אופטימית

אני מקווה מאוד שאתה לא תתחיל לשאול אותי את כל השאלות שכולם כבר שאלו", מסננת לעברי ליא קניג, רגע אחרי שאני מתיישב בסלון דירתה המוקפדת שבגבעתיים. "כי אם יש משהו שאני אלרגית אליו זה תחקירנים שמתקשרים אלי מכל מיני תוכניות טלוויזיה ומבקשים לעשות עלי תחקיר ולשאול אותי שאלות על העבר שלי. 'אז מתי התחלת לשחק?' 'מה היה התפקיד שהכי אהבת?' כאילו שלא שאלו את זה אלף פעם. מה אתם רוצים ממני? תעשו גוגל וזהו".

אם יש קושי גדול יותר ממרואיינת בת 84 שתיק הארכיון שלה תפוח כמו סועד אחרי ארוחת חג, זאת מרואיינת שמבקשת ממך לרגש אותה. שדורשת ממך לזרוק את כל השאלות החכמות שהכנת על סיפור חייה, על הקריירה המפוארת בתיאטרון, על הזוגיות עם הבעל הסופר והשחקן שנפטר לפני 15 שנים, הוויתור על לידת ילדים, הזכייה בפרס ישראל בשנת 1987 והזיקנה.

"אז לעזוב לגמרי את דף השאלות שלי?" אני משגר לעברה מבט של גור כלבים נטוש בתקווה שאולי בכל זאת תרצה לדבר קצת על התפקידים הנוכחיים שלה בהצגות "עת דודים" ו"משהו טוב", שרצות בו בזמן ב"הבימה" - ביתה המקצועי מאז שעלתה ארצה מרומניה ב?1961. בכל זאת הכנתי כמה שאלות לא רעות, אני חושב.

"לעזוב!" היא פוקדת בכריזמטיות מתפרצת ובקולה המחוספס. "בוא פשוט נדבר. תמיד אפשר למצוא נושאים נחמדים לשיחה".

שתיקה של מבוכה.

את יודעת מה הדבר הראשון ששמתי לב אליו כשנכנסתי לדירה שלך?
"מה?" היא פותחת זוג עיניים סקרניות וילדותיות בזמן שצ'יקטה, גוש שיער לבנבן וקטנטן מסוג מלטזי, מזנק עליה. "קיבלתי אותו לפני שלוש שנים", היא מסבירה, "אחרי שהכלבה הקודמת שלי נפטרה. ל?מה שמת לב?"

שעל דלת הכניסה כתוב "קניג?שטולפר" למרות שצבי, בעלך, נפטר לפני זמן רב.
"אז מה השאלה?"

יש אנשים שמעדיפים לטשטש את הכאב והאובדן. אצלך הוא נמצא בכניסה לבית, כתזכורת יומיומית.
"יש כאלה שחושבים שחשוב להוציא את החפצים של המת מהבית ולהמשיך את החיים. אבל לי היה מאוד קשה להוציא את החפצים שלו, כי זה הרגיש לי כאילו שאני מוציאה אותו לגמרי מהחיים שלי. עד היום תלויים בארון הבגדים שלו, הז'קטים שלו, וכל המטפחות והדברים שהוא אהב. רציתי שיישאר לי הריח שלו, ועד היום יש לי את הבקבוקים של הבשמים 'ברוט' ו'פרנהייט', שהיו הריח שלו. לפעמים, כשאני מתגעגעת מאוד, אני מריחה אותם. כל אחד עם הקוקוריקו שלו. אתה חושב שאני משוגעת?"

אני חושב שאת אישה אוהבת.
"מאוד".

וגם אישה מתגעגעת.
"מאוד מאוד", היא אומרת, ועיניה נוצצות מהתרגשות.

חשבת פעם על פרק ב'?
"כן. מהרגע שהוא נפטר".

ומה חשבת?
"שאני לא רוצה פרק ב'. זה אפילו לא עבר לי במחשבה של 'אולי צריך'. לא רוצה. פעם חבר קרוב אמר לי: 'כשאנחנו יושבים עם עוד אנשים ויש גברים פנויים בשולחן, רואים לך בעיניים שאת לא פנויה'. לאף גבר אין סיכוי אצלי אחרי צבי. אני תמיד אעשה את ההשוואה.

"צבי עשה המון עבורי ועבור הקריירה שלי, כתב לי חומרים והופענו בעולם ביידיש, אבל הוא לא זכה להכרה מספקת במהלך חייו. הוא מאוד רצה לבוא לישראל, וכשהגענו לפה מרומניה היה לו מאוד קשה להתמודד עם מה שקורה פה. הוא היה בחור עם נפש מאוד רגישה, ולא היו לו מרפקים.

