ערב יום השואה ואני יושבת בלי לזוז. שנים ארוכות של ימי זיכרון, של ידיעה מובחנת שהיום הזה מגיע ואתו מגיע גם לוח שידורים ורשימות שמע ברדיו וחולצות לבנות ועדויות של מי שנותר בחיים בשביל לספר. לזכור ולא לשכוח. הזיכרון שם, אבל הכובד של הרגע הזה, היום, תפס אותי לא מוכנה.
יותר מאשר בשנים קודמות, ערב יום השואה השנה הפך למראה שקשה לשאת. מראה לפער העצום בין הכאב שנשאו עמם בכל רגע נתון סבי וסבתי ורבים כמותם, לבין תעשייה שלמה ששמה את הכאב הזה שלהם ככותרת למיני דברים אחרים.
הפוליטיקאים מדברים, סרטים על הנושא הופכים להיות מצרך נחשק, בבתי הספר מחלקים תפקידים בין ילדים, מי יגיד מה בטקס, המילה "שואה" הופכת לכותרת בעיתון ולאייטם בחדשות ולתמה של לוח השידורים ולתזמון הכי מתאים לשווק כל מני דברים מכל מני סוגים. אנשים פותחים את בתיהם לניצולים שיספרו, שישתפו, שיחיו מחדש את הזיכרונות, את המקור הראשון, שיעבירו קצת מאותו הכאב והטרגדיה לשאר. היום זה היום לעשות זאת. הרי בעוד רגע וקצת כבר לא יהיה יום השואה, נושא אחר יאסוף את המחשבות של כולנו וכל אותם בני אדם, שניצלו, שנוצלו באותו יום סמלי, יושלכו שוב הצדה. חלקם לרעוב, לגור בחורבות בלי חימום, בלי סיוע, בלי כספי הפיצויים המגיעים להם, חלקם גם בלי חברה.
הפער ההולך ומתרחב בין הדיבור למעשה ניכר ביום כמו היום. אנחנו הופכים להיות חברה צינית, שמורידה מהמדף כשנוח לה את כאבם של רבים ואז בצאת היום הממלכתי מחזירים אותו לבוידעם, וממשיכים הלאה בחיינו. רק שהכאב והטראומה והמחיר והגבורה אלו לא רק מילים שנאמרות באיזה טקס, אלא המציאות הבלתי ניתנת להכלה עד תום שמישירה אלינו מבט מאותם ניצולים.
מעשים לחוד ודיבורים לחוד
אין לי שום כוונה לטעון נגד יום הזיכרון לשואה ולגבורה. אני דור שלישי לשואה, נעה ונדה כמו רבים אחרים בחוסר אונים, בעודי לא מצליחה להכיל את גודל הכאב והטרגדיה והרוע שחוו רבים כל כך, ביניהם גם בני משפחתי שלי, זיכרונם לברכה. אני יושבת בלי לזוז, עיניים לחות והבנה עמוקה שיום הזיכרון מנכיח לי השנה יותר מאי פעם את כל ימי השכחה. בשביל שיהיה שינוי צריך להגיע מעשה. צריכה להיות אחריות לא רק בדיבור, בהופעה בטקסים. הכאב הניבט מבעד לעיניים של אנשים הוא אמתי, הם נושאים אותו גם כשלוח השידורים של הערוצים השונים חוזר למכור עושר מדומה מכל מני סוגים.
הפער הזה, בין להגיד "אוי זה כל כך נורא" לבין לעשות משהו בנוגע לעניין, להביא לשינוי ממשי, הופך להיות בלתי נסבל. היום אותו פער נסוב סביב ניצולי השואה. בעוד שבוע יצהירו "אוי זה נורא" על משפחות שחיות עם מקרר ריק בארץ, או על קשישים שחיים בתת-תנאים ונושאים כאב שאינו מובחן עם יום זיכרון ספציפי ואז איזה פוליטיקאי יכריז שמשהו הולך לקרות ושום דבר לא באמת ישתנה, בגלל שיום אחר יגיע ויביא אתו הזדמנות לכותרת חיובית אחרת שכל מטרתה לקדם לקדנציה הבאה.
לא מספיק לזכור. צריך גם לא לשכוח. לא לשכוח שיש מה לעשות ושבכל פעם שעומד איזה איש בחליפה ואומר "אוי זה נורא, זה חייב להשתנות", ואז חוזר לשגרת יומו, הוא מחנך אומה שלמה שדיבורים ומעשים הם לחוד ושאין צורך בחמלה ובעשייה משמעותית בשביל לצמצם סבל וכאב כשאין מצלמות בשטח.
כותרות העיתונים היום דיווחו על העברות של כספים נוספים לאותם ניצולים, לאותם בני אדם שכל רצונם הוא לחיות שנים אחרונות עם כבוד אנושי ובסיסי. מחלקות הדוברות דיווחו, הרוויחו כותרת.
את הדיווח הזה צריך לזכור. לזכור ולא לשכוח. לזכור ולוודא שהכסף אכן עובר לניצולי השואה. לזכור ולוודא שאם הכסף אינו עובר כמובטח ומתברר שמישהו ניצל באופן ציני קר ופופוליסטי את הכאב והטראומה והטרגדיה של עשרות אלפי אנשים שעוד נותרו כאן ממש חסרי כל, אותו אדם ישלם בכיסאו בכנסת.
לכל הטורים של דפני ליף בוואלה! דעות
מעוניינים לפרסם מאמר במדור הדעות? כתבו לנו למייל op-ed@walla.net.il
המאמרים המתפרסמים במדור הדעות משקפים את עמדת הכותבים בלבד