חדשות

כמדי שנה הדליקו ניצולי שואה ובני משפחותיהם שש משואות לזכר שישה מיליון היהודים שנספו במלחמת העולם השנייה. בזה אחר זה עלו הפרטיזן ליטמן מור, שכל משפחתו נספתה בשואה; חווה ויוסף לוסטיג, ניצולים שהקימו את המוזיאון לזכר הקהילות דוברות ההונגרית בצפת; יוסף בן פורת, ניצול "בית הזכוכית" בבודפשט וממייסדי קיבוץ געתון; מאיה קרן וחגי קרן, בתה ונכדה של חווקה פולמן רבן, קשרית ב"ארגון היהודי הלוחם" בגטו ורשה וממייסדות קיבוץ לוחמי הגטאות שהלכה לעולמה השנה; ויצחק לבנת, ניצול מחנה ההשמדה בירקנאו ששרד את השואה כילד, בין היתר הודות לעבודות חיטוי שעשה בקרונות הרכבת שהובילו את היהודים למשרפות.

את צריף הילדים (הקינדר בלוק) במחנה ההשמדה בירקנאו הצליח יצחק לבנת בן ה-84 לשרוד בזכות הקאפו היהודי-פולני, שהנער בן ה-14 מצא חן בעיניו. הקאפו היה אחראי על "קומנדו דיסאינפקציה" – העובדים שחיטאו את קרונות הרכבת שהיהודים הובלו בהם למשרפות, והיו בני מזל ביחס לשאר הקורבנות של מכונת השמדה המשומנת של הנאצים.

"התפקיד של הקומנדו היה לקבל את קרונות הרכבת שהגיעו לאחר נסיעה של שבוע או של יומיים, ולפנות את החפצים שאנשים הביאו איתם בתוך הקרון", סיפר לבנת בעדות שמסר ל"יד ושם". "לא אפשרו לאף אחד להוציא שום דבר מהקרונות, שהיו מלאים בהפרשות, וגם גוויות של אנשים שמתו בדרך. הקומנדו היה צריך לפנות מיד את כל מה שהיה בקרונות, להעביר את החפצים לידיים של קומנדו אחר שנקרא 'קנדה' ומיד להתחיל בחיטוי: לנקות, לשטוף ולעשות את הדיסאינפקציה על הקרונות, כדי שהרכבת תוכל לפנות את הרמפה, ורכבת אחרת תוכל להיכנס".

"התפקיד הזה נתן לקומנדו יתרון אדיר", המשיך לבנת. "אפשר היה לפתוח את החבית הזאת, של 300-200 ליטר של חומר שאתו ריססו את הקרונות, ולזרוק פנימה קופסאות קונסרבים (שימורים, ע"ח) שמצאו בתוך הקרונות, בעיקר סרדינים ובקבוקים שלמים של וודקה, או דברים כאלה. הם היו חוזרים למחנה עם סחורה, והסחורה הזאת, זה היה מטבע, שווה במכפלות את משקלו בזהב".

בערב יום הכיפורים הגיע לבנת, שכונה אז "שוטי", לסלקציית הילדים של ד"ר מנגלה הידוע לשמצה. "היו שם שני צריפי ילדים, ואני בסלקציה הזאת נופל כי לא הגעתי לגובה", שחזר לבנת. "היה שם איזה קשר שנקבע עם מסמר וכולם היו צריכים לעבור מתחתיו. מי שהיה נמוך יותר נפל. אני נפלתי".

אחרי הסלקציה נלקח לבנת לצריף אחר, שנדחסו בו 700 ילדים שכמותו, לא עברו את המיון לניסויים הנוראיים של מנגלה. על אף גילם הצעיר, הנערים הבינו כי התחנה הבאה היא תאי הגזים. הילדים הפצירו בלבנת להצטרף לתפילת "כל נדרי" הנאמרת ביום הכיפורים, אך נתקלו בסירובו העיקש. בשלב זה הוא כבר איבד את אמו, את אחותו הקטנה שעליה שמר עד שהופרדה ממנו בכוח בסלקציה, ולא ידע היכן אביו ושלושת אחיו האחרים.

"כשהגיע הערב ירד השמש, הילדים החליטו להתפלל כל נדרי", תיאר לבנת. "שני ילדים בני גילי, מהעיר שלי, ואני מציין את שמם – שיישאר מהם איזה שהוא זכר – ליבוביץ' שאני (שנדור) וחיים טייטלבאום, אומרים לי: 'תצטרף לתפילה'. אני לא מצטרף לתפילה. והם מספרים לי את הסיפור של הבעל שם טוב, שארובות השמים בגללי לא ייפתחו, ואני לא התפללתי. פתאום נפתחת הדלת של הצריף, ונכנס אחד האנשים של הקאפו שלי שהכיר אותי. אני אומר לו 'יאנק, אני פה'".

