"טראומת השואה מאחדת או מפלגת אותנו", זו הכותרת בה הזמנו את הקהל הפתוח מכלל המגזרים - החילוני, הדתי והחרדי להיפגש בערב יום השואה. הקהל נענה בהמוניו. כלי התקשורת השונים לצערי שוב בחרו בדרך הקלאסית של "מי יתפוס ראשון את תמונת החרדי והמנגל".
בבית של סבי וסבתי, שיחיו, יום השואה הוא יום "שלהם", של "החילונים", הוא לא היום "שלנו". לנו יש "יום עשרה בטבת". מדי שנה נהגתי כילד להצטרף לסבי, הרב יואל פליישמן ל"מרתף השואה" בהר ציון בירושלים שנהג לערוך אזכרה לרוב תושבי עירו, שופרון בהונגריה שנספו בשואה. למרות זאת, ביום השואה האווירה שונה - לא מדברים יותר מדי, לא מזכירים, אבל היום הוא יום קשה. בצפירה הם לא עומדים, הם רואים בזה מנהג של גויים. לסבא וסבתא לא צריכים להזכיר את השואה. הם השאירו שם את רוב משפחתם. גם לבני הדור השני והשלישי במשפחה אין צורך להזכיר, כולנו נושאים בשמותינו את שמות הנספים. גם אני בשיטה חסכונית נקרא "יהודה" גם על שם אח של סבא וגם על שם אח של סבתא שנספו בשואה. לנו אין צורך להזכיר.
מדינת ישראל הרשמית בחרה את יום כ"ז בניסן כ"יום הזיכרון לשואה ולגבורה", תוך שימת דגש רב על הגבורה. אתוס השואה נמצא במחלוקת עמוקה בין הציבור החילוני, שרואה בו את הצידוק המרכזי לקיומה של המדינה והאמירה החוזרת ונשנית "לא עוד", לבין הציבור החרדי, שרואה בשואה טרגדיה בסדר גודל היסטורי, שמקורה ספון עמוק בפרשיות התוכחה שבספר "דברים" ומעדיף לזכור בשתיקה ולא בצפירה. בין כך ובין כך, על כגון אלו נאמר "אלו ואלו דברי אלוקים חיים". החובה לזכור בין אם בצפירה ובין אם בשתיקה, זו נשמת אפה של האומה. גם הוויכוח על הדרך הוא חלק מעיצובו של עם.
חילול זיכרון הנספים
מאות אנשים השתתפו אתמול במפגשי "פלוגתא" להבין, ללבן ולהתווכח. כולם, חילונים כחרדים, הגיעו למפגשים אלו מתוך תחושת כבוד לנספים והבנה עמוקה, שמתוך עבר נוראי כל כך ולקראת עתיד משותף, חובה עלינו לקחת את הוויכוח הנוקב לשיח בית מדרשי ולברר אותו לעומקו בחרדת קודש.
אתמול, ליל "יום השואה", בדרכי חזרה הביתה מהמפגשים שהתקיימו במרכז העיר ירושלים, עברתי ליד גן סאקר. את עיני צדה קבוצה חילונית דווקא, שעומדת במרכז הגן ועושה "מנגל". לרגע סטיתי ממסלולי עם הרכב לכיוון השוליים על מנת לקחת תמונה למזכרת. מי יודע, אולי כמו בכל שנה, יגיע פסטיבל החרדי והמנגל. מיד עלתה בי התחושה, שפרסום "תמונה" כזו תהיה חילול הזיכרון של הנספים והמשכתי בדרכי.
מיד כשהגעתי לביתי קיבלתי את הכותרת, שפורסמה בבימה מכובדת זו "ערב יום השואה: עשרות חרדים עשו על האש בירושלים", עם התמונה המסורתית של משפחה חרדית, שנתפסה עושה על האש בליל יום השואה. בעיני הפרסום המסורתי הזה בעת הזו של ימי הזיכרון היא חילול זיכרון הנספים, שבין אם נזכור אותם בדרך של צפירה ובין אם נזכור אותם בדרך שסבי וסבתי רוצים שנזכור אותם, כולנו מבינים שהמסר העיקרי הוא העתיד המשותף לעם היהודי.
אלו ואלו מחפשים את זכר הנספים. ששת מיליון בני עמנו שנותרו באודים העשנים ברחבי אירופה, ציוו לנו לחפש בכל דרך, איך משמרים גוונים שונים בדרך של שיח והידברות ולא בדרך של שנאה ופיצול.
הכותב הוא מיוזמי תנועת "פלוגתא" ויו"ר עמותת אורות
מעוניינים לפרסם מאמר במדור הדעות? כתבו לנו למייל op-ed@walla.net.il
המאמרים המתפרסמים במדור הדעות משקפים את עמדת הכותבים בלבד