ולעזאזל העולם: רוסיה משתוללת - וישראל שותקת

תארו לעצמכם תרחיש שכזה: במהלך העצרת הקרובה של האומות המאוחדות, מתקיימת הצבעה לשידרוג מעמדה של הרשות הפלסטינית. ארצות הברית נעדרת מההצבעה, ובתשובה לשאלת המשלחת הישראלית לפשר ההיעדרות, משיבים האמריקנים כי לאחר ששקלו את הנושא, הגיעו למסקנה כי מוטב להיעדר מההצבעה, מאשר להצביע נגד. את הצעד ינמקו בכך ש"האינטרס הלאומי האמריקני מכתיב את ההחלטה". קל לציין מה תהיה תגובת ישראל.

התרחיש לעיל עולה בשל ההתבטאויות האחרונות הנשמעות בירושלים בנוגע למשבר באוקראינה. כך למשל, ראש האגף המדיני-ביטחוני במשרד הביטחון, אלוף (במיל') עמוס גלעד. גלעד נשאל לפני כמה ימים לפשר היעדרותה של ישראל ממהצבעה באו"ם על גינוי הפלישה הרוסית לחצי האי קרים, שעלתה בעצרת הכללית ביוזמת ארה"ב.

על כך השיב גלעד, בין היתר: "ישראל צופה בסכסוך באוקראינה ורושמת לפניה את מה שמתרחש". לדבריו, "לא ניתן להגדיר את האינטרס הלאומי שלנו כזהה לזה של גורם אחר, אפילו תהיה זו ארצות הברית". העולם כולו כמרקחה לנוכח המשבר, שסופו טרם נראה, ושקשה עדיין להעריך את השלכותיו הבינלאומיות המלאות. ומה עושה ישראל? "צופה, ורושמת לפניה את המתרחש".

שפה ביורוקרטית יותר מזו קשה למצוא. גם אם האלוף גלעד צודק באומרו כי האינטרסים הלאומיים של ישראל וארה"ב אינם זהים, הרי שבמשבר הנוכחי לא מדובר אך ורק באינטרס לאומי, אלא בהפרה של נורמה בינלאומית מצד רוסיה, בהתנהלותה מול אוקראינה. האם במקרה האחרון, שבו העולם המערבי - שישראל אינה עייפה מלהצהיר על השתייכותה אליו - התייצב מול רוסיה ,יכולה ישראל להסתפק ברישום מהצד?

זאת ועוד: האם בסוגיה בעלת השלכות מרחיקות לכת על דפוסי ההתנהלות של מדינות במאה ה-21, נושא שהינו ללא ספק רלוונטי לאינטרס הלאומי, אין דווקא זהות בין האינטרס הישראלי לאינטרס האמריקני, הרואה בהתנהגות הרוסית הפרה בוטה של כללי המשחק?

שר החוץ, אביגדור ליברמן, הגדיל לעשות בהציבו את יחסי ישראל עם ארה"ב ורוסיה על אותו מישור. "יש לנו יחסי אמון עם האמריקנים ועם הרוסים", אמר בריאיון שהתפרסם לאחרונה, "הניסיון שלנו עם שני הצדדים היה חיובי מאוד (…) ואני לא מבין את המחשבה שישראל צריכה להיגרר לביצה הזו".

על נטיותיו הרוסופיליות של שר החוץ דומה שאין עוררין. אך הרצון ליצור שותפות אסטרטגית עם רוסיה אינו אלא חלום באספמיה, שכן ממשק האינטרסים הלאומיים של שתי המדינות כמעט ואינו קיים; ושיחות בשפה הרוסית עם בכירים במוסקבה עדיין לא יוצרות זהות אינטרסים. ומכאן, שההשוואה ביחסי ישראל ויחסי ארה"ב הינה אבסורד ובלבול מוחלטים של היוצרות, שמוטב שהאיש המפקד על עיצוב וניהול יחסי החוץ לא ילקה בהם.

התייצבות לצד ארה"ב בפרט והמערב בכלל, במשבר שתוצאותיו כנראה ילוו אותנו בעתיד, אין פירושה היגררות לתוך הביצה. במאמר שפרסם לאחרונה הפרשן פריד זקריה, הוא התייחס למתח שבין אינטרסים לאומיים ונורמות גלובאליות: לדבריו, מאז 1945 ניכר מאמץ גובר לשים דגש על המימד הבינלאומי, ולהבהיר, למשל, שסיפוח בכוח של שטחים זרים הוא דבר פסול. גם אם הנורמות הללו לא יושמו במלואן, הרי שהן תרמו לעיצוב עולם משגשג ולשלום. שמירה על דרך התנהגות שכזו תחדד את ההבדל בין מלחמה לשלום בימינו.

אך שר החוץ ליברמן והאלוף גלעד לא הותירו ספק: האינטרס הלאומי הינו מעל לכל, ולעזאזל עם הנורמות הגלובאליות.

*השגריר לשעבר שמעון שטיין שימש סמנכ"ל לנושאי חבר המדינות במשרד החוץ. כיום עמית מחקר בכיר במכון למחקרי ביטחון לאומי באוניברסיטת תל אביב.

מעוניינים לפרסם מאמר במדור הדעות? כתבו לנו op-ed@walla.net.il

המאמרים המתפרסמים במדור הדעות משקפים את עמדת הכותבים בלבד