האח של בנט ברמאללה הציל אותו מאופוזיציה, בינתיים

בנט צריך לקנות פרחים לאבו מאזן. לפני 48 שעות עוד התפתלו בבית היהודי מחשש שהפעימה הרביעית שעמדה על הפרק תכלול שחרור אסירים ערביי ישראל, מה שהיה מאלץ את הסיעה לפרוש מהקואליציה ולהיפרד מהכיסאות. אילו רצה, יכול היה אבו מאזן לדחות את הפיוס בין פתח לחמאס, לסכם על ביצוע הפעימה הרביעית ולגרור את ישראל לבחירות, אליהן התכוננו במערכת הפוליטית בשיא הרצינות. תשאלו את משה כחלון, שהחליט פתאום להודיע על הצטרפותו לפוליטיקה, מתוך הערכה שהבחירות מעבר לסיבוב. אלא שהסכם הפיוס נחתם אתמול – וכצפוי, טרף את הקלפים. הפעימה הרביעית ירדה מהפרק, ומי יודע מתי ישובו לדון בה.

יו"ר הבית היהודי שוב מצא את עצמו ניצל בדקה התשעים מתסבוכת פוליטית שיצר בעצמו. השיקול שהנחה אותו באיום הנוכחי על נתניהו, היה שבמקרה הגרוע ביותר נלך לבחירות. לקמפיין הוא היה מגיע מעמדת אופוזיציה ימנית לנתניהו, ומתחזק ל- 15-16 מנדטים. אבל ניצחון זה היה עלול להתגלות כניצחון פירוס. מי בדיוק היה לוקח אותו לקואליציה הבאה שלו, אחרי ההתנהלות הזו? בטח לא נתניהו, ודאי שלא הרצוג.

סיעת יחיד - לכל הטורים של עמרי נחמיאס

בכיר בימין סבור שהפיוס בין חמאס ופתח הוא תוצאה של מהלך מחושב. "אם היינו הולכים על הפעימה הרביעית היינו הולכים לבחירות והשמאל היה עולה. בנט לא היה ממליץ על נתניהו לנשיא אחרי שהוביל בגללו לבחירות, וכך גם כחלון, ואילו החרדים ומרצ היו הולכים עם הרצוג", טען. אלא שלדברי הבכיר, "אבו מאזן לא רצה בזה, כיוון שזה היה מאלץ אותו לקבל החלטות. קל הרבה יותר לשחק משחקי האשמות עם הימין".

בנט הוא גרסה משופרת של נתניהו הצעיר משנות התשעים. כל מה שנתניהו עשה כשנכנס לפוליטיקה הארצית, בנט עושה כמוהו, רק בגדול יותר. הוא מדבר בשפה צעירה וחדה יותר. הוא מבין את הצעירים ונחשב למומחה לרשתות חברתיות, להבדיל מנתניהו הטכנופוב. כל סטטוס שלו ויראלי. כל סרטון יוטיוב הופך לנושא לדיון.

אלא שההתלהבות שאתה נכנס בנט לפוליטיקה משחקת פעמים רבות לרעתו. הוא נוהג לפזר בפזיזות איומי פרישה בקצב של אחת לחודשיים, מטפס על עצים שאחר כך הוא לא יודע איך לרדת מהם, ובסוף נאלץ להתנצל כדי לסיים משבר, שכאמור הוא התחיל. ברור שהוא ונתניהו, גם בלי הדם הרע שזורם ביניהם, לא יוכלו להסתדר לאורך זמן. במוקדם או במאוחר, הדינמיקה השברירית בין השניים, שבקושי מחליפים מילה, תגיע לפיצוץ.

נתניהו לא הופתע מהתפטרותו של ארדן. השר להגנת העורף פגש את ראש הממשלה בלשכתו לפני שבועיים ובישר לו על ההחלטה לחסוך מעצמו את התואר הריק שהעניק לו נתניהו באותו לילה גורלי של חלוקת התיקים.

ארדן לא רצה את התיק הזה מלכתחילה. הוא קופח בחלוקת התיקים מול ישראל כץ, גדעון סער, סילבן שלום ובוגי יעלון. האחרים שמרו על מעמדם או השתדרגו, ואילו הוא, שהגיע שלוש פעמים למקום השני בפריימריז בליכוד, מונה למרבה המבוכה רק לשר התקשורת. הפיצוי הגיע בדמות חברות בקבינט שנלקחה משטייניץ באותו לילה גורלי, בו זכה לתואר הבדוי "השר ליחסים בינלאומיים", וקיבל את האחריות על רשות השידור, שנלקחה מאופיר אקוניס. כדי להצדיק את ישיבתו בקבינט לעומת אחרים, הוא מונה לשר להגנת העורף. לנתניהו היה נוח שלא לסגור את המשרד הזה. כל עוד יש מישהו שמוכן לקחת אחריות על הצרה הזו, למה שיגיד לא.

ארדן ניסה ליצוק תוכן לתפקיד. הוא למד את דוחות המבקר שעסקו בעורף, דרש סמכויות וביקש תקציבים. אלא שבוגי יעלון ופקידי משרד הביטחון התלהבו פחות, והשניים עלו על מסלול התנגשות. השיא, עושה רושם, היה כאשר בסערת השלגים בדצמבר באו לארדן בטענות על מוכנות העורף.