שעה ארוכה חלפה עד שיאנק, עוזרו של הקאפו, חילץ את לבנת מצריף הנידונים למוות בתמורה לשוחד של חמש קופסאות סרדינים ו-20 דולרים אמריקניים. משם נלקח לבנת לצריף ריק אחר, שם המתין לו הקאפו. הוא אותת לו באצבעו לשתוק והצביע לעבר הדרגש העליון בפינה הרחוקה של הצריף. לבנת אחוז האימה עלה לדרגש, ושם ראה אדם שהתרגש לפגוש שוב יותר משני עשורים אחר כך. היה זה חיים רפאל, יהודי-יווני שחיבק אותו, סיפר לו סיפורים וכדי להסיח את דעתו מהטראומה שעבר, החל לשיר לו שירי עם איטלקיים ועודד אותו להצטרף לשירה. רק כעבור שעה ארוכה הצליח "שוטי" להירגע מעט והפסיק לרעוד. "הוא ראה אותי מבוהל, רועד כמו עלה נידף", סיפר לבנת. "והוא, מה שעשה היום, עשה לי אז: הוא הגיב לי בשירה, כמעט מיד, הוא התחיל לשיר, ולימד גם אותי".

אחרי שחיטא את הקרונות וניצל מצריף הנידונים למוות, בינואר 1945 אולץ לבנת להצטרף לצעדת המוות מבירקנאו למחנה הריכוז מאוטהאוזן באוסטריה. שם, הוא התרגש לפגוש שוב את אביו, אחרי שנה תמימה שלא ידע מה עלה בגורלו. "אני מזהה את אבא, והוא מזהה אותי. הוא ראה אותי, נעצר, קפא על מקומו. ואז האס.אס נכנס. זה דבר שאסור שיקרה, ואבא שלי מושיט את היד ואומר, 'בני בני, מצאתי את הבן שלי'. אז האס.אס אמר לי, 'לך תחבק אותו', ונהיינו הפלא של המחנה".

אלא שהפלא לא האריך ימים. משם צעדו האב והבן בצעדת המוות השנייה למחנה הסופי, קונסקירכן באוסטריה. חודשיים אחר כך, ביום הולדתו ה-15 של לבנת, שחררו החיילים האמריקנים את המחנה. בשלב זה היו האב והבן על סף מוות. כעבור שבועיים מת האב.

לבנת הצליח להתאושש וניסה לעלות לארץ. הוא נתפס על ידי הבריטים מול חופי ישראל, הוגלה לקפריסין עם מעפילים רבים, ושנה אחר כך עלה לארץ והקים את חברת "תעבורה" להובלת ציוד כבד. במלחמת ששת הימים הוטל על החברה לאסוף משדות הקרב בסיני וברמת הגולן את הטנקים הפגועים של צבאות האויב ולהביאם אל מרכז הארץ. באחד מאותם ימים, הוא נכנס יחד עם אשתו למעדנייה בדרום תל אביב, של אדם שפגש שני עשורים קודם. היה זה חיים רפאל, אותו איש שלא שכח אחרי ששר לו והרגיע אותו בלילה שבו ניצל מצריף המוות של ד"ר מנגלה.

לדברי לבנת, בתחילה נתקלו הוא ורעייתו באדם "מאוד לא נחמד ונוקשה, ולא מאמין". הם נעלבו ויצאו מהחנות. אולם לבו של לבנת החזיר אותו לשם, ורק אחרי שהתוודע לשמו של הזבן נפלו המחיצות. "אני אומר לו, 'היית באושוויץ'? הוא עונה: 'אה! אתה רואה את המספר'", סיפר לבנת. "אני אומר לו, 'אתה זוכר שלימדת ילד לשיר? הוא אומר, 'אני שר כל הזמן, אני עד היום שר. כל הזמן אני שר'. ואז אני אומר לו שאני הוא הילד. ברור שכל הגבולות וההגנות והמגננות נפלו לחלוטין. התחבקנו והתנשקנו וכל החנות עסקה רק בנושא הזה".

מאז אותו יום ובמשך 47 שנים המשיכו לבנת ורפאל לשמור על קשר קרוב והזמינו זה את זה לאירועים משפחתיים. אלא שכשלבנת יעלה להדליק משואה, חיים רפאל כבר לא ילווה אותו. בערב חג הפסח האחרון הלך רפאל לעולמו בגיל 90. באותו יום בדיוק מלאו 71 שנים ליום שבו הגיע לאושוויץ.