"הוא היה כל כך שנון ככותב ביידיש, אבל בעברית היה לו הרבה יותר קשה. הוא חווה פה סוג של השפלה כשדרשו ממנו לדבר עברית ולעבוד בעברית. מחקו את השפה ההיא ואת השורשים, בשם הישראליות, וזה פשוט היה אידיוטי.

"כל הניסיון לייצר את הישראלי החדש והצבר גבה מחיר מאוד יקר, בכך שמחקו את היידיש, המרוקאית, התימנית ושאר השפות שהגיעו לפה. למה? למה למחוק? זה פשע! הרי בחוץ לארץ עודדו ילדים ללמוד עוד שפות, ורק אצלנו ביקשו מכולם לשכוח את המוצא שלהם.

"רק עכשיו, כשזה מתחיל להיות אופנתי ללמוד יידיש ויש צעירים שמשחקים בתיאטרון היידי, מתחילים לדבר על צבי".

אין לך געגוע לקשר רומנטי עם גברים? למגע? לשיחת נפש לפני השינה? למישהו שישמע את הסודות הכמוסים שלך?
"יש לי געגוע. אז מה? אז חיים עם זה. יש לי מזל שאני משחקת ופעילה, והמקצוע הזה תופס לי כמעט 85 אחוזים מהיום. ויש לי גם מזל שבגלל האופי שלי, ואולי מפני שלא היתה לי ילדות נורמלית בגלל מלחמת העולם השנייה, אני מתחברת לצעירים בתיאטרון.

"אין לי מחסומים, אפשר לדבר איתי על הכל. אנשים תמיד אומרים לי, אחרי שהם מדברים איתי, שהם מרגישים כאילו הם מכירים אותי כבר שנים. אני לא רוצה להשוויץ, אבל יש לי המון חברים וחברות צעירים, שאני מדברת איתם על הכל".

אני יכול להבין מה יש לשחקנית צעירה לקבל ממך. השאלה היא מה יש לך לקבל משחקנית צעירה.
"המון! עכשיו, למשל, אני מופיעה בהצגה 'עת דודים' ואני נהנית לשמוע את השיחות של השחקניות הצעירות על טיפולי פנים, בוטוקס שהן רוצות לעשות. זה מעניין ומסקרן אותי. חוץ מזה, רוב החברים שלי כבר מתו, אז עם מי עוד יש לי לדבר?

"מצד אחד אני מקנאה בצעירים על האפשרויות שלהם, ומצד שני אני מבקרת אותם לפעמים. אתמול שמעתי שיחה בין שתי בחורות, שאחת אומרת לשנייה: 'אה, הוא? הוא היה חבר שלי בין החבר השלישי לחבר הרביעי'. ואז השנייה אומרת לה: 'אני כבר אחרי התקופה של ההשתוללות והבלאגן'.

"אני שומעת את זה ומחייכת. מי דיבר ככה בתקופתי? מי חשב ככה? היית מתחתנת בתולה והיית עם אותו גבר כל החיים. ככה זה היה אצלי לפחות. אני אוהבת את הגישה הקלילה שלהם ואת התקופה. אני אוהבת את החיים".

וזה ממלא את החוסר של ילדים ונכדים?
"זה בעיקר ממלא את המקום של הילדו?ת ושל גיל ההתבגרות, שלא היו לי בגלל מלחמת העולם השנייה ובגלל שנדדנו בזמן המלחמה מפולין לרוסיה ולרומניה. לא היה לנו אוכל, לא חגגנו אירועים משפחתיים, חגים או יום הולדת, ובאופן כללי, לא היינו אנשים שמחים.

"עד היום הרגעים הכי מפחידים של חיי היו הרגעים שבהם נסענו ברכבות, והמטוסים מעלינו היו משליכים פצצות. אני מסוגלת עד עכשיו לשמוע את הרעש. זה היה פחד אימים.

"פעם גרפולוגית שראתה את הכתב שלי אמרה לי: 'תשמעי, את נורא ילדותית בפנים. זה כאילו חסר לך משהו'. והאמת? חסר לי. חסרה לי הילדות שלא היתה לי, וחסרים לי ההורים שלי שמתו כשהייתי צעירה. אבא שלי נפטר בזמן מלחמת העולם השנייה, כשהייתי בת 10, ואמא שלי, שהיתה שחקנית תיאטרון נהדרת, נפטרה ברומניה בגיל 57. לצערי ולצערה היא לא הספיקה לעלות לארץ. אני כבר גרתי אז בישראל, ובתקופה ההיא לא היו טלפונים או מחשב, כך שלא הייתי לצידה. זה עצוב וקשה לי עד היום.

