פולחן השואה, עד מתי?

את מכחישי השואה דווקא קל להבין. אילו היה כפתור פלא שכל לחיצה עליו מכניסה אייתולות או נאו נאצים להתקפי זעם ותסכול, אין ספק שישראלים רבים היו לוחצים עליו ללא היסוס. לא פלא אפוא שבמצב ההפוך, שבו די בהטלת ספק במספר הקסם "שישה מיליון" כדי לעורר גלי מחאה חסרת אונים ברחבי העולם היהודי, הכחשת השואה הולכת וצוברת פופולריות כאמצעי בידור זול וזמין.

מה שמסובך יותר להסביר, הוא הדבקות של מנציחי השואה במפעל הזכרון העצום שהם מתחזקים כבר עשרות שנים. החיטוט המתמשך בפצעים אינו מובן מאליו, לא ברמה האישית ולא בזו הציבורית. הנטיה הטבעית והבריאה היא הפוכה - לשכוח את כאבי העבר ולהתמסר לבניית העתיד. אדם נורמלי שבוחר לשמר את זכרון הכאב ולחזור אליו בדרך קבע, עושה זאת כדי להשיג תועלת שעולה על המחיר המידי הברור.

בהיבט הלאומי, תועלת כזו אינה רעיון מופרך. אין כמובן טעם לפנטז על מניעת רצח ההמונים הבא בעולם שאחרי קמבודיה, רואנדה ודרפור, אבל קל להעלות על הדעת תרחיש שבו עם הופך את האסון שפקד אותו למנוף של סולידריות, של תאוות חיים, של קור רוח השמור למי שכבר חווה את הגרוע מכל. קל לתאר את הניצולים ואת צאצאי הקרבנות סוגרים את השורות סביב הזיכרון המחריד, שומרים עליו לבל יימהל בבנאליה היומיומית, הופכים אותו למגדלור קודר ונורא שנישא מעל ים החיים, דומם אבל לעולם נוכח, לעולם מזכיר עד כמה יקר ולא מובן מאליו עצם הקיום האנושי, שלא לדבר על רווחה, בטחון ואושר. אפשר, בקיצור, לדמיין באופן מעשי ביותר כיצד מתורגם הביטוי "במותם ציוו לנו את החיים" לשפת המעשה.

אלא שהמצב היום, 69 שנים אחרי השחרור מהמחנות, אינו עניין לספקולציה ולדמיון. ייתכן שקיימת דרך שבה עם יכול להנציח בצורה בונה ומועילה את זכר האסון שפקד אותו, ייתכן אפילו שהעם הישראלי היה פעם על הדרך הזו, שההקרבה, התושיה והסולידריות של ישראל הצעירה צמחו מתוך הזכרון הקולקטיבי של ההשמדה באירופה. אלא שהשנה כעת אינה 1948. אנחנו מצויים ב-2014 ודי בהצצה מהחלון או בקריאת עיתון כדי להבין שגם אם היה ערך בזיכרון שנמסר לנו לפקדון, הרי שבזבזנו אותו.

מפעל הנצחת השואה, על טקסיו, עצרותיו, הנסיעות, הספרים, הסרטים וכל האנרגיה הנפשית והחמרית המושקעת בו, אינו מתקיים מחוץ למציאות המקומית ואינו יכול לנטרל אותה. הוא אינו יכול להשפיע בחברה שבה אווילים מכל קצווי הקשת הפוליטית משתמשים במושג "שואה" בתדירות שבה שף צרפתי אומר "חמאה". הוא חסר משמעות בסביבה שבה אפשר, כמעט מדי יום, לשמוע את הגאון התורן אומר מעל גלי האתר "יודונאצים" או "פלסטינאצים", ולקרוא עוד מאמר מופת שרומז לדמיון בין גדר ההפרדה לבין גדרות אושוויץ, או מכנה את הקו הירוק "גבולות אושוויץ". הוא אינו יכול לייצר מנוף חיובי כלשהו במדינה שנבחריה ופקידיה מסתובבים ברחבי העולם, מפטפטים בכפייתיות על ה"הולוקוסט" והופכים אותה בהתמדה מייאשת מרצח העם המתוכנן הגדול בהסטוריה לניג'וס הגדול בהסטוריה.

הוא כמעט גרוטסקי בחוסר הרלוונטיות שלו לתרבות שבה כל חייל שמפנה התנחלות הוא "גסטפו" ונוער הגבעות - "היטלריוגנד". כמובן שבתוך הקרקס הזה שמור מקום של כבוד לאחינו החרדים, שעסקניהם ודובריהם אינם מסוגלים להשלים משפט בלי המלים "נאצים" או "גבלס", ובישיבותיהם לומדים החוזרים בתשובה, כעובדה מוגמרת, שמליוני הנרצחים היהודים באירופה היו נשמות חוטאות שנלקחו למירוק ותיקון.

ציניקנים יאמרו שבידיו של עם אחר, ממושמע ויסודי יותר - לפחות אומה אחת נראית מועמדת טבעית - היה מפעל ההנצחה מגשים את הפוטנציאל שלו כסם חיים לאומי. ברמה האקדמית, יש בוודאי עניין בשאלה האם אפשר בכלל למנף טראומה לאומית לצרכים חיוביים. ברמה המעשית, השאלה הזו חסרת ערך. לא ניתן להשיב את הגלגל לאחור. אי אפשר להרים את השואה מתוך השיח הציבורי המזוהם - לא ליום, לא לשעה ולא לשניה - לטהר אותה ולעטוף אותה בהילה נוראת הוד של קדושה. המאמץ הזה חסר ערך, ריקון מים בדלי מתוך ספינה טובעת. המפעל הממלכתי האדיר לשמר את זכר השואה גובה מאיתנו את מלוא המחיר - בזמן, במשאבים, בחרדה, בהסחת דעת, בהורשת הסיוטים לדור שלישי של חפים מפשע - בשעה שאת התמורה, תהא אשר תהא, הפסקנו לקבל מזמן.

יחלוף עוד זמן רב, אם בכלל, עד שגורם ממלכתי יעז לפתוח לדיון את הצורך בהמשך פולחן השואה. ברמה האישית, לעומת זאת, אפשר להתחיל כבר היום. כשבתי תשאל אותי על הצד השלם שחסר בעץ המשפחה, ענף שנכרת לגמרי והותיר רק את אבי ואת אחייניתו, אשיב לה שהייתה מלחמה גדולה והרבה מאד אנשים מתו בה. איך ניצל הסבא שלה? הוא היה אסיר במחנה עבודה בשם דכאו. אחר כך, אם לא יהיה חמסין, נלך לפארק לשחק פריזבי.

מעוניינים לפרסם מאמר במדור הדעות? כתבו לנו למייל op-ed@walla.net.il

המאמרים המתפרסמים במדור הדעות משקפים את עמדת הכותבים בלבד