פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      לקחת טריפ עם דוד אבידן

      ארבע וחצי בבוקר. כדור כחול-שחור נחצה לשניים ומחליק במורד הגרון. השמיים נפתחים ואנחנו מרחפים במחוזות של אושר שמיימי. התנסויות הסמים שלי, של דוד אבידן, יונה וולך ואפילו יחזקאל הנביא | מנחם בן

      דוד אבידן (מעריב , יוסי אלוני)
      ביקש שאחזיר חוב של 17 וחצי לירות. דוד אבידן | צילום: יוסי אלוני, מעריב

      1. מחאת המריחואנה חשובה לא פחות ממחאת הקוטג'

      בשבוע שבו נרצחו שני אנשים בישראל בגלל אלכוהול (בן ה-65 מחיפה והחייל בן ה-18 ברעננה, שרוצחי שניהם היו שתויים, כפי שנמסר בהודעת המשטרה); בשבוע שבו סיפר לנו שר החינוך הנחמד שי פירון כי הוא לוקח לפעמים ריטאלין, כדי להירגע (יכול להיות שזה מה שגרם לו לפרץ צחוק בלתי נשלט על דוכן הכנסת לפני כמה חודשים?); באותו שבוע עצמו יצאה לדרך גם מחאת הקנביס, והתקיים מה שזכה לכינוי "ליל הבאנגים הגדול", שבו יצאו אלף מעשני חשיש ומריחואנה (אני מעדיף אגב חשיש) להפגנת עישון מול השוטרים בגן הוורדים בירושלים.

      כל זה חשוב לא פחות, ואולי אפילו יותר, מהפגנת החצי מיליון בימי המחאה החברתית. כי הצדק החברתי דורש את הורדת יוקר המחייה, שלא ממש קרתה, אבל גם את החופש הבסיסי של אדם בישראל להחליט לגבי עצמו החלטות ריבוניות שלא פוגעות באף אחד, כמו החופש להירגע או לרחף או להתעדן או לתפוס השראה באמצעות עישון חשיש ולא באמצעות תרופות נגד דיכאון או באמצעות אלכוהול. כי במי בעצם פוגע עישון החשיש והמריחואנה פרט לפגיעה בחברות האלכוהול או בחברות התרופות? מעולם לא שמעתי על מישהו שרצח בהשפעת חשיש, למרות האגדה העתיקה, המכוערת והכוזבת על כת איסלאמית, שחבריה רצחו כביכול בהשפעת חשיש. אין דבר כזה. חשיש מרבה שלום, לא רצח.

      כל מי שעישן – יודע. מי שמעשן חשיש או מריחואנה מעדיף לשקוע בכורסאות בהזיות הנועם. ולפעמים לכתוב או לצייר בהשפעת החומר. אבל לנהוג באלימות? חס וחלילה. אין דברים כאלה.

      לכן המלחמה בחשיש היא מלחמת הבל שלילית ומסוכנת. היא עומדת בניגוד לאינטרס הציבורי הבסיסי ביותר. דוחפת אנשים לאלכוהול רע, לתרופות רעות, לסמי פיצוציות רעים, לחיכוך עם המשטרה, למגע עם יסודות פליליים, והיא מכפישה אנשים לשווא (האחרונים שבהם קרן מור ויהודה לוי ומוטי רייף), העלולים עקב כך להיפגע בקריירה שלהם ובפרנסתם. והיא מבזבזת משאבים משטרתיים, שצריכים היו ללכת למקומות אחרים לגמרי (למשל, לפיקוח על מקומות בילוי מותרי אלכוהול).

      וכמובן: עצם האיסור על עישון חשיש ומריחואנה מביא להפצה של חומרים מעורבבים ולא טהורים, מרוססים ומסוכנים. ככה זה כשמנסים לפעול מתחת לרדאר המשטרתי.

