ד"ר צבי סלע, תנ"צ לשעבר במשטרה ויועץ פסיכולוגי בהווה, מחייך. "בעבודה כמו שלי, החיוך הוא מה שנשאר", מסביר סלע (70) מבעד למקטרת הענקית שמפזרת ריח נעים למדי. "אני כבר בישורת האחרונה ובסופו של דבר בן אדם לומד שהוא צריך להשתחרר ולהסיר אחריות, גם כשמדובר בילדיו שלו".
מאמצע שנות ה?70 ועד סוף שנות ה?90 מילא סלע תפקידים מגוונים במשטרת ישראל כראש לשכת מודיעין ובילוש במרחב השרון, ראש מדור איסוף במטה הארצי, מפקד קורס קציני מודיעין, עוזרו של שר המשטרה לשעבר משה שחל לענייני סמים ומודיעין ומפקד משטרת חדרה. עם זאת, הוא מודה ש"הוונטלציה שלי היא כתיבת ספרים, זה תמיד היה ככה".
ספרו הרביעי "בני ערובה" (הוצאת סטימצקי) ראה אור לאחרונה לאחר מאבק עיקש מול הצנזורה הצבאית ואחר כך מול הפוליטיקאים. "אם לא הייתי לוקח עורך דין טוב", מודה סלע, "הספר הזה לא היה רואה אור, רק כי כמה אנשים, שלא באמת מבינים בספרים, החליטו ככה".
אף שסלע מנסה לטשטש בספרו את העקבות הביוגרפיות, הקורא הרגיש יוכל לזהות במהרה את הדמויות שעליהן כותב סלע. הוא מתאר את הפגישות שלו עם אחמד יאסין, עם המחבל הלבנוני סמיר קונטאר ועם אסירים מאגף האיקסים, שעלה לכותרות בשנה האחרונה בעקבות התאבדותו של בן זיגייר. אלה היו חייו של סלע, שאותם הוא מגדיר בלשון המעטה "מעניינים".
נכון לעכשיו, הוא מתרכז בעיקר בגידול הזיתים שלו במושב ביתן אהרון, שבו הוא מתגורר עם שופטת בית המשפט המחוזי בחיפה דיאנה סלע. בנוסף, הוא מקדיש זמן לעבודה עם בני נוער, שם הכל התחיל עבורו.
"יאסין הכיר בישראל"
בתפקידו האחרון במשטרה (1998-1995), סלע שימש קצין מודיעין ראשי של שירות בתי הסוהר והיה אמון מטעם מדינת ישראל על איסוף מידע פלילי וביטחוני בתוך בתי הכלא. סלע היה הישראלי היחיד שנפגש במשך שלוש שנים ברציפות עם מייסד ומנהיג חמאס, השייח' אחמד יאסין, לשיחות שהתקיימו פעם בשבוע ונמשכו שעתיים. הוא מתאר איש שיחה מרתק, שביקש שיתרגמו לו את כתבי בן?גוריון לערבית, וניהל מתוך הכלא הישראלי ארגון מתוקתק שכל השפעתו, על פי יאסין, היא "של המורים הטובים שלנו הישראלים".
דווקא בשל התיאור נטול הרגשות של סלע, דמותו של יאסין פושטת את הדמוניזציה שהולבשה עליה בהוויה הישראלית. סלע זוכר ומזכיר שאכן מדובר היה בטרוריסט אכזר, שונא יהודים ואדם שהקדיש את חייו למאבק בישראל, אבל לאחר כל כך הרבה שיחות "אתה מצליח להבין את הדמיון בינינו, ושאף אחד לא יחשוד בי בשמאלניות. לאחר שעות של הרצאות עם כל ארגוני הביון בעולם, שיחות עם אנשי מוסד ושב"כ, ארגונים סודיים ומנגנוני ביטחון, אני יכול לומר שיאסין ובכלל הפלשתינים הם האנשים שמבינים אותנו הכי טוב. שלום עושים עם אויבים וגם מלחמה כמובן, ולכן אנחנו לומדים זה את זה טוב כל כך, עד שלבסוף אנחנו הופכים דומים מאוד".
סלע מספר שנפגש עם יאסין בתקופות הפיגועים הקשות. "הוא תמיד היה אומר שהוא לא רוצה לבוא איתי חשבון, כי בסופו של דבר נגלה שאנחנו הרגנו יותר חפים מפשע. הטענה שלו היתה שלא אנחנו ולא הם רוצים את השלום, כי אם היינו רוצים שלום, לא היינו עושים עסקים עם ערפאת, שלטענתו, היה איש מושחת עם כיסים נפוחים".
