פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      אחרי עזה, כך נשמוט את יהודה ושומרון

      משרד הפנים מגדיר מי הוא יהודי הזכאי לעלות לארץ בגין חוק השבות על פי חוקי הרבנות הראשית המיושנת והגזענית. מנחם בן מתריע: אם נאבד את הרוב היהודי במדינה, זה רק בגללנו

      ממש ערב פסח יוצא הרב הראשי דוד לאו בהכרזה מרתיעה במיוחד שהפכה לכותרת ראשית בעמוד הראשון בעיתון הארץ, ותובע לשנות את חוק השבות כדי לאפשר עלייה ליהודים בלבד, או בלשונו המסיתה:"ישראל צריכה להחליט אם היא מדינת סעד של העולם השלישי או שהיא מעלה רק יהודים". איזו ברירה שקרית ומגעילה. ולמרבה התמיהה והבחילה, הראיון ב"הארץ" נותן רוח גבית להכרזה הגזענית הזאת ומתאר את הרב דוד לאו כרוח רעננה ברבנות הראשית המסואבת. איזה רוח רעננה ואיזה נעליים. מדובר בשמרן רבני מן הסוג הגרוע ביותר שנחמדותו האישית דווקא מרבה את הסכנה. הוא מתנגד אפילו להקלות המינימליות בתחום הגיור שיזם ח"כ אליעזר שטרן, גם אם תהליך הגיור מעיקרו צריך להיעקר מתוכנו בצורתו הