גרים היינו בארץ ישראל

אנו בני סודאן, ארץ הנילוס הלבן והכחול, ארץ הנהרות הארוכים ביותר על פני כדור הארץ. במקום בו מתחברים הנילוס הלבן והכחול שוכנת בירת סודאן, חרטום. בסודן יש שפע של בעלי חיים, קרקעות טובות לחקלאות לגידולי בעל ושלחין. יש זהב, פירות, נפט וגם את הים האדום.

סודאן נחשבת למדינה רב-תרבותית בה חיים עמים בעלי זהויות שונות. לסודאן היסטוריה מדהימה, שנמשכת מהתקופה הפרה-היסטורית, דרך הציוויליזציה הקדמונית של כו?ש, כניסת הנוצרים, ממלכת נובה, כניסת הערבים המוסלמים, ממלכת עלוה, ממלכת הפונג', ממלכת דרפור, הקולוניאליזם הטורקי והמצרי (בין השנים 1821 ל-1885) מהפכת אל-מהדיה, הקולוניאליזם הבריטי והמצרי (1889-1956). סודאן זכתה בעצמאות ב-1 בינואר 1956. בין התנועות הבולטות שנאבקו בקולוניאליזם הייתה גם תנועת "עלי עבד אלטיף" וקונגרס האקדמאים, שממנו נוצרו המפלגות הפוליטיות בסודאן.

אחרי שקיבלנו עצמאות תפסו שבטי הנילוס את השלטון הפוליטי והידקו את הקשרים בין הדת לפוליטיקה בצורה שאינה מוכרת בשום מדינה אחרת. הפריפריה של המדינה הוזנחה, מספר רב של הפיכות צבאיות התרחשו במדינה באמצעותן תפסו אנשי הצבא את השלטון בכוח, ואנשי הדת האסלאמית פעלו בניגוד לעקרונות של הדת. דבר זה עורר בנו תרעומת, ומצאנו את עצמנו במצב של מלחמות פנימיות שבטיות ומפלגתיות. הסכסוך הדתי והשבטי שהתלקח בתוכנו העלה אצל אחדים את האשליה שסודאן היא מדינה ערבית מוסלמית - דבר שכלל אינו נכון.

הכוחות השולטים טבחו בכשני מיליון מאחינו בדרום סודאן (כיום מדינת דרום סודאן). המלחמה התנהלה על רקע דתי, דבר שיצר שוב את האשליה שסודאן היא מדינה ערבית מוסלמית. תנועת האחים המוסלמים השולטת במדינה, טיפחה את האשליה ויצרה את התנאים לביצוע רצח העם בדרפור, שהחל ב-2003 ונמשך עד היום. הטבח התנהל על ידי מליציות הג'נג'וויד שנתמכות על ידי ממשלת סודאן. הם אנסו את הנשים שלנו, גנבו את רכושנו, טבחו את בעלי החיים, שרפו את הכפרים, וביצעו מדיניות של טיהור אתני ו"אדמה חרוכה". הטבח בחבל דרפור היא רצח העם הראשון של המאה ה-21. פעלנו רבות כדי להביא להפסקת שפיכות הדמים ולהגיע למצב של יציבות, אבל כל מאמצינו נכשלו מול מכונת ההרג שעמדה מולנו - שלטון האחים המוסלמים.

חלק גדול מהאנשים נרצחו באכזריות וכמה ניצלו בנס, ונמלטו למדינות השכנות. אנחנו הגענו למצרים, ארצו של פרעה בשנת 2005, ושם שוב עברנו דיכוי ורצח בכיכר מוסטפה מחמוד בקהיר. אחינו נאלצו שוב לברוח, הפעם למדבר סיני, אבל לא הנביא משה הוביל אותנו.

אנו נמצאים כעת כאן בישראל, פליטים באופן זמני, ומייחלים ליום שנשוב למדינתנו כדי לבנות בה חברה הומנית למופת, שהבסיס שלה יהיה צדק, חופש, סדר, אחדות, יופי, אהבה ותקווה. אנחנו חולמים על תקופה חדשה שבה ישלטו היושר, האמנות והשלום.

אנחנו עכשיו, ידידי היהודים, צועדים ברחובותיכם, דומים לגמרי זה לזה, קמנו בבוקר כאן אבל המחשבות שלנו שם בארצנו. איננו שייכים לשום מקום. כל העולם הוא הגלות, והעולם מולדת הגדולה. הגלויות, מקומות רחוקים, ואנחנו כאן רחוק. זאת היא סיסמת הגלויות. כמה כואב כשאתה אומר על המדינה שלך "היא שם", וכשאתה רחוק ממולדתך, כנעדר מכורח הנסיבות, אתה מרגיש עירום. אנחנו לא יכולים לשנות את כיוון הרוח, אבל אנחנו יכולים להגיע לאן שנרצה.

