לאורך שנות עבודתי כגננת בגן הילדים חיפשתי את הדרך הנכונה להביא את ציון יום השואה לילדי הגן שלי בגילאים 4-6. כבר בראשית דרכי כגננת סברתי שיש מקום לתווך לילדים את המציאות לה הם חשופים ביום הזיכרון לשואה ולגבורה. הילדים אינם חיים באווירה סטרילית. ילדים חשופים לאירועים שונים. הם שומעים וקולטים קולות וצלילים שונים סביבם. לעתים יש מחשבה, שהם לא רואים או לא שומעים. אין נכון הוא הדבר. בכלל, בגן קיימת שונות בין הילדים. הם מגיעים מבתים שונים ועם תפיסות שונות ומגוונות.
על רקע זאת אני סבורה, שיש מקום ליצור האחדה במסרים של יום השואה ולתווך את המציאות במסרים התואמים את גיל הילדים. לקראת בואי לשוחח עם הילדים דאגתי ללמוד את הנושא, להתעמק בחומרים של משרד החינוך ובחומרים אחרים המתייחסים לעיסוק בנושא בגיל הרך.
היום, אני נוהגת לדבר על יום הזיכרון לשואה בשני מועדים: במפגש הצהריים של ערב יום הזיכרון וביום הזיכרון עצמו. אני מספרת לילדים, כי בערב הזיכרון חלק מההורים שלהם ילכו לטקסים וחלקם יצפו בטקס בטלוויזיה, בו ידברו על אירוע שהתרחש לפני שנים רבות במדינה רחוקה מכאן.
הצפירה נועדה לתת כבוד
אני מציינת, כי אולי נראה את אמא ואבא עצובים, כי ביום הזה המבוגרים נזכרים במשהו לא טוב שקרה מזמן. כמו כן, אני מסבירה להם שנשמע צפירה ארוכה. בדרך כלל, בימי הזיכרון לשואה, הילדים באים אל הגן ושואלים מה זה שואה. אני מסבירה שזו מילה אשר מתארת משהו לא טוב. אני דואגת להזכיר שאנחנו כאן במדינת ישראל ויש לנו צבא חזק ששומר עלינו ושאנחנו מוגנים היטב.
לקראת הצפירה אני מספרת לילדים שהיא נועדה לעצור את כולנו מעיסוקינו ולגרום לנו לתת כבוד לאנשים שחיו בתקופה הרחוקה הזו. אני מסבירה לילדים שזה בסדר אם בצפירה הם יחושו אי נוחות לעמוד זמן ארוך, ושבתום הצפירה נדבר על הרגשתם. לאחר הצפירה אנחנו משוחחים על התחושות שעלו בהם בזמן הצפירה והעמידה.
אני משתפת את הורי הילדים בעבודתי בגן ואף נוהגת לשלוח אליהם, עוד טרם יום הזיכרון, מכתב עם המלצות, כיצד להסביר לילדים על היום הזה וכיצד להגיב, ולהשיב על שאלות העולות מהם. ילדינו חשופים תמיד לאירועים שמסביב, וחובה עלינו, אנשי החינוך והמבוגרים, לגלות אחריות ולתווך להם את המציאות באופן מדוד ונכון.
מעוניינים לפרסם מאמר במדור הדעות? כתבו לנו למייל op-ed@walla.net.il
המאמרים המתפרסמים במדור הדעות משקפים את עמדת הכותבים בלבד