      עשרות נעצרו בליל הבאנגים: "מיליון אנשים מתחבאים" (עומר מירון)
      מביא שלום, לא אלימות. מחאת "ליל הבאנגים", השבוע | צילום: עומר מירון

      אבל בפוליטיקה שלנו ובציבוריות הישראלית הבורגנית עישון חשיש עדיין נתפס כחטא. יאיר לפיד, האמור לכאורה לייצג את הצעירים והחופשיים בחברה הישראלית, מצהיר בגאווה שלא לקח (ואם לקח, אז בקטנה), ואילו שלי יחימוביץ' הישרה באמת מודה ששיקרה כשטענה שלא לקחה. כן, היא לקחה, אבל לא עוד. הודאה בעישון חשיש עדיין מזיקה. לכן יש חשיבות גדולה להצהרה של מוטי רייף שהוא מעשן והוא גאה בזה. יש גם חשיבות (פחותה אמנם) להודאה של יהונתן גפן שהוא מעשן מריחואנה רפואית בהיתר.

      על רקע כל זה, מחאה בנוסח ליל הבאנגים הגדול היא הדבר היעיל ביותר האפשרי בתחום זה. רק אם הפוליטיקאים יבינו כי יפסידו את קולות הצעירים (ולא רק הצעירים, אלא גם ותיקי המעשנים), יש סיכוי שישנו את החקיקה באופן שיתאים לרוח הדור. ומהי רוח הדור? הולנד וקולורדו.

      ואגיד מיד (ולא כדי שהמשטרה לא תפשוט על ביתי) שזה שנים שאינני מעשן כלל. החשיש הפסיק לעשות לי טוב. הוא גרם לי להיות חרדתי יותר במהלך העישון עצמו ויום-יומיים אחר-כך (ואני טיפוס בלתי חרדתי בעליל) והוא גרם לי להיות דיכאוני יותר למשך יום או יומיים (ואני טיפוס בלתי דיכאוני בעליל). השנים הארוכות שבהן לקחתי חשיש מתוך חדווה בסיסית חלפו עברו. מה לעשות. זה לא אומר שלא אחזור ואתנסה בעתיד בחוויות חשיש כאלה ואחרות. אבל לא עכשיו. זה לא הזמן מבחינתי. בוודאי לא כשאני גר בהתנחלות בשומרון, ויש מאבקים אחרים בפתח.

      ברור, אסור לנהוג כשמעשנים (למרות שהרבה יותר גרוע לשתות אלכוהול ולנהוג). ברור, אסור להיות תחת השפעת עישון במשימות מסוימות (צבאיות, טכניות ואחרות). ברור. אבל לאסור על חשיש ומריחואנה, פירושו לפתוח דלת גדולה ומסוכנת מאין כמוה לחומרים רעים אחרים. ופירושו לחסום תענוגות והשראות. לכן, ברוחי, אשתתף בכל ליל באנגים. גדול או קטן. מדובר על חירות הרוח שלנו ועל ריבונותנו על עצמנו.

      2. הטריפים העתיקים שלי

      במשך עשרות שנים סיפרתי – בעיתונות ובספרים ובמשדרים למיניהם – על התנסויות הסמים שלי. הן כוללות עישון חשיש במשך שנים ארוכות, ופה ושם גם מריחואנה, גם אם לא בשנים האחרונות.

      והיו לי גם התנסויות די חד פעמיות בעוד כמה סמים. קוקאין, אקסטזי, אופיום (סם מפחיד בהחלט). איך אמרה פעם יונה וולך בראיון הנפלא עם הלית ישורון ב"חדרים" 4, בתשובה לשאלה אם הסמים עזרו לה בכתיבה: "זה העשיר את העולם. זה נתן לי להבין את אפסות היכולת האנושית. להיות כל כך סהרוני מול רמות של אופיום. זה מקטין את הבן אדם. הרבה פחדים יוצאים. אבל זה מגדיל את העולם שלך לכמה זמן". ובתשובה לשאלה מה ההבדל בין מורפיום למסקלין, למשל, ענתה כוהנת השירה הגדולה: "מורפיום ומסקלין זה כמו סינית ועברית. אחד כותבים מלמעלה למטה, ואחד מימין לשמאל". יפה, לא?

      וכשהלית פקפקה אם בכלל כותבים בהשפעת סמים, ענתה וולך: "כותבים, כותבים. בעיקר מסקלין כותב יפה מאוד. מורפיום לא כל כך, בייחוד אם מרגישים רע ומקיאים". בקיצור, אנחנו לא ממליצים לאף אחד. אנחנו רק מספרים. ולי יש בעיקר סיפור אחד, שאני חוזר ומספר, כי החוויה העיקרית שהפכה את חיי הם טריפים של אל-אס-די שלקחתי בסוף שנות השישים ובראשית שנות השבעים. מעולם, אגב, לא נחקרתי במשטרה על וידויי הסמים העתיקים שלי, כי כל עוד לא נתפס חומר עליך, הכל הוא סיפורים.