"היו לי לא מעט רגעים עצובים בחיים, ואולי בגלל זה אני כל כך משתדלת להיות שמחה ולהעריך את מה שיש. ואני באמת קצת זקנה?ילדה, שמסוגלת להתלהב מסתם איזו בובה. יש לי כלבה קטנה שאני נהנית לשחק איתה, ויש לי בובת קוף בשם צ'יקו" (היא מצביעה אל בובת פרווה מחייכת, המביטה בי מהצד השני של הסלון), "ובאופן כללי, אני אוהבת שמביאים לי ליום?הולדת מתנות של ילדים. אני קצת שובבה, ילדותית, נאיבית ואינפנטילית".

עישנת פעם ג'וינט?
"מעולם לא, אני מסתפקת בלשתות כוס יין, כי אני פוחדת לאבד שליטה. אבל יש לי רושם שחלק מהצעירים היום רוצים לאבד שליטה ולברוח מהמציאות. אגיד לך את האמת - אני לא מבינה את הצורך של אנשים לברוח למקומות אחרים. אומרים שזה עושה משהו, נכון? אני לא יודעת. אתה ניסית?"

לא, אני לא בעניין.
"ועדיין, אנשים נמשכים לזה. אני לא יכולה להבין את זה כי מפחיד אותי לאבד שליטה. כשאני, סלח לי על הביטוי, מרגישה חרא, אני מעדיפה להרגיע את עצמי באמצעות המחשבה. אני לא מאמינה בלברוח מהתמודדות עם המציאות. השיכחה מפחידה אותי".

מה חשבת על החקירה של השחקנים על עישון הג'וינטים?
"אני חושבת שלא פעם יש פגיעה באנשים חפים מפשע בגלל הדלפות מצד המשטרה. זה לא משנה אם זה שחקן או פוליטיקאי או אזרח פשוט. כל עוד לא הוכחה אשמתו של איש, הדברים חייבים להישאר בחדרי חדרים".

את חושבת על המוות?
"אני מבריחה את המחשבות האלה מהראש שלי. ל?מה זה טוב? מה זה יעזור לי לחשוב על המוות? אני פה, ובינתיים אני מתפקדת ועובדת, למרות שהגוף כבר לא מה שהיה. לא הכל שלם. פעם הייתי כוכבת פילאטיס, עד שיום אחד הגב התחתון הודיע לי, 'סטופ איט'.

"הדברים היומיומיים שאני עושה היום הם הרבה יותר איטיים, אבל למזלי הגדול, הראש עדיין מתפקד. אני חושבת שלשחקנים יש פחות אלצהיימר, בגלל שאנחנו כל החיים חייבים לזכור תפקידים".

קניג נולדה בפולין בנובמבר 1929 לשחקני התיאטרון יוסף קמן ודינה קניג. בימי מלחמת העולם השנייה היא נדדה איתם בין פולין, רוסיה ורומניה. היא הופיעה באקדמיה לאמנויות בבוקרשט, ומייד עם הגיעה לארץ למדה את השפה והשתלבה בתיאטרון הלאומי. מאז, במשך חמישה עשורים, שיחקה בתפקידים הראשיים בהצגות קלאסיות ומקוריות דוגמת "אמא קוראז'" ("אמא שלי שיחקה את התפקיד הזה ברומניה, וזו היתה עבורי מעין סגירת מעגל"), "מירל'ה אפרת", הכתובה", "חתונה הדמים", "הנהג של מיס דייזי", "רעל ותחרה", "סונטת סתיו" ו"המדריך למטייל בוורשה" - וזו רשימה חלקית מאוד. היא זכתה בפרס ישראל, פרס א.מ.ת ודוקטור לשם כבוד מטעם אוניברסיטאות תל אביב ובר?אילן.

אבל היא לא מתעסקת יותר מדי בעבר אלא נהנית ממה שיש לה עכשיו. זה לא מובן מאליו בגיל שבו רוב השחקנים כבר יושבים בבית. כשיוסף כרמון יצא לגמלאות, בתחילת החודש שעבר, קניג כבר קראה את התפקידים הבאים שתעשה.

היא מדברת עם כל אדם שפונה אליה ברחוב, פותחת את ביתה ואת ליבה ללא היסוס, רחוקה מאוד מהתדמית של שחקנית תיאטרון מיוסרת, מתוחכמת או מתחכמת, עטורת פרסים ושבחים.