יש כאן עשרות חלונות שמשקיפים עלינו, וכל חלון סוגר עלינו מכיוון שונה.

הממשלה האשימה אותנו שאנו מהגרי עבודה שמחפשים את הכסף, והיא משתמשת נגדנו במדיניות של גירוש ומאסר, גם על ידי עקיפת החוקים הבינלאומיים והחלטות של בג??ץ. רק כאן גירוש נקרא "חזרה מרצון".

בדצמבר 2013 עקפה ממשלת ישראל את החלטות בית המשפט העליון בירושלים והקימה את מחנה המעצר חולות. חולות זה בית כלא של פליטים בישראל, בעומק המדבר, כלא לפליטים שביקשו מקלט בישראל ובקשותיהם מעולם לא נבדקו. אנחנו לא יודעים מתי נצא מכלא חולות על פי החוק למניעת הסתננות שנת 2013, והאם החוק הזה מתאים לאדם שנמצא במדינה דמוקרטית במאה ה-21. זאת ועוד, מתקן חולות הוא בזבוז כספי המדינה, כסף שיכול היה לעזור לצעירים בישראל לרכוש דירה ולבנות לעצמם בית.

לפי מידע שיש בידינו, רוב הפליטים שחזרו לסודאן הגיעו ממדינות שונות, כמו אוגנדה, רואנדה, ירדן, מצרים, טורקיה ומדינות אחרות. חלק מחברינו שחזרו לסודאן סיפרו שהמצב שם לא בטוח, אין להם כל מעמד חוקי, חייהם בסכנה ואף אחד אינו דואג להם. אין להם כל קשר עם הנציגות של המדינות מהם חזרו ולא עם מדינת ישראל. חברינו בסודאן נכלאים, גונבים מהם את כספם, לוקחים מהם את הדרכון ומונעים מהם לצאת מהמדינה לתקופה של חמש שנים כאשר חלקם מואשמים בריגול למען ישראל. בסודאן יש כיום כאלף פליטים שגורשו מהמדינות אליהן הגיעו. הם מתחלקים לשלוש קבוצות: הראשונה, אנשים שלוקחים מהם את הכסף ומשחררים אותם; השנייה עוברת עינויים מעשי אונס, לוקחים מהם את תעודת הזהות שלהם והם צריכים להתייצב פעם בשבוע במשרדי שרות הביטחון הסודאני; והקבוצה השלישית נשלחת לכלא ונדונה למוות איטי בעינויים – הם אלו שמואשמים בריגול למען ישראל.

עכשיו אנחנו כאן, רצים. זאת לא ריצה סתם אלא ריצה בכוח ובכעס קדימה ואחורה ובמעגלים. אנחנו מנסים לנצל את האנרגיה המשתוללת בקרבנו, ושוקעים אט אט לתוך השיגעון. הצעקה שלנו מהדהדת ואולם איש אינו שומע אותה, ולא את בכי הנשים והילדים עד אבדן ההכרה, יש בינינו מי שמכנה את ישראל "חדר הדמעות". כבר עברנו את שלב העצב המתון.

המדור שמחוץ לטקסט – בימים אלה אנחנו חוגגים את חג הפסח, שהוא אחד החגים הראשיים בדת ובתרבות היהודית. אתם חוגגים שבעה ימים לזכר יציאת בני ישראל ממצרים של פרעה בהנהגת משה. בליל הסדר אתם נפגשים עם בני משפחותיכם, ילדיכם, חבריכם, קרובי משפחה. אנחנו מאחלים לכם, כפליטים, התקדמות, פריחה ושגשוג. במשך הזמן הקצר שאנחנו חיים אתכם למדנו לדעת, שאתם אוהבי חופש ושואפים לעתיד טוב יותר.

ואולם, מה מקומו של כלא חולות בחג החירות? מה עם החירות שלנו והרצון שלנו לחיים כמוכם? שלום עליכם.

הכותב הוא פליט מסודאן שמתגורר בתל אביב

תרגמה: הדס להב

מעוניינים לפרסם מאמר במדור הדעות? כתבו לנו למייל op-ed@walla.net.il

המאמרים המתפרסמים במדור הדעות משקפים את עמדת הכותבים בלבד