סביר להניח שאז נפל לו האסימון, שתיק העורף מציע אחריות ציבורית גדולה לצד סמכויות אפסיות. הסיכון גדול בהרבה מהתועלת. מה יקרה אם מחר חלילה תהיה רעידת אדמה? הדרך לחתוך משם הייתה קצרה. השבוע, איום האולטימטום של ארדן מינואר התממש והוא הודיע על עזיבת המשרד. מגיע לו קרדיט על כך שוויתר על הג'ובים הכרוכים במשרד הנוסף, ולא נשאר בעוד תפקיד רק כדי לחמם את הכיסא.

כעת, קשה עד בלתי אפשרי לראות את נתניהו, אחרי שלא הצליח במשך שנה לפסוק בנושא הסמכויות בינו ובין יעלון, מעז להוציא אותו מהקבינט. עם זאת, גם קשה להאמין שזה יפייס את ארדן. ההיכרות בין שר התקשורת וראש הממשלה החלה לפני 18 שנים, אז שימש כעוזרו. מאז, נפגע ממנו לא מעט.

נתניהו קיבל ממנו גב בהחלטות קשות שהיה צריך להעביר בממשלה, אבל כשארדן רצה לעזוב ולשמש בתפקיד השגריר בוושינגטון, ראש הממשלה הפנה לו עורף. זה מזכיר את הסיפור על אחד, משה כחלון שמו. גם הוא נשכב על הגדר למען נתניהו, עד שיום אחד התהפך. עוד מוקדם לומר האם ארדן יהפוך לכחלון, אבל די להסתכל ברשימת אנשי הכוורת שעברו בעבר לצדו של נתניהו, והפכו ליריבים, כדי להבין שלראש הממשלה יש בעיה לתגמל את מקורביו בעד נאמנותם. מאיווט ליברמן ועד בנט, במקום לקרב אליו את עוזריו, הוא מרחיק אותם ממנו והופך אותם לאיום פוליטי.

המאבק למען לגליזציה של הקנביס הוא מאבק לגיטימי. אפשר להתנגד אליו ואפשר לתמוך בו, כפי שעשו רבות ממדינות העולם בשנים האחרונות, אבל צריך לתת לתומכים במאבק את הזכות הבסיסית להפגין. בהפגנה למען הלגליזציה במוצאי השבת האחרונה התנהלה המשטרה בחובבנות תקשורתית מדהימה, כאשר לקחה את האירוע האזוטרי, והפכה אותו לסיפור.

ההפגנה הייתה אמורה להתכנס בחצות בגן הוורדים, גן צדדי וחשוך לחלוטין שלא היה מלקט אליו יותר מכמה מאות מפגינים במקרה הטוב. המשטרה ביקשה מבית המשפט למנוע את קיום האירוע, מה שעשה לו יחסי ציבור מופלאים בפייסבוק ומשך אליו רבים שלא ידעו על קיומו. באותו הערב, המשטרה סגרה את מתחם הגן במחסומים, ודחקה את המפגינים לעבר הצומת הסמוך – צומת מרכזי ומואר מתחת לבית המשפט העליון.

אלפיים מפגינים חסמו את הצומת, והדליקו ג'וינטים מול עיני השוטרים שניסו מצדם לפזר את ההפגנה בעזרת סוסים. אבל למרות יחסי ציבור מצוינים שסידרה המשטרה למפגינים, הדרך עד להעברת חוק שיתיר שימוש בקנאביס עוד ארוכה. עדות אחת לכך הייתה בהרכב המשתתפים באירוע: רבים מהם היו צעירים מאוד, בגילאי 18 עד 23. למרות שרבים מכל שכבות הגיל והאוכלוסייה מעשנים, הרושם שנוצר הוא שמדובר במאבק של צעירים בלבד.

בנוסף, צריך גם לשים לב מי עומדים בחזית המאבק בעד לגליזציה בשנים האחרונות בישראל. שניים מהמובילים של הדרישה להתיר את העישון הם סטנדאפיסטים: גיל קופטש, שעמד בראש מפלגת עלה ירוק בבחירות 2009, ועורר פרובוקציות ילדותיות כמו עישון ג'וינט על קברו של בן גוריון, וגדי וילצ'רסקי, שמוביל מאבק חוץ פרלמנטרי בסרטוני יוטיוב מושחזים, מערכוני סטנדאפ וסטטוסים בפייסבוק.

כל אלה זוכים לפופולריות עצומה, אבל מה מידת ההשפעה שלהם? סרטון של וילצ'רסקי בו נראים אנשים בבגדי פיות ועלי גראס רוקדים טראנס מחוץ לביתה של שרת הבריאות בשש בבוקר זכה ל-60 אלף צפיות בארבעה ימים, אבל הוא הופך את הדיון על לגליזציה מדיון עקרוני ל"דאחקה", באופן שמקל על הממשלה להתייחס באופן דומה גם לדרישה לשנות את החוק.

לתומכי הלגליזציה דרוש פרזנטור מהזרם המרכזי, שיכול להסביר לאנשים שמעולם לא עישנו, כמו יאיר לפיד למשל, למה לדעתם מותר הגראס מהאלכוהול. כל עוד המאבק יימשך בקו הנוכחי, את מספר הח"כים התומכים בשינוי ניתן יהיה לספור על כף יד אחת.