יאיר לפיד, מגזימן סדרתי

התמוטטות רשת סטימצקי (בתקווה שמישהו עוד ישקיע בה והיא תתאושש) היא הסנונית הראשונה בשרשרת ההתמוטטויות הצפויה בשוק המו"לות עקב חוק הספרים המטומטם.

נכון שאיריס בראל, מנכ"לית סטימצקי, טענה שחוק הספרים לא אשם (אף שאישרה כי אכן חודשי פברואר-מרץ, מאז נכנס חוק הספרים לתוקפו, היו "קטסטרופליים" כדבריה), אבל איריס בראל היא מן הנוגעים בדבר ומן האחראים הראשיים לחוק הספרים, שהיא עצמה עודדה אותו, בתקווה שצרתה "צומת ספרים" תיפגע ממנו יותר ממנה. ולכן היא לא ממהרת להודות באשמה.

ובינתיים, כפי שמאשרת כתבה של מיה סלע ב"הארץ", כולם מודים שכמעט כולם נפגעים מן החוק: המו"לים, חנויות הספרים, הסופרים עצמם וכל מי ששייך למעגל המו"לי. אז נכון: לא פשוט להודות שטעית לגמרי. שעשית מהלך בלתי נבון בעליל, מתוך כניעה ללחצי סופרים קפריזיים ונטולי מחשבה כלכלית ,שהחליטו ששכר הסופרים נמוך מדי (אכן, אכן, אבל היו לכך פתרונות נקודתיים טובים בהרבה, כגון עיגון תמלוגי מינימום לסופר מכל מכירה). אבל עכשיו אין טעם לעסוק בעבר. יש דבר דחוף בהרבה: לבטל מיד, בהחלטת כנסת, את חוק הספרים.

יהודים (ושוחרי ספרים): העיירה בוערת! צריך לעשות מעשה כאן ועכשיו. תנו לחנויות הספרים למכור בכל דרך שהן מוצאות לנכון. הן אמונות על כך. אל תכבידו ואל תעיקו ואל תחנקו. כי זה מה שעשה חוק הספרים.

ועוד חוק רגולטורי שדינו להתבטל עוד לפני שנולד: הניסיון להגביל את הפצתו של "ישראל היום" באמצעות ביטול החינמוניות שלו, הוא מאוחר מדי, בלתי הוגן וחסר סיכוי. עם כל פגמיו של "ישראל היום", ובראשם כמובן ההתחנפות הבלתי נסבלת לביבי ושרה, הסוס הזה כבר ברח מזמן מהאורווה. פירושו של דבר שמדובר בדגם הפצה לגיטימי (ואולי אף בדגם כלכלי לא מפסיד בהכרח) שאחת הדרכים האפקטיביות להילחם בו היא ליצור חינמונים חדשים, שאולי יצליחו להתחרות ב"ישראל היום".

לא בעיה להתחרות בו מבחינת האיכות. השאלה היא אם יש מספיק קוראי עיתונים איכותיים בישראל, והתשובה היא "לא", כמובן. אז מה נשאר לעשות? לחשוף את מהותו החנפה, הפשטנית, הילדותית של העיתון הזה, אבל להודות שמדובר בעיתון לגיטימי לגמרי ואפילו לא רע לפעמים. ממש לא לשחק את משחק ההשחרה המביש שמשחק "ישראל היום" נגד "ידיעות אחרונות". ואת הצעת החוק צריך לגנוז עמוק במגירות ההבל.

אגב "ישראל היום": עינב גלילי סיפרה לנו ב"מצב האומה" (בתכנית ההיא עם ביבי) שאף פעם לא צנזרו אותה ב"ישראל היום". וואלה? כלומר, לא צנזרו אף פעם את הקטעים הקשים שכתבת על נתניהו ושרה? או שלא כתבת אף פעם קטעים קשים על ביבי ולכן לא צנזרו אותך?

שמתם לב בכמה תפלויות עוסקות המשטרה והתקשורת, וזאת בשעה שפושעי תג מחיר המבחילים, למשל, ממשיכים לעשות את מעשיהם המבאישים כמעט באין מפריע, ולהתנכל לערבים תמימים ולנוצרים?

בשעה שהרצח בעולם התחתון ממשיך להשתולל; בשעה שקטינים בהמוניהם עוסקים בזנות; בשעה שסמי פיצוציות מסוגים מסוכנים ממש ממשיכים להימכר, אבל המשטרה ואמצעי התקשורת מוצפים ביהודה לוי ובקרן מור בעוון איזה ג'וינט נחמד, שהיה או לא היה, ומגייסים אותם להיות עדי תביעה במשפט נגד "הסוחר". מתי כבר נפסיק להתנכל לסמי ההזיה, ונבין שאלה ידידי הרוח הטובים ביותר?