      אילוסטרציה (ShutterStock)
      החוויה העיקרית בחיי. טריפ | צילום: שאטרסטוק

      באחת הרשימות למשל (במעריב, כשיצאתי מבית האח הגדול) כתבתי שהשהות בבית האח הגדול הייתה רק החוויה השנייה הכי גדולה בחיי, כי שיא חיי היו אותם מסעות אל-אס-די שהפכו אותי לאדם אחר. האם אדם יכול להתכחש לעצמו? האם אדם יכול להגיד שחוויה עצומה שעבר, לא עברה עליו? שהדבר הכי מופלא שקרה לו, לא קרה? תרשו לי להביא כאן מחדש, בשינויים קלים, קטעים על חוויית האל-אס-די שלי, המופיעים במבוא לספרי "מי צייר את הרקפת?" (ספר לימודי אלוהים בסדרה "יהדות כאן ועכשיו" בהוצאת ידיעות ספרים, 2008):

      "זה היה בטריפ של אל-אס-די שלקחתי עם המשורר החצי גאון (החצי השני היה אפל למדי) דוד אבידן ב-18 ביולי 1969 (תאריך הנסמך על פתק שהיה מוצמד אל דלת ביתי יממה אחר-כך, והנושא את התאריך 19.7.69, ובו תביעה משעשעת וחריפה להחזר חוב בסך 17 וחצי לירות עבור חצי כדור האל-אס-די, חלקי במסע המשותף, שהתמהמהתי להחזיר). הייתי אז בן עשרים וחצי בערך, ואבידן היה משוררי הנערץ באותן שנים.

      יונה וולך (יח"צ)
      איזה סם כותב יותר טוב? יונה וולך | צילום: יח"צ

      "זה היה בסביבות ארבע-ארבע וחצי בבוקר, בדירתו הקטנה והמסובכת ברח' שמשון הגיבור 11 בתל-אביב, ליד קופת חולים זמנהוף (כמה אופייני לאבידן, גיבור חולה, לגור ברח' שמשון הגיבור ליד קופת חולים זמנהוף), אליה הגענו מבר 24 שעות בשרתון שבו ישבנו קודם, ושם סיכמנו לקחת יחד את הטריפ ההוא, כדור כחול-שחור, שנחצה לשניים. כעבור חצי שעה ללקיחת החצי שלי, נפתחו לפניי השמים וראיתי מראות אלוהים, ככתוב בספר יחזקאל. עדיין לא ניסחתי את זה ככה לעצמי, אבל ריחפתי במחוזות של אושר שמיימי, שמעולם לא ידעתי קודם ולא שיערתי את קיומם, כשכל החוויה הייתה מעורבת בראשיתה בסוג של אי-הבנה ובהלה.

      "זה התחיל בישיבה על הספה סמוך לחלון, בזריחה שהתחילה לקרות, ואני כאילו נעתי בתוך שרוול הזוהר האינסופי הזה או שטבעתי עם עיני בתוך האור האדום הגדול של הזריחה ("טבעתי באור/ שכחתי את שמי" – זלדה). משהו כזה בערך, אני לא בדיוק זוכר את הצבעוניות המדויקת ואת סוג ההזיה, אבל אני יודע שתודעתי ריחפה בתוך איזה מימד נוסף, מופלא".

      3. שיאי התנ"ך והשירה

      א. יחזקאל הנביא אוכל טריפ

      חוויות דתיות ומיסטיות במסע אל-אס-די הן דבר נפוץ (והמילה "אל" אולי רומזת על כך, אם יותר לי מדרש מיסטי קל). ולמי שיגיד: רגע, חומר שהכנסת דרך הפה גרם לך למהפך רוחני מוחלט? אתה לא מתבייש? להשתמש באמצעים חיצוניים, מחוץ לך? אני אזכיר לו שאדם וחווה אכלו מפרי עץ הדעת ונפקחו עיניהם. אני גם אזכיר לו שיחזקאל אכל מגילה עפה, כתובה פנים ואחור (לפעמים, אגב, טבליות האל-אס-די הן פיסות נייר טבולות בחומר, ולעיתים הן אף כתובות או מצוירות). אז אם אדם וחווה יכולים לפקוח את עיניהם והנביא להתנבא בעקבות אכילת מגילה כתובה, גם אני יכול. הנה הקטע מספר יחזקאל, סוף פרק ב' וראשית פרק ג': אלוהים מדבר אל יחזקאל:

