פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      זוהרת, למרות הכל

      "אין לי מרפקים. בחיים לא הלכתי עם מישהו למיטה בשביל תפקיד". ואז פתאום צלצל הטלפון ומרים זוהר התבשרה שתדליק משואה ביום העצמאות. ראיון מיוחד על החיים בצל הזיכרונות

      בנערותה בנתה מרים זוהר קיר. הניחה לבנה על לבנה, עד שנוצר קיר גבוה ואיתן, שיפריד בינה ובין השואה. וכך הן חיו כל השנים: השואה מצדו האחד של הקיר, וזוהר מצדו האחר: מקיימת מציאות בריאה ככל האפשר, לא נוברת בזיכרונות, מעניקה לשתי בנותיה את כל מה שלא היה לה כילדה.

      אבל השואה בכל זאת הצליחה לחדור מבעד לחרכים הקטנים שבקיר. למשל בלילות, כשזוהר היתה מנסה להירדם ולא מצליחה. או אחרי הצגות ארוכות, שבהן היתה נושאת על כתפיה מחזה שלם. או אחרי נסיעות ממושכות ברחבי הארץ. אז מדי לילה, כל החיים, היא נטלה כדורים שיסייעו לה להירדם ויסלקו את השואה לצד השני של הקיר. כשהיתה צעירה יותר היו אלה כדורים קשים. היום הכדורים קלים בהרבה.

      השואה מופיעה מעת לעת גם כשמבקשים להביע הערכה כלפי זוהר בת ה?82. כשקיבלה את פרס ישראל, ב?1987, דיברה על הילדה שהיתה: בת עשר, במחנה הריכוז בטרנסניסטריה שברומניה, חולמת רק על פרוסת לחם. גם בחודש שעבר, כשנבחרה להדליק משואה ביום העצמאות הקרוב, מייד עלו מול עיניה המחנות, האבא שלא שרד והאמא ששרדה בקושי.

      אייקון וואלה! NEWS רקע שחור (מערכת וואלה! NEWS)

      "ברגעים כאלה העבר פועם אל תוך ההווה", היא אומרת. "ילדים בגיל שבו אני הייתי במחנות חולמים חלומות יפים על מה יעשו כשיהיו גדולים, ואני חלמתי על פרוסת לחם. להדליק משואה זאת סגירת מעגל. היטלר רצה להרוג אותי? היטלר לא הצליח. אני שרדתי, ואני חיה כאדם חופשי במדינה שלי".

      זוהר היתה מאחורי הקלעים לפני תחילתה של ההצגה "מדליה להארי" בבית ליסין כשצילצל הטלפון. את המספר לא זיהתה. "אמרו לי, 'בחרו בך להדליק משואה'. כל כך התרגשתי, היה לי קשה להתחיל לשחק. אני מאוד מרוכזת על הבמה, אם מוציאים אותי מהריכוז אני אבודה. ובאותה הצגה לא יכולתי להתרכז. אני מקווה שבטקס אני אהיה בסדר ושלא אפרוץ בבכי במילים 'ולתפארת מדינת ישראל'".

      זה בא בהפתעה?
      "הפתעה עצומה, לא חשבתי בכלל שאני מועמדת. בדיעבד אני יודעת שהשרה לימור לבנת המליצה עלי וביקשה מציפי פינס לכתוב את ההמלצה. אני זוכרת שמוקדם יותר ראיתי מודעה בעיתון והיתה תמונה של גילה אלמגור, שביקשה להדליק. ואמרתי לעצמי, נו, גילה תמיד. שתהיה לי בריאה".

      את לא יודעת לדחוף את עצמך?
      "לא, אני לא פושרית ואין לי מרפקים. בחיים לא הלכתי עם מישהו למיטה בשביל תפקיד, בחיים אפילו לא ביקשתי תפקיד. קיבלתי - טוב. לא קיבלתי - גם בסדר.

      "למשל, חשבתי שאני מתאימה ל'אילוף הסוררת', אבל לא ביקשתי שייקחו אותי. לא קיבלתי. לא נורא. אני לא יודעת לעשות יחסי ציבור, ואף פעם לא הייתי מהשחקניות האלה שאומרות, 'מגיע לי'. אני לא יזמית ולא יודעת להגיד, 'בואו נעשה ככה, בואו לא נעשה ככה'. אני צריכה שמישהו ידחף אותי. אני ביישנית".