ובמה עוד עוסקת המשטרה: בחקירות האינסופיות של אולמרט, בהמתנה למתלוננות בפרשת סילבן שלום, בפרשת אשכנזי-ברק-הרפז, שאין לי טיפת כוח אליה למרות שיגידו שהיה כאן ניסיון פוטש וכו'. זה כל כך משעמם. זה כל כך יום אתמול. ובינתיים, התקשורת מתה לתת למשטרה להנחתה עוד פרשות המעלות ריח עובש כבד. שיחקרו. מה אכפת. אז עוסקים ב"המקור" באלחנן טננבאום ובמחדלים שליוו (אולי) את שחרורו, ואין לי טיפת כוח לכל זה. עוסקים בעבר עד מאיסה, ובינתיים הפשע מרים ראש, כאן מתחת לאף.

ואגב, עניין חמור לעצמו היא האופן שבו נחשפים קטינים בתקשורת. הסיפור ההוא למשל על יחסי מין שקיימו נערים עם נערה, שהפך בתקשורת למסכת האשמות מכפישות מצד ההורים משני הצדדים (הם אנסו אותה. לא, היא אנסה אותם), הוא עניין בלתי נסבל. אין מי שיגן על הילדים? כי במקרה הזה לא צריך שמות. כולם (באזור מגוריהם) יודעים, וההרס כבר נעשה. במקרה הזה צריכה להתערב בעיקר מועצת העיתונות ולקבוע שאין לתת באמצעי התקשורת מקום להכפשות הנוגעות לקטינים. גם לא כשהשמות חסויים.

במלאת שנה למותו של אמנון דנקנר זכה עיתון "סופהשבוע" במתנה כוכבית: יאיר לפיד גויס לכתוב מאמר לזכרו. וכתב, ויפה כתב. אבל למה להגזים? הרי חלק גדול מהקריירה הספרותית של דנקנר היה בנוי על הגזמות או בדיות, שעל אמנות טווייתם הוא שקד למשל בספר סיפוריו, שבו מנסה דנקנר לשכנע אותנו בין השאר שיש אמן בפריז שמנגן מהתחת. ממש כך. אז נכון שהיו ללפיד הגזמות משל עצמו, כשטען למשל שחוק השוויון בנטל הדפוק בלי די שהגה הוא "ניצחון לציונות", לא פחות, אבל גם בעניין הנקודתי הזה ששמו דנקנר, ממש לא לעניין לכתוב, כפי שכתב לפיד כי היה לדנקנר "כישרון כתיבה שספק אם יש חמישה סופרים בעולם כולו שחלקו איתו" וכי היה בעל "אינטלקט תזזיתי והשכלה רחבה מהסוג שכבר אין לאיש במקומותינו". עד כדי כך? דנקנר הוא אחד מחמשת הסופרים הגדולים בעולם ואין כמוהו משכיל? נו, באמת.

האמת היא שדנקנר היה כותב מוכשר ואדם משכיל למדי, אבל כתיבתו הייתה חפה מכל גדולה אמיתית והשכלתו הייתה מוגבלת בהחלט (גם אם ידע לצטט בעל פה כמה שורות של שייקספיר באנגלית) והוא גם היה שמרן וקלישאי ושתלטן בלי גבול בעניינים מסוימים.

אני זוכר עימות מסוים שהיה לי איתו בימיו כעורך מעריב, ואני אחד מבעלי הטורים במעריב (הוא בכלל מינה אותי). זה היה כשהופעתי בתכנית "פוליטיקה", ודיברתי בגנות תורת האבולוציה, שהיא הבל קיצוני בעיני, אחד הטמטומים האנושיים הכבדים (רק עיוור רוחני מוחלט לא רואה את האלוהיות המוחלטת בטבע, את היפהפיות האמנותית וההנדסית האינסופית של הפרחים ואת החיות, וברור ששום דבר לא התפתח משום דבר, אלא נברא ברוח אלוהים הפלאית).

בעקבות הופעתי אז ודברי ב"פוליטיקה" בעניין ההבל האבולוציוני שלח פרופסור כלשהו מכתב נזעם לדנקנר על שהוא מרשה לבעל דעות אפלות כל כך לכתוב בעיתונו, ודנקנר בתגובה כתב לי מכתב מאוד לא נעים (שאמנם בידח אותי) ובו דרש ממני לא להזדהות עוד ככותב מעריב כשאני מופיע בטלוויזיה וכו'.

כלומר, לא זו בלבד שדנקנר האמין באבולוציה המטומטמת ובדרווין, הוא אפילו התבייש באמת (בנוסח הסרט המיושן ההוא, "משפט הקופים") שיש מי שאוחז בדעה הלא מתקדמת שדרווין הוא דאווין מוחלט (תרשו לי להפנות אתכם למאמרי "הדאווין של דרווין" – אפשר למצוא בגוגל – ולספרי "מי צייר את הרקפת" בסדרה יהדות כאן ועכשיו בהוצאת ידיעות ספרים). אז אתם מבינים שאני לא יכול ממש לכבד אותו? וגם לא את לפיד, אם תסלחו לי. כשהגוזמאות של דנקנר נפגשות בגוזמאות של לפיד יוצא משהו שכמעט מאפס את עצמו.

פעולות שיקום נהר הירדן, נהר חיינו, שהפך לביוב חלקי ולמאגר פסולת חלקי בכמה מנתיביו במהלך עשרות שנות המדינה, מגיעות לשיאן, כפי שמפורט בכתבתו של אלי אשכנזי ב"הארץ": "והירדן ייסוב לאחור". משקמים את המים, משקמים את נפתולי הנהר (תופעה ייחודית שבה הירדן עושה פרסות בקטעים מיוחדים), מחזירים לנהר הזה את יופיו האינסופי, מחזירים לירדן התנ"כי את היופי התנ"כי. ככה נראה האושר.

א. התשוקה היא אלוהית

מה יפית ומה נעמת אהבה בתענוגים
זאת קומתך דמתה לתמר
ושדייך לאשכולות
אמרתי אעלה בתמר אוחזה בסנסיניו
ויהיו נא שדייך כאשכולות הגפן
וריח אפך כתפוחים
וחיכך כיין הטוב הולך לדודי למישרים
דובב שפתי ישנים
אני לדודי ועלי תשוקתו

(שיר השירים, פרק ז', פסוקים ז'-י"א)

והנה אנחנו חוזרים לשיר השירים בפסח. ואני ממש לא יכול לקבל את הטענה המסורתית ששיר השירים הוא משל לאהבה בין אלוהים לעם ישראל, ולכן "כל הכתובים קודש ושיר השירים קודש הקודשים" כפי שאמר ר' עקיבא. שיר השירים הוא אלוהי והוא קודש הקודשים משום שהאהבה היא אלוהית גם בגופניותה והתשוקה היא אלוהית – ירכיה ("חמוקי ירכייך כמו חלאים" – משמע, תכשיטים) בטנה ("בטנך ערימת חיטים סוגה בשושנים"), שדיה ("כשני עופרים תאומי צביה"), שפתיה (שאנחנו זוכרים את טעמם גם בשינה: "דובב שפתי ישנים") – מה הקשר לעם ישראל? אבל אם בזכות ההתחכמות המדרשית הזאת הכניסו את שיר השירים לתנ"ך, דיינו.  

ב. השיר המדהים של תמיר גרינברג

השבוע, ערב פסח, פורסם במוסף הספרותי של "הארץ" אחד השירים החזקים ביותר שהופיעו בשירה הישראלית מראשיתה. זהו שירו של תמיר גרינברג, החושף בלי טיפת חמלה עצמית ובלי טיפת ריכוך את בנו ואת יחסיו הקשים איתו – כולל התמכרותו של הבן להרואין, כנראה ("מזריק מנה אחר מנה") ומעצר בנו שנעשה ביוזמתו – כשלמרות הווידוי החונק הוא מצליח למצוא איזושהי נחמה קוסמית, ולהשקיף על עצמו ועל הזמן מבחוץ, ונזכר גם בימי אהבה בחייו. שיר גדול, הקרוי "עוד יום". הנה הבית הראשון:

כשבני המסומם התפרץ לעברי בקללות,
כשבחמת טירוף ניתץ לרסיסים את השידה,
כשנשכני בידי עד דם, היפילני לריצפה,
כשהזעקתי את המשטרה, והוא, חיוור, ארז את בגדיו,
ולעברי צעק, וזעמו נורא:
מי אתה ,חתיכת הומו זקן ומכוער? מי בכלל רוצה להיות הבן שלך?
השפלתי את עיני ואין בי מה,
וכשנלקח אזוק, ליבי נקרע בין חרדה לגורלו לבין שינאה,
וכשנשארתי לבדי בבית, וסביבי דממה,
אז התייפחתי מלוא נפשי:
זה עוד יום בין ימי על פני האדמה.

ואני קורא ואומר: הנה אדם מניח את ליבו השותת לעינינו, שלא נבכה איתו?