      "פ??צ?ה פיך? ו?א?כו?ל את אשר אני נותן אליך
      ואראה והנה יד שלוחה אלי והנה בה מגילת ספר
      ויפרוש אותה לפני
      והיא כתובה פנים ואחור
      ו?כ?תו?ב א?ל?יה? קינים והגה והי
      ויאמר אלי:
      בן אדם, את אשר תמצא, א?כו?ל
      אכול את המגילה הזאת
      ול?ך ד??ב??ר אל בית ישראל:
      ואפתח את פי
      ויאכילני את המגילה הזאת
      ויאמר אלי:
      בן אדם
      בטנך ת??א?כ?ל ומעיך תמלא
      את המגילה הזאת אשר אני נותן אליך
      ואוכלה ותהי בפי כדבש למתוק".

      כלומר, גם יחזקאל אכל טריפ, אכל מגילה, ודיבר בהשראתה לעם ישראל. הוא האיש המספר במקום אחר כי "נפתחו השמים ואראה מראות אלוהים".

      ב. דוד אבידן אוכל טריפ

      גם זה חלק מסיפור הטריפ שלי: באותה שנה, 1969 (ליתר דיוק, באחד בינואר אותה שנה), הוציא אבידן בהוצאת "המאה השלושים" שלו את ספרו כפול השערים והשם - "שירים בלתי אפשריים" מן הצד האחד של הכריכה ו"דו"ח אישי על מסע אל-אס-די" מן הצד השני – שבו תיעד את דיבוריו הקטועים והמוקלטים לאורך מסע האל-אס-די שלו, שקדם בכשנה-שנתיים למסע האל-אס-די המשותף שלנו.

      אני זוכר עד היום בעל פה את שיר הפתיחה המבודח והמחורז של אבידן לאותו דו"ח. שיר שכותרתו הווירטואוזית, כדרכו של אבידן, הייתה "שיר י?ל?ס?ד?ים" (ה-ל-ס-ד כבר בפנים, סע). השיר כתוב במתכונת שיר הילדים המפורסם של אהרן אשמן :"רוח, רוח, רוח, רוח/ בפרדס נפל תפוח./ הוא נפל מראש העץ/ הוא נפל והתפוצץ./ הוי חבל חבל חבל/ על תפוח שנפל/ שנפל מראש העץ/ שנפל והתפוצץ") ועיקרו היא התמודדותו של אבידן עם מסע האל-אס-די, שאותו מתאר המשורר כ"מדוח", כלומר, הטעיה שבאה להכשיל את אבידן המגלומן, ולהכריח אותו להודות שיש כוחות גדולים ממנו, אך אבידן תיעד את הטריפ, לכד אותו כביכול במילים, ובכך כביכול כלא את האל-אס-די במגירה. שטויות, כמובן. לי לא הייתה שום הרגשה של התמודדות עם הטריפ. אני נעתי בתוך שרוול הזוהר וראיתי את המראות האלוהיים. אבל אבידן, כדרכו, התמודד בתוך עולם עוין. זה היה טבעו, אבל השיר מבדח ווירטואוזי:

      דוד אבידן/ ש??יר י?ל?ס?ד?ים

      דו?"ח? דו?"ח? דו?"ח? דו?"ח?
      בדירה ביקר מ?דו?ח?
      הוא ביקר ונעלם
      אך מו?סמך, תו?קלט, תו?צלם

      הו ח?ב?ל ח?ב?ל ח?ב?ל
      על מדו?ח שהוכשל
      שנקלע ל?ס?ת?מ?ד?יר?ה
      ונכלא שם במגירה

      * דוד אבידן, "שיר ילסדים", מתוך הפתיחה ל"דו"ח אישי על מסע אל-אס-די", הוצאת המאה השלושים 1969

      המאמרים המתפרסמים במדור הדעות משקפים את עמדת הכותבים בלבד.