      את? ביישנית?
      "מאוד. כל השנים קשה לי להיפתח, בעיקר בעבודה מול אנשים אחרים במקצוע. עד היום אני מתביישת שמה שאני עושה הוא לא מספיק טוב. אין לי השכלה כללית ואין לי השכלה תיאטרלית ולא באתי מבית של שחקנים. בקושי היה לי בית. אני עדיין לא בטוחה בעברית שלי ומבקשת תמיד לקבל את המחזה הרבה לפני כולם, כדי ללמוד אותו. ויש גם תוספת יוקר על הכל, כי אני קצת דיסלקטית. הופכת את האותיות.

      "כשהתחלתי לשחק, לא ידעתי מי זה אוניל. מי זה ארתור מילר. לא ידעתי איך עובדים על תפקיד. לא ידעתי כלום. התחלתי מאפס, בלי שום תשתית. מי שמגיע מבית ספר למשחק לומד לדבר, קורא מחזות. לי לא היה הידע ההתחלתי, אני התפתחתי לאט, עם הרבה פחדים. לכן יש בי עדיין חוסר ביטחון.

      "אבל הפחדים נתנו לי את הפשטות. גרמו לי לשחק בצורה אמיתית, ולא בצורה עשויה. אני חושבת שהיחס של הקהל אלי הוא כזה שמאמינים לי. אני לא יודעת לעשות שטיקלעך על הבמה.

      "שיחקתי עם ליא קניג עכשיו ב'יום הולדת לג'וזפה', וכשליא נכנסת לבמה היא נכנסת ככה שהקהל מקבל אותה במחיאות כפיים. והיא אומרת לי, 'תעשי כמוני', ואני לא רוצה. אני נכנסת רק בדמות שלי. לא מעניין אותי הדברים האלה.

      "אני גם לא יודעת לעשות השתחוויות כאלה שסוחטות הרבה מחיאות כפיים. ליא, שתהיה לי בריאה, עושה את הדברים האלה נהדר. היא מדברת עם הקהל וצוחקת עם הקהל ומראה לו שהיא יכולה להשתחוות ולגעת ברצפה. זה בדם שלה, היא נולדה על הבמה, להורים שחקנים, והיא נפלאה. אני משתחווה בצורה פשוטה, כמה שמוכנים לתת לי מחיאות כפיים זה בסדר, אני לא רוצה לסחוט עוד ועוד. זאת אני. אני אחרת.

      "אבל חוסר הביטחון לפעמים עוזר, כי את נלחמת לעשות את הדברים הכי טוב, את לא לוקחת את הדברים כמובנים מאליהם. וגם האינסטינקטים שלי היו טובים מראשית הדרך, והמזל שיחק לי, ותמיד היה בי רצון עז להצליח במקצוע הזה".

      "אין לי שום זיכרון מאבא"

      היינריך כ"ץ סירב לשרת בצבא הפולני וברח עם המשפחה מפולין לרומניה. הוא השתקע בעיר צ'רנוביץ שבחבל בוקובינה. שם נולדה זוהר, בשנת 1931, בשם מרצלה כ"ץ. כשהיתה בת 8 פרצה המלחמה, והמשפחה נלקחה לגטו בעיר. זוהר הפסיקה את לימודיה בבית הספר, שלמעשה רק החלו. מאז ועד היום, העובדה שהיא לא למדה מעולם בצורה מסודרת נוכחת בחייה. מצד אחד, פגם; מהצד האחר - מקור להתפעמות על כברת הדרך שהצליחה לעבור בכוחות עצמה: יותר מחמישים שנות משחק כאחת משחקניות התיאטרון הגדולות בישראל, מרביתן בתיאטרון הלאומי הבימה, ובשנים האחרונות בתיאטרון בית ליסין. היא גם מחזיקה בשני תוארי ד"ר כבוד, מאוניברסיטת בר?אילן ומאוניברסיטת תל אביב.

      מהגטו נלקחה המשפחה בשנת 1941 לטרנסניסטריה, כמו רבים מיהודי בוקובינה ובסארביה, למחנה שהוחזק על ידי האוקראינים, "שהיו יותר מנוולים ואכזריים מהגרמנים".

      "טרנסניסטריה היה מקום איום. כולו רעב, כפור, עבודה קשה ומחלות. הזיכרון החד שלי משם הוא בעיקר הצרחות של אמא שלי, כשכמעט מתתי בידיים שלה ממחלת הטיפוס. היא לא יכלה לעשות כלום חוץ מלצרוח ולהתחנן שלא אמות. שנים לא דיברתי על זה, לא עם בעלי ולא עם הבנות. גם הנכדים לא שואלים. הם עסוקים בדברים אחרים, פייסבוק ושמייסבוק, וטוב שכך. מה שקרה נמחק.

      "בלי לעבור פסיכואנליזה אני חיה עם שתי רגליים על הקרקע, ואני אדם נורמלי לגמרי. זה מה שאני עשיתי אחרי המחנות, לא רציתי לזכור ולא רציתי להסתכל לאחור. מחקתי את העבר. החלטתי שאני לא רוצה לחיות את מה שהיה".

      אמא שלך הניחה את השואה מאחוריה?
      "לא, היא לא שכחה את המחנות, וזה עטף אותה מכל כיוון. היא היתה אישה בודדה מאוד, לא היו לה כמעט חברות והיא לא נפגשה עם אף אחד. בקושי יצאה מהבית. לא היתה הולכת לשום מקום בלעדיי. זה היה מאוד קשה בשבילי, הייתי צריכה ללכת איתה אפילו למספרה, למכולת.

      "לפעמים, כשהלכתי לקולנוע עם חברות, היא היתה באה איתי, וזה לא היה נוח. אבל כאב לי הלב עליה, שהיא כל כך לבד. ותמיד היא היתה לבד. היתה סגורה, ולא נתנה לי אהבה. אני בטוחה שהיא אהבה אותי, ורק לא ידעה איך לבטא את זה. ואולי היא חשבה שאני לא עושה מספיק בשבילה. זה דור אחר ואנשים אחרים לגמרי. אישה שעוברת כזאת מלחמה ומתאלמנת בגיל 36, את יכולה רק לתאר לעצמך מה זה עושה לה, בגיל שהוא שיא הפריחה הנשית.

      "אני ברחתי מהשואה כי היה לי לאן לברוח. עשיתי לי מקצוע מעניין, הקמתי משפחה. לה לא היה לאן לברוח. לא היה לה כלום. לא מקצוע ולא אהבה ולא חברים. היא נפטרה לפני 32 שנים. אפילו לא הספיקה לראות אותי מקבלת את פרס ישראל".

      איך את היית כאמא בצעירותך?
      "הבית שנתתי לבנות שלי, תמי (היום בת 50) ונילי (47), היה שונה לגמרי מהבית שגדלתי בו. פינקתי אותן מאוד, יותר מדי. מעולם לא חסכתי עליהן. לא נתתי להן לרחוץ כלים בבית, לא נתתי להן להיכנס למטבח בכלל. אמרתי, כשהן יצטרכו לעשות את זה, הן יידעו איך. וצדקתי, הן בעלות בית למופת.

      "הייתי אמא משוגעת ואיומה, עד כדי כך שאם הן היו צריכות לנסוע לטיול עם בית ספר, הייתי אומרת להן, בשביל מה? למה לכן? מה רע להישאר בבית? לא יכולתי לשחרר. זה לא שהן לא היו יוצאות, אבל נהגתי כמו אמא פולנייה איומה. הבית והמשפחה היו ונשארו הדברים הכי חשובים בחיי. גם היום אני יכולה להגיד לבנות שלי עשרים פעמים ביום שאני אוהבת אותן. לכל הצעירות אני אומרת: קודם כל המשפחה, אחר כך היתר. לא לוותר על המשפחה".

      אבל בטוח שעשית ויתורים לטובת הקריירה.
      "מצאתי את הדרך שלי לשלב. הייתי טסה הביתה אחרי ההצגות ועומדת בלילה במטבח, כדי שיהיה לילדות אוכל חם למחרת. אוכל שלמדתי מהאמא שלי, מרקים וקציצות ותפוחי אדמה וכבד קצוץ. אני אדם מאוד מסודר, והייתי עושה הכל לבד במטבח. גם ליל סדר לשלושים איש הייתי עושה לבד, אף אחד לא היה מביא כלום, כי אז יש מזה יותר מדי ומההוא פחות מדי, ואני לא יכולה לסבול את זה.

      "כשחקנית לקחתי הרבה חופשים ועשיתי פחות עבודה ממה שיכולתי לעשות. והיה לי מזל שהיה לי בעל כמו הבעל שהיה לי, וכבר הייתי שחקנית בעלת שם כשהבנות נולדו, ולא היה בבית קושי כלכלי. אני רואה שחקניות אימהות שמוכרחות לעבוד, שהן המפרנסות, וזה קשה.

      "זה לא שאין דברים שאני מצטערת עליהם כאמא. הרבה פעמים לא השכבתי את הילדות לישון בערב, היתה מטפלת בבית שעשתה את זה במקומי. יש לי בנות נהדרות, והן לא נושאות בליבן שום דבר נגדי, אבל הן רצו, ובצדק, שאמא תשכיב אותן. לפחות, האמא הזאת, שלא היה לה הרבה זמן, נתנה להן אהבה מעל ומעבר, ברגעים שיכלה. וזה מה שהן זוכרות לי יותר מהכל. זה ה"קינדרשטו?ב?ה" (בית טוב) שהן קיבלו. לי לא היה קינדרשטובה".

      עד טיפות הכוח האחרונות

      הדירה שלה, בקומה השביעית של בניין גבוה בצפון תל אביב, מוצפת באור בהיר מכיוון דרום, שחודר מבעד לווילונות לבנים. מייבש הכביסה פועל ומציף את הדירה בריח עדין של מרכך. כשעברה להתגורר פה בתחילת שנות השבעים עם בנותיה ובעלה, העיתונאי אריה גלבלום, עוד ראו את הים. עכשיו מסתירים את הים רבי קומות למכביר.

      בכניסה לדירה שולחן נמוך, ועליו תמונות ממוסגרות של מי שאינם: הוריה, שני אחיה ובעלה, שנפטר לפני 21 שנים. יותר משלושים שנים היתה נשואה לו. בפינה אחרת של הסלון הגדול שולחן שעליו תמונות של הבנות ושל ארבעת הנכדים. ועל שולחן נוסף תמונות שלה מתקופות שונות בחייה, תמיד עם השיער הבלונדיני הסמיך, תמיד מאופרת בקפידה.

      אותי היא מקבלת כדרכה, לבושה כהלכה בחולצה מכופתרת ומכנסיים רכים. שפתיה משוחות בליפסטיק ורוד ומשורטטות בעיפרון, עיניה תחומות בכחול עמוק. היא מכבדת אותי בשברי בוטנים מלוחים מצופים בשוקולד מריר. "זאת המחלה שלי", היא אומרת, "שוקולד מריר".

      הפגישה שלנו נדחתה כמה פעמים כי היתה חולה. תגובה לא טובה לתרופה הובילה אותה לבית החולים, לאשפוז של יומיים, ומשם יצאה מצוננת, משתעלת ובלי קול. "ארבעה ימים לא נגעתי באוכל. חמישה קילו אני ירדתי. זה היה נורא, אבל הצגות לא ביטלתי".

      לא נחת אפילו יום?
      "מה זה לנוח. בשביל הגווארדיה הישנה, לבטל הצגות זאת לא אפשרות. אנחנו קיבלנו את החינוך בהבימה, בקרב אנשים שעשו הכל בשביל התיאטרון. אפילו ילדים לא היו להם, העיקר להיות שחקנים. לפחות שעה לפני הכניסה לבמה הם היו יושבים לבד בשקט וחושבים רק על התפקיד. את זה אני לא עושה, אני לא בנויה לזה. אבל כן התעקשתי להמשיך לעבוד, ושיחקתי עד טיפות הכוח האחרונות שלי.

      "אני לא משתמשת במיקרופון אף פעם. אני לא כמו חלק מהשחקנים הצעירים, שלא מקפידים על דיקציה ושוכחים שגם שורה 20 שילמה על כרטיסים. אבל בתקופה הזאת נאלצתי להשתמש במיקרופון, וגם זה לא עזר, כי הקול שלי נשמע כמו דלת חורקת.

      "ערב אחד, כשהייתי עדיין חולה, השחקנים נישקו וחיבקו אותי, הם לא האמינו שאני אעבור בשלום את ההצגה. זה היה בירושלים, וחזרתי הביתה על ארבע. נכנסתי למיטה כמו שאני, בלי להוריד את האיפור ולשטוף את הפנים ולרחוץ שיניים. וזה אף פעם לא קרה לי".

      ולא פחדת?
      "שום דבר. רק רציתי להרוג את מי שהמציא את המשפט 'דה שואו מאסט גו און'".

      רק עכשיו חזרה להתעמלות שלה, "שלושת?רבעי שעה של להרים ולהוריד ידיים ורגליים. עשיתי את כל ההתעמלויות שיש, וזה תמיד כל כך משעמם אותי. אז באה אלי מורה הביתה ב?08:30 בבוקר, ואני יודעת שב?09:15 היא הולכת וגמרנו. עדיף מבחינתי לשים לי מוסיקה טובה ולעשות לי ריקודים, והגוף יעבוד יותר.

      "כל השנים הייתי קמה ב?7 בבוקר וצועדת. כשירד גשם הייתי צועדת זמן זהה בבית, מחדר השינה וסביב הסלון וחזרה, עם מוסיקה. הפסקתי את ההליכה בגלל בעיות הגב שלי. יש לי סקוליאוזיס ואוסטיאופורוזיס. אני כל כולי אוזיס".

      מרים זוהר (אביב חופי)
      "הסתכלתי היום בראי ואמרתי לעצמי שכל כך הזדקנתי". זוהר (צילום: אביב חופי)

      היפוכונדר קצת יותר מדי

      מאז שנפטר בעלה היא משתדלת לא להיות לבד בבית בשעות הערב, "אולי גם זה קשור למחנות", היא מודה. "לא טוב לי להיות לבד בבית בערב. כשאין לי הצגה, אני מתאמצת לעשות לי תוכניות לצאת. אני אוהבת ללכת להצגות, לקונצרטים, לאופרה ולסרטים עם חברות. רק לפעמים, כשאני באמת עייפה אחרי יום קשה, אני נשארת בבית. מאוד קשה לי מאז שבעלי איננו. בכל השנים האלה אני לא יושבת לאכול לבד ליד שולחן האוכל. אם אני לבד, אני אוכלת מול הטלוויזיה. אחרי נישואים כמו שהיו לנו קשה להיות לבד. זה היה סיפור אהבה גדול".

      גלבלום נפטר בעקבות הסתבכות של ניתוח. "הוא היה איש בריא, אבל היפוכונדר גדול. בהיפוכונדריות, כשמחפשים בעיות תמיד מוצאים. הוא גילה שיש לו התרחבות קלה של אבי העורקים, והמחשבה שלו היתה לפתור את הנושא כדי לא למות לי בפתאומיות. אז הוא הלך לניתוח, והניתוח הסתבך. הוא עוד חי כמה חודשים, נכנס ויצא מבית חולים, ואז הלך. אם הייתי אומרת לו מילה, הוא לא היה עושה את הניתוח. לפעמים אני כועסת על עצמי בגלל זה.

      "כשמצבו מאוד החמיר ולקחו אותו באמבולנס לתל השומר, לא נסעתי איתו באמבולנס, כי אמרתי לעצמי שכדאי שאקח את האוטו שלי, שיהיה איתי. ואז הוא נפטר באמבולנס, לבד. ועל זה לא יכולתי לסלוח לעצמי. אולי הוא פחד? אולי הוא רצה להחזיק את היד שלי?

      "הוא תמיד דאג לי. רק עכשיו הבנות סיפרו לי שהן לא יכלו בצהריים להביא חברות הביתה, 'כי אבא אמר תמיד שאמא נחה'. בשבילו האישה היתה כל החיים. וזה לא פשוט להיות בעל של שחקנית, משום שאני לא הייתי בערבים בבית. למרות שבימים ההם זה היה שונה מהיום; ההצגות היו בעיקר בתל אביב, ולא בכל הארץ, כמו היום.

      "הוא היה דאגן נוראי. אם הייתי נוסעת להופיע מחוץ לתל אביב - איך שהגענו הייתי רצה לחפש טלפון ציבורי, להתקשר אליו ולהודיע שהכל בסדר.

      "כששיחקתי ב'ווירג'יניה וולף' הייתי בהריון עם נילי, הקטנה. הייתי בשיא הקריירה שלי, ובעלי חשב שבגלל התפקיד אני אשנא את הילדה. הוא אפילו חשב שאני צריכה לעשות הפלה. אמרתי לו: שום תפקיד בעולם לא ייקח לי את התינוקת שלי. שיחקתי עד חודש חמישי, והפסקתי.

      "אחרי שילדתי התיאטרון העמיד לרשותי מטפלת מיוחדת לתינוקות, והתנאי שלי לתיאטרון היה שתי הצגות בשבוע, לא יותר".

      הוא לא טיפל בילדות?
      "לא נתתי לו לגעת בהן כשהן היו תינוקות. פחדתי שהוא יפיל לי תינוקת. גם לא נתתי לו להיכנס למטבח, הוא לא ידע לבשל כלום. אבל זה בסדר, הוא נתן כל כך הרבה שיכולתי לוותר לו. נישואים זה לא אתה נותן לי ואני נותנת לך. נישואים זה לדעת לוותר, להתאים את עצמך לשני. הלוא מדובר בשני אנשים שונים עם אופי שונה. צריך חוכמה, שכל. להגיד לו 'אתה צודק' כשהוא לא צודק, ולתת לאש הקטנה לבעור כל הזמן, שלא תכבה אפילו לרגע. זה היה לנו.