סלע אומר שהוא ויאסין לא היו חברים, "אבל כשאתה נפגש עם מישהו כל כך הרבה, אתה מגלה שהוא בן אדם כמוני וכמוך. הוא רצה לראות את הנכדים שלו, הוא כל הזמן דמיין את הריח שלהם ונזכר בסיפורי ילדות. האיש הזה הכיר במדינת ישראל, כי למרות שהיה טרוריסט, הוא היה איש של ריאל פוליטיק שהבין שאנחנו בעיצומו של סכסוך אכזרי שגבה וימשיך לגבות עוד קורבנות רבים. אבל שני הצדדים כל כך צמאים לנקמה, שאף אחד לא טורח להקשיב לדברים".
אולי סלע עושה אידיאליזציה לרב?המחבלים ואולי לא. לטענתו: "מה זה משנה, הם לא הקשיבו לי אז, הם לא מקשיבים לי היום והם כנראה גם לא יקשיבו בעתיד".
לזכותו של סלע ייאמר שאת הדברים שהוא מרגיש עכשיו, כשהוא כבר לא חלק מהארגונים השונים, הוא אמר גם בזמן אמת. אולי זה פגע בו, אולי זה גרם לכך שהמערכת לא תמיד ידעה איך לקבל אותו, אבל חשבון הנפש שלו לא זהה לזה שעשו ראשי שירות הביטחון הכללי, שמופיעים בסרט "שומרי הסף", ושעמם עבד: "עזוב אותי מהם. יצאתי מהסרט הזה באמצע כי לא יכולתי לשמוע אותם. עמי (עמי אילון; ע"ר) חבר שלי מגיל 18 אבל כמו כל האנשים הנמוכים, יש לו את התסביכים שלו שהובילו אותו להנהיג. אני מסתכל על האנשים האלה ואומר: 'אתם יכולים להגיד מה שאתם רוצים, אבל בסופו של דבר אתם נמדדים במעשיכם לאורך השנים ולא בדיבורים שלכם'. זה כמו שאתה מפעיל סוכן ובסופו של דבר הוא מאבד את הזהות שלו, ככה כל מי שנמצא בתוך הארגון כל כך הרבה שנים.
"כשדיסקין מצטייר כשמאלן, אתה שואל את עצמך אם לא מעורב פה שיקול פוליטי כי החבר'ה האלה עסקו בריגול כל חייהם, עטו על עצמם תחפושות, המציאו עלילות ולבשו דמויות חדשות. העבודה בשב"כ מלווה אותך לאורך כל חייך, זה לא עוזב אותך פתאום, ולכן זה מעורר ספקות לשמוע אותם מדברים אחרת".
סלע מצביע בספרו על כך שמדינת ישראל תמיד בחרה בגישה המיליטנטית כשניהלה משא ומתן עם מחבלים. מהטרגדיה במעלות, דרך אולימפיאדת מינכן ועד לרצח של בני משפחת הרן בנהריה. את סמיר קונטאר הוא פגש לא אחת מבעד לכותלי הכלא ובדומה ליאסין, גילה אדם חכם, שמכיר היטב את ישראל ואת האופי הישראלי: "קונטאר היה בן 17 בפיגוע בנהריה. הוא קיבל הוראות מפורשות לקחת את בני הערובה כי הוא הבין שהישראלים לא רואים בעיניים. הוא אמר לי: 'ראינו במעלות שלא משנה לישראלים אם מדובר בתינוקות או לא, הם יקריבו מה שצריך בשביל שלא יילקחו בני ערובה. לכן היה ברור לנו שאנחנו חייבים לקחת אותם מחוץ לגבולות הארץ'".
קונטאר שוחרר במסגרת העיסקה עם חיזבאללה, שבה הוחזרו גופותיהם של אהוד גולדווסר ואלדד רגב. סלע תמך בשחרור מחבלים גם בעיסקת שליט וגם כעת. "צריך להוריד את הכובע בפני בנימין נתניהו ואהוד ברק שקיבלו החלטה ושיחררו את גלעד שליט. השאלה היא למה זה לקח חמש שנים וארבעה חודשים. צריך לזכור נתון בסיסי: בבתי הכלא בישראל יש כרגע 6,000 טרוריסטים. אין שום מדינה בעולם שמחזיקה כמות כזו של טרוריסטים. האליטה של המחבלים נמצאת היום בכלא הישראלי. עכשיו נניח שתשחרר 100 מהם, האם הם אלו שיחזרו לטרור? הסטטיסטיקה מראה שלא.