"אנשים ניגשים אלי ברחוב ושואלים אם מותר לחבק אותי. בטח שאפשר. זה מרגש אותם, וזה מרגש אותי. זה הרייטינג שלי. אני לא יודעת אם אני צריכה לספר, אבל בבוקר שאחרי הזכייה בפרס ישראל, חיפשתי מספר טלפון של מישהו והתקשרתי ל?144. ישבנו במטבח, וצבי אמר לי בהומור: 'תגידי שמדברת ליא קניג, כלת פרס ישראל, ושאת צריכה דחוף את המספר'. אמרתי את זה, ואז הילדה שענתה לי שואלת אותי: 'מה זה פרס ישראל?' זה הצחיק אותנו מאוד. וזה גם מסביר הרבה על הפרופורציה שבה אני חיה. אני לא מהשחקניות שאומרות לאנשים 'אם יש לך נזלת אל תתקרב אלי, כי אתה תדביק אותי ויש לי הצגה בערב".

יש שחקניות כאלו?
"או?אה, יש הרבה שחקנים ושחקניות ששבויים בתדמית של עצמם. אני רואה שחקניות מרוחקות, ושואלת את עצמי למה כל הפאסון הזה? על מי אתם עושים הצגה? ההצגה היא על הבמה, לא ברחוב. הרי במציאות של היום, אחרי שבועיים כבר שוכחים אות?ך, ונשארים רק הוויקיפדיה והמאמרים שכתבו עלייך".

ומה יישאר אחרייך?
"זיכרון נעים אצל מאות אלפי אנשים. הידיעה שבקהל שלי יש נשים שהגיעו עם הבנות שלהן, ולימים עם הנכדות שלהן, מסבה לי אושר גדול".

את מוכנה נפשית ליום שהתיאטרון יגיד לך שהגיע הזמן לרדת מהבמה?
"כן. בוודאי. היום הזה הרי יגיע, לא? זה רק עניין של זמן. התמזל מזלי ועד היום עדיין רוצים אותי, אבל זה לא יהיה לכל החיים. אני מאוד נהנית להיות בבית שצבי קנה לי, אני אף פעם לא מרגישה פה לבד. אני לא רוצה להישמע פאתטית, אבל פה יש לי את החום שאני צריכה". היא זורקת מבט מחויך אל שולחן הקפה הקטן, שעליו מונחות תמונות ממוסגרות של בעלה המנוח והוריה. "פה יש לי את כל מה ומי שאני צריכה".

מה תעשי בלי התיאטרון?
"אני מאוד אשמח ללכת להרצאות וללמוד דברים שעוד לא למדתי. לקחת שיעורים נוספים במחשב כדי לדעת לעשות יותר דברים בפייסבוק. יש לי דף משלי בפייסבוק, שלפעמים אני מעלה אליו דברים, אבל לא יותר מדי. והייתי גם רוצה ללכת לראות סרטים והצגות, שאין לי כרגע זמן לראות, בגלל שאני מופיעה כמעט כל ערב.

"הייתי רוצה להנציח את זכרם של בעלי ושל הוריי. שיזכרו אותם ואת פועלם. זה חשוב לי. אולי אחרי מותי אשאיר סכום כסף, שיילך למחקר של התיאטרון היידי. חשוב לי שיכירו בתרומתם כשחקנים, וכמי שתרמו לתרבות היהודית ולתרבות היידיש. שלום עליכם כתב בספריו על כוכבי התיאטרון היהודים - ואלה היו הוריי. חשוב לי להנציח את פועלם ואת התרומה העצומה שלהם לתרבות היהודית. חייבים לזכור ולהזכיר.

"יש לי גם הרבה מאוד ניירת, תמונות ומאמרים שכתבו עלי, שהייתי רוצה לסדר באלבומים. לא שאני יודעת מי ישתמש בזה אחרי מותי. הייתי רוצה גם לנסוע ליפן או לסין, ולהיות פעם אחרונה בלובר בפאריס".

המעמד המקצועי סידר אותך כלכלית?
"אני שחקנית תיאטרון, לא אשת עסקים. מסודרת כלכלית זה לא במחלקה הזאת. אבל אין לי תלונות. הרווחתי, חסכתי, ויש לי בית. אולי לא אוכל לנסוע במחלקה ראשונה, אבל אני בהחלט יכולה לעשות טיול באונייה מפנקת".

כששואלים את קניג מה הכישלון המקצועי הכי גדול שלה, היא לא מתלבטת הרבה. "אני חייבת לומר שבורא עולם החליט שיהיה לי מזל גדול במקצוע שלי. היה לי מזל גדול. אני לא יכולה להגיד שהיו לי כישלונות".

ובחיים האישיים היו?
נאנחת. "בגיזרה הזאת היו הרבה הפסדים. היו לי הורים שהלכו לעולמם הרבה לפני זמנם, בעל אהוב שליווה אותי מגיל 17 ונפטר אחרי ייסורים קשים ומאבק בסרטן. אפילו הכלבה הקודמת שלי נפטרה. אז אלה החיים שלי".

את לא מצטערת שלא עשיתם ילדים?
"מה כבר יש לומר על זה שלא אמרתי. אולי טעינו שלא עשינו ילדים. מצד שני, העולם היום הוא עולם קשה ואכזרי, עם הרבה מאוד אלימות ושחיתות. ואולי אלה רק תירוצים שאני אומרת לעצמי. בכל מקרה, זאת המציאות. מה אני אמורה להגיד לך? שקשה לי ושהיו לי צרות? אני לא מאמינה בזה. אנשים לא אוהבים לשמוע על הקשיים של אחרים, כי יש להם צרות ובעיות משלהם. הבנתי את זה כבר לפני הרבה שנים, והחלטתי לשמור את העצב שלי לעצמי. זה שלי, ביני לבין עצמי".

אז את סוג של ליצן עצוב.
"אני שחקנית. שחקנים רגילים להעמיד פנים, לא?" היא קורצת בעין נוצצת. "זה מזכיר לי את הבדיחה על בן אדם אחד שעולה לרכבת, עובר בכל תא, פותח את הדלת ושואל את הנוסעים אם יש להם נכדים. הנוסע בתא הראשון עונה לו שכן. הנוסע בתא השני - אותו הדבר. וכך גם בתא השלישי, הרביעי, החמישי והשישי. בסופו של דבר הוא נכנס לאחד התאים האחרונים, ושם הוא מוצא מישהו שאומר שאין לו נכדים, ואומר לו: 'מצוין! אז פה אני אוכל לדבר על הילדים שלי!' אנשים רוצים יותר להשמיע ופחות לשמוע. אני מבינה את זה".

מה הטעות הכי גדולה שעשית בחייך?
"שלא שאלתי את אמי יותר שאלות על החיים שלה. כל הזמן חשבתי שזה לא הזמן, שזה לא הגיל או שזה לא נעים, ובסופו של דבר היא נפטרה בגיל צעיר יחסית. הייתי רוצה לשאול אותה מתי היא היתה מאושרת? מתי היו לה משברים בחיים?

"הייתי גם רוצה לשאול את צבי כל מיני שאלות שלא הספקתי לשאול אותו. אם הוא מצטער שהגענו לישראל, אם הוא סבל פה בגלל שלא הצליח להשתלב כמו שפינטז, וכל מיני דברים אחרים שביני לבינו. הייתי צעירה מדי, המוח שלי היה במקומות אחרים והייתי יותר מדי מרוכזת בעצמי ובאגו שלי. למזלי, התבגרתי. על הדרך פיספסתי כמה דברים. אלו החיים".

מתי היית מאושרת?
"אני מאושרת כל ערב, כשאני על הבמה. אני צוחקת הרבה מאחורי הקלעים, וגם על הבמה. רק לפני כמה ימים התבלבלתי על הבמה וקראתי לדמות אחת בשם של דמות אחרת, וזה נורא הצחיק אותי. הקהל לא שם לב, אבל אנחנו חייכנו אחד לשני, וצחקנו אחר כך מאחורי הקלעים. זה קורה.

"הייתי מאושרת מאוד גם כשצבי היה בחיים", היא אומרת, ודמעות זולגות מעיניה. "אלו היו שנים נפלאות, מלאות בחוויות ובאושר עצום. אני גם מאוד מאושרת להיות בבית שצבי בנה לי והשאיר לי. הוא גם השאיר לי חלקת קבר ליד הקבר שלו, שאני עולה אליו מדי יום שישי. כבר יש אפילו מצבה שהשם שלי חרוט עליה. רציתי להיות בטוחה שאהיה לידו בבוא העת, אני לא יכולה לסמוך על אחרים שידאגו לזה.

"עכשיו נשארו רק הגעגוע והזיכרונות. חבל לי שהוריי וצבי לא זכו לראות אותי בשיאי, ושלא אמרו לי שאפו. כואב לי שהם לא זכו לרגע הזה. אין מה לעשות, כל אדם והגורל שלו".