      "אני הלכתי אחרי הראש שלו, כי חשבתי שהוא יודע הכי טוב. היום אני יודעת הרבה יותר מפעם, כי היום שומעים ולומדים בקלי קלות. הוא נשא אותי על כפיים והעריץ אותי וחיזר אחריי בכל יום מחדש. הוא ידע שאישה צריכה את החיזור, היא צריכה להרגיש שאוהבים אותה, שמעוניינים בה, שנותנים לה, ששומרים עליה.
      "הוא היה גם סוג של אבא, כי אני חייתי כל החיים בלי אבא. הוא לימד אותי הכל. מוסיקה קלאסית, אמנות, ספרות. הראה לי את העולם והביא לי וקנה לי. אני זוכרת שנסענו ללונדון, והוא הכריח אותי לבחור לעצמי חליפה בהרודס. אחרי שבחרתי הוא אמר, 'עכשיו תבחרי עוד חליפה, שתהיה ממני'. הוא רק רצה שאתלבש יפה ושאלך למקומות יפים".

      עם המחשבים והאינטרנט היא לא מסתדרת, "ואפילו לא עושה מאמץ להסתדר". פייסבוק אין לה, היא לא צריכה שיכתבו לה ולא רוצה את הטירחה הזאת.

      "אני מסתכלת על אילן דר, חבר טוב שלי, שמשחק איתי ב'מדליה להארי'. לא ראיתי דבר כזה בחיים. יש לו אלפי חברים, כל אחד כותב לו, והוא כל הזמן צריך לענות. מה אני צריכה את הבלבול ראש הזה, לכתוב לאנשים שאני לא מכירה? לא יותר טוב לקרוא ספר?

      "ועם כל הטכנולוגיה של היום, הפרטיות של האדם הלכה. אם אני רוצה להוריד שנה מהגיל שלי, איך אני יכולה? הכל כתוב במחשב".

      מרים זוהר (אביב חופי)
      "אני לא חזקה, זו רק התדמית שלי". זוהר (צילום: אביב חופי)

      למה שתורידי?
      "אני רוצה להיות קצת יותר צעירה. הסתכלתי היום בראי ואמרתי לעצמי שכל כך הזדקנתי. אולי אני אעשה עכשיו ניתוח פלסטי? אבל בגיל שלי לא כדאי, וגם אין לי זמן לזה, והבנות לא ייתנו לי".

      אילו ספרים את אוהבת לקרוא?
      "כרגע אני מרוכזת בכמה מחזות שעשויים להבשיל להצגות, אבל קראתי את הטרילוגיה האמריקנית של 'חמישים גוונים'. אותי עניינו הדמויות, לא החלק הסקסואלי, שכבר מאוד חזר על עצמו. עניינו אותי שני האנשים השונים האלה - הגבר שלא יודע להגיד 'איי לאב יו', רק 'איי פאק יו', ולא שוכב עם אף אחת במיטה, והאישה, שהצורך שלה בסקס שונה משל הגבר שלה, אבל היא לפעמים הולכת איתו ונותנת לו את מה שהוא מוכרח. פה את יכולה ללמוד מה זה אישה. יש לה שכל, היא יודעת שהיא צריכה לתת לו את מה שצריך כדי לספק לו את הצורך שלו. ברור שזה לא ספרות, אבל זה עניין אותי".

      בשנים שחלפו מאז שבעלך נפטר לא חשבת על קשר חדש? לאהוב שוב? להיות אהובה?
      "לא עלה בדעתי, ולמען האמת, אף אחד לא ניסה. יש פחד מפני נשים חזקות, נשים עם שם. אבל אני הרי לא חזקה, זאת רק התדמית שלי. אני כל כך חלשה. ואני גם לא בליינית. אני לא יודעת מה זה שתייה, ובחיים לא עישנתי סמים. אני לא יודעת מה זה ברים. אני אדם פשוט. את מאמינה שישבתי רק פעם אחת בחיים שלי ב'כסית'? זה היה המקום של כל האמנים והמפורסמים, אבל אני תמיד הייתי הולכת מהבית לתיאטרון, ומהתיאטרון הביתה. וכשקוראים לי גברת זוהר, אני לא סובלת את זה. אם נותנים לי כבוד, זה נחמד מאוד. אבל אני חלילה לא אבקש אותו".