"המזרח התיכון וגם ישראל הרי מלאים באנשי אל?קאעידה, כמות הטרוריסטים באזור היא אדירה, אז ה?100 האלו שאתה משחרר עבור ישראלי, הם אלו שישנו את מפת הטרור במזרח התיכון ובישראל? אני אומר לך שממש לא. אבל קיים כאן יצר אנושי של נקמה. למשפחה שאיבדה את היקר לה מכל לא נשאר דבר מלבד הנקמה ולכן שחרור של מחבלים לא עונה על הצורך הכל כך מובן הזה שכל אדם יכול להזדהות עימו. עם זאת, כשמדינה מתחילה להתנהג ככה מתוך נקמנות - אנחנו בצרה צרורה והצרה הזו קשורה לכל אחד ואחת מאיתנו".
בלדה לשוטר
הנקמנות חוזרת כמוטיב בדבריו של סלע. הוא הירבה לבקר את אסירי האיקס שכלואים בשטחה של ישראל. המקרה של בן זיגייר לא הפתיע אותו, מכיוון שלטענתו בסופו של דבר "בתנאים של כליאה אין לך הרבה ברירות. או שאתה מתאבד או שאתה מאבד את שפיותך. אני חושב שכאן נכנס מוטיב הנקמה של הארגון באשר הוא ארגון, בבחינת 'אנחנו השקענו בך, נתנו לך ואתה החזרת לנו בכפיות טובה ובגדת בנו'".
באיזה סוג של נקמה מדובר?
"בלי להיכנס ליותר מדי פרטים, בסופו של דבר הבגידה במדינה שלך לא נעשית בשל כסף או נשים, אלו תירוצים שאנחנו והמרגלים שנתפסים מספרים לעצמנו. הרי הכל אישי. ההוא לא קיבל קידום, השני הרגיש שמזלזלים בו והוא החליט לעשות מעשה ולנקום באלו שלא העריכו אותו די. אבל המחיר שמשלמים על המעשה הזה הוא, לדעתי, חסר פרופורציה".
לטענת סלע, "האנשים שנמצאים באגף האיקסים איבדו צלם אנוש ואני לא בטוח שזה מה שאנחנו בתור מדינה רוצים להשיג. אבל שוב עולה סוגיית הנקמה. הנקמה היא תכונה מאוד אנושית, בטח בארגון כמו המוסד או השב"כ שלא יכול לחיות בשלום עם מעשה כמו בגידה".
הקמטים החרושים על פניו מעידים על תלאות חייו. הוא גידל ושלח ליחידות קרביות חמישה ילדים, ומאחוריו מפגשים רבים עם האויב ועם אנשי מוסד ושב"כ שבאים אליו לקליניקה בשביל לשפוך את הלב. "אני רואה את השחיקה שלהם ושל השוטרים ואני שואל את עצמי יחד איתם מדוע אנחנו נמצאים במצב הזה. כשאני הייתי שוטר בשנות ה?70 היו 20 אלף שוטרים ועכשיו יש לנו את אותה הכמות - סימן שמשהו פה לא נכון. על זה אתה צריך להוסיף את העבודה של אנשי השב"כ והמוסד, שהיא ממש לא קלה וכמובן שורטת את הנפש. מי שאומר לך שאנחנו לא נשרטים, משקר לך".
אז עכשיו הוא עובד עם בני נוער בהתנדבות. סוגר מעגל. ככה הוא התחיל ולשם הוא חזר: "לא צריך להיות פסיכולוג גדול בשביל להבין את זה. הייתי תלמיד גרוע שאין לו 12 שנות לימוד. התייחסו אלי כאידיוט וזה כמובן מה שדירבן אותי לחזור אל אותה הכיתה, הפעם כמורה".
למרות כל מה שהוא נחשף אליו לאורך השנים, סלע בסך הכל די אופטימי. "יש לנו אחלה ילדים ואחלה דור. לדעתי, למרות הכותרות הדרמטיות בעיתונים, האלימות ממש לא גואה. אני עובד עם ילדים בעייתים ורואה שרק חסרה להם דמות אב או דמות משפיעה שתדע לשים להם גבולות, תייצג את החוק ותיתן לילדים האלה את ההרגשה שיש להם מישהו לסמוך עליו בעולם. הילדים האלו הם לא ילדים רעים והדור הזה פתוח לעולם ורוצה להתקדם בסולם החברתי הרבה יותר ממה שאנחנו רצינו. אני מאמין שהמערכת פשוט צריכה להבין את זה ולדעת לספק את הצרכים לילדים הללו, אחרת יכול להיווצר שבר ענק בחברה הישראלית. זאת בהנחה כמובן שלא יתרחש שינוי רציני".