הנייה ואבו מאזן: זוג משמיים

בשנה האחרונה ניצב אבו מאזן איתן על שתי רגליים. הראשונה, רגל המשא ומתן עם ישראל, ואילו השנייה, רגל המשא ומתן עם תנועת חמאס. מכאן המלכוד שבו הוא היה נתון - ויתור על אחת משתי הרגליים, אבל גם תנועה של רגל אחת בלבד תביא לנפילתו. לכן בחר להישאר נטוע במקום, לנהל משא ומתן עם ישראל ועם חמאס אבל לא להתקדם לשום מקום.

ובכל זאת אבו מאזן בחר להתקדם לכיוון חמאס ולהסתכן בצעדי תגובה של ישראל, ועם זאת להסכם הפיוס בין אבו מאזן להנהגת חמאס יש להתייחס בזהירות ובחשדנות. הסכמים דומים שאליהם הגיעו שני הצדדים בעבר הופרו שוב ושוב, וממשלת האחדות האחרונה שהקימו השניים בראשית שנת 2006 קרסה ברעש גדול לאחר שחמאס השתלט בכוח על רצועת עזה, ואילו אבו מאזן פעל לדחוק את רגלי חמאס מהגדה. ובכל זאת לאחר קרוב לעשור של מגעים עקרים הגיעו שני הצדדים להסכם שלו סירבו עד כה. זהו לפיכך הסכם של בלית ברירה, וכאמור ספק אם שני הצדדים יעמדו בו.

חמאס מגיע לחופה בלא כל נדוניה. סוריה ואיראן הפנו לו עורף בשל תמיכתו במורדים במשטרו של בשאר אל?אסד, במצרים נתפסים אסמאעיל הנייה וחאלד משעל כאויבים מסוכנים, שאינם טובים במאומה מאחיהם אנשי האחים המוסלמים במצרים, היושבים כיום מאחורי סורג ובריח. ברצועת עזה הפופולריות של ממשלת חמאס בשקיעה לנוכח הקושי של התנועה להבטיח קיום מינימלי לתושבים החיים בשלטונה. חמאס זקוק אפוא לאבו מאזן כחמצן לנשימה, בדיוק כמו שערפאת היה זקוק להסכם אוסלו, לפני כשני עשורים, כדי להתרומם מן הקרשים.

אבל גם אבו מאזן מגיע לחופה בידיים ריקות. איש בעולם הערבי אינו באמת תומך בו, ומן הקהילה הבינלאומית הוא יודע שאין מה לצפות. הכישלון המסתמן של המשא ומתן עם ישראל יעורר מן הסתם תביעה ברחוב הפלשתיני לחידוש המאבק בישראל, דבר שאבו מאזן, למוד הניסיון, יודע שעלול להמיט עליו אסון.

מכאן אפוא ההיגיון שבבסיס הנכונות המפתיעה של אבו מאזן ואסאמעיל הנייה להסכים לשידוך. אבל נראה שמדובר בהצגה שנועדה לאפשר להם לשרוד מבית מול דעת קהל תוססת, ואולי גם לחזק במעט את מעמדם בזירה האזורית והבינלאומית. עם זאת, קשה להניח שאבו מאזן ומנהיגי חמאס באמת יכולים להתגבר על משקעי העבר, ובעיקר על הניגודים הבסיסיים בתפיסת העולם ובאינטרסים הפוליטיים ארוכי הטווח שלהם. לפיכך אין להניח שממשלת האחדות - אם תוקם בכלל - תשרוד לאורך זמן.