היום, כ"ז בניסן תשע"ד, 27 אפריל 2014, מציינת ישראל, ועמה קהילות יהודיות בעולם, כבכל שנה, את יום הזיכרון הלאומי לשואה, על פי חוק שהתקבל בכנסת לפני 55 שנה, באפריל 1959, הוא חוק יום הזיכרון לשואה ולגבורה. ואולם פרט לתאריך זה, בו מציינת המדינה את האירוע הטרגי ביותר בתולדות העם, היו וישנם היום תאריכים נוספים של יום השואה ואירועים הקשורים אליו, שיש להם חשיבות מכרעת לחיינו.
א. סמוך ליום השנה הראשון לכניעתה של גרמניה הנאצית, התכנס הוועד המרכזי של היהודים המשוחררים בגרמניה, במחנות העקורים,שבהם כמעט כל יום היה יום זיכרון אישי, וקבע בפעם הראשונה יום זיכרון כללי, והוא פשוט יום השנה לשחרור, ה-8 במאי. שארית הפליטה היא שראתה לה לחובה לקבוע יום כזה, והכריזה עליו כעל "יום טוב עבורנו ועבור הדורות הבאים... יום זה יישאר תמיד בהיסטוריה היהודית כתאריך היסטורי סמלי לשחרור מעולו של היטלר". קביעה זו לא נקלטה ולא התקבלה במשך השנים, אולי משום התאריך הלא עברי, אך רבבות עולים מברית המועצות, שבה חווית "מלחמת המולדת הגדולה" כפי שנקראת שם מלחמת העולם השנייה, היא מרכזית מאוד, מציינים את יום השחרור כיום הזיכרון, במצעדים ובעצרות. חצי מיליון יהודים, מספר שלא תמיד אנחנו זוכרים, היו חיילים בצבא האדום בזמן המלחמה והשואה, ובסך הכול השתתפו קצת למעלה ממיליון וחצי יהודים בצבאות בעלות הברית ובמחתרות בארצות שהיו כבושות על ידי הגרמנים, וזהו יום חג עבורם.
ב. ב-11 בינואר 1949, כחצי שנה לאחר הקמת המדינה, קבעה הרבנות הראשית לארץ ישראל שבראשה עמדו הרבנים יצחק הלוי הרצוג ובן-ציון חי עוזיאל, את יום העשרה בטבת כיום הזיכרון לנספים בשואה. זהו יום הקדיש הכללי לכל מי שמקום קבורתם לא נודע, ורוב הנספים בשואה הלא אפילו לא יכלו להיקבר שכן הפכו לאפר, וזהו היום שבו לפי המסורת הטיל נבוכדנצר מלך בבל מצור על ירושלים בימי בית ראשון, ובו גם החל המצור שהטיל טיטוס על העיר בימי בית שני. "קביעת יום זה מקשרת את השואה הישנה, שזכרה לא ימוש מלב העם היהודי, עם השואה החדשה", אמרו הרבנים. כאן היה צרוף של השואה הישנה, חורבן שני בתי המקדש, עם השואה החדשה, וזה לפי המנהג היהודי להוסיף אבל והנצחה של מאורעות חדשים לימים שכבר נקבעו, אחרת לא יהיה סוף לימי האבל והזיכרון שצבר העם ב-2,500 שנות קיומו, והיהדות היא וחיית בה, לא והתאבלת בה.
מרד גטו ורשה או סוף המלחמה?
ג. בינתיים המשיכו לציין גם את יום השחרור, ה-8 במאי, וגם את ה-19 באפריל, היום שבו פרץ מרד גטו ורשה, בליל הסדר של שנת תש"ג, 1943. אדולף היטלר נולד כזכור ב-20 באפריל, והכוונה הייתה להסתער על הגטו לילה קודם לכן, וממילא הם נהגו להסתער בימי חג ומועד, ולתת לו את חורבן הגטו למתנה. אך כאשר נכנסו הגרמנים, המרד פרץ וצוין אחרי המלחמה בגאווה רבה על ידי כלל הניצולים, לאו דווקא על ידי המעטים שלחמו. ברור שאי אפשר לקיים יום שואה בליל הסדר, וה-19 באפריל הוא שוב תאריך לועזי. לאחר שקלא וטריא שנמשכו במשך כל שנות ה-50' החליטה הכנסת, לפני 55 שנה כאמור, שוב תוך מעורבות גדולה של ניצולים - ויש לזכור שבשנות ה-50' כל ישראלי רביעי היה ניצול - לקבוע את יום כ"ז בניסן, הנמצא בלוח לאחר הפסח ולפני יום הזיכרון לחללים ויום העצמאות, ואחר כך התברר שהיה זה יום קרב מוצלח במיוחד במהלך המרד. הכנסת קבעה נוהגים ליום, הטילה על יד ושם לקיים טקס, שהלך והפך לאחד המרכזיים ביותר בשנה, וחודש ניסן, בדרך כלל אפריל, הפך לחודש של שלשלת זיכרון: פסח - יום השואה יום הזיכרון - יום העצמאות.
ד. ב-1977, לאחר המהפך שבו עלה הליכוד לשלטון, ביקש ראש הממשלה דאז מנחם בגין, לאחד את יום השואה עם ט' באב, ולציין יחד את חורבן הבית הראשון והשני ואת השואה באותה מגמה של איחוד ימי אבל. בט' באב מציינים גם שורה של פרעות ביהודים בימי הביניים וגירושם מערים וממחוזות שונים באירופה. אבל חברי הכנסת לא הסכימו להצעתו בשום פנים, תוך הפגנת אחדות נדירה מקיר לקיר, וזה משום שעם השנים רק התברר והלך עד כמה ייחודיים היו החלטתה של הצמרת הנאצית לרצוח את כל העם היהודי, והאופן שבו ניסו לבצע החלטה זו, ועד כמה לא ניתן להשוות אותם לאירועים אחרים. יש גם לזכור נימוק מעשי אב הוא חודש אוגוסט, חודש של חופשה ושל חום קשה, שאי אפשר לקיים בו ימי זיכרון לשואה שישתפו את כלל הציבור.
ה. בשנת 2005 קבעה עצרת האו"ם תאריך נוסף לציון השואה, והוא ה-27 בינואר, יום שחרור אושוויץ על ידי חיילי הצבא האדום. משלחת ישראל לאו"ם בראשות השגריר דני גילרמן, ושר החוץ דאז סילבן שלום, ניהלו את המהלך בחדרי האו"ם מול יתר המשלחות, והתאריך התקבל ללא מתנגדים רק איראן נמנעה. במשך הזמן, ובייחוד בראשית שנות האלפיים, התגבשה ההכרה שההתייחסות לשואה יכולה לשמש אמצעי להגברת חקיקה, חינוך ומודעות לזכויות הזר, השונה, הפליט ומבקש המקלט בכל ארץ, ואין כאן ענין יהודי בלבד, אלא אוניברסלי. למעשה כבר ב-2002 ציין האיחוד האירופי את יום ה-27 בינואר כיום זיכרון לשואה ולקורבנות הנאציזם. כלומר לא רק לשואה, שהרי לא רק היהודים היו קורבנות הנאצים, ובאושוויץ נכלאו ועונו מבני כל אומות אירופה כמעט, ולמעשה, כאשר נכנס הצבא האדום לשם כבר הוצאו רוב האסירים היהודיים שנותרו בחיים למצעדי המוות. לאחר שעצרת האו"ם קבעה ב-2005 את יום שחרור אושוויץ כיום לציון השואה בכל המדינות החברות בו, הוקמה ועדה ליישום פעיל של ההחלטה, והיא אכן פעילה מאוד. זהו הישג עצום בפני עצמו, וביטוי להכרה במחויבות מיוחדת לעם היהודי אחרי השואה ובמיוחד בשנים של עלייה חדה בגילויי האנטישמיות, אך יום זה כבר שינה את כיוונו המקורי ונעשה במדינות שונות ליום לציון רצח עם בכלל, לדיון לאומי פנימי בשאלות של יחס לזרים ולמיעוטים, שכולם חשובים מאין כמותם, אך השואה עלולה להיעלם ולהיבלע בתוכם.
שתי מגמות ניכרות היום, בייחוד סביב ה-27 בינואר והכ"ז בניסן: גם עניין רב וגובר בשואה בארץ ובעולם, ויצירה תרבותית וציבורית עצומה סביבה, וגם שימוש בשואה ככלי פוליטי, על ידי הכחשתה מזה, ואז כביכול אין זכות לקיומה של מדינה יהודית, ועל ידי ההשוואה הנתעבת של ישראל לנאצים, שגם שהיא כלי פוליטי ברור לנאצים אין זכות קיום ואם כך גם לישראל לא.
ולסיום: לכל איש יש שם - זה שמו של הטקס המרגש שהתקבע ביום השואה שבו קוראים את שמות הנספים. החברה בישראל עברה תהליך של מעבר מציון ששת המיליונים כציבור אחד, מספר ענק ובלתי נתפס להנצחת קהילות שחרבו, וכיתות בבתי הספר אימצו כל אחת קהילה ולמדו וחקרו את גורלה, ועד להכרה בסיפורו של היחיד, של האדם בשואה. זהו מהלך מקביל לזה שהתרחש בעולם המערבי, מן האידיאולוגיות החובקות המונים ועולם והמנהיגים הגדולים מן החיים - אל האדם הפשוט, האיש-ברחוב, ואל ההכרה בו ובצרכיו, ובקבוצה שהוא שייך לה. היום אנו מכירים בכך שלכל איש יש שם, וסיפור חיים וזכות להשמיעו, בין בימי השואה השונים ובין בכל יום מימות השנה.
הכותבת עומדת בראש מרכז קנטור לחקר יהדות אירופה בימינו באוניברסיטת תל אביב והיא ההיסטוריונית הראשית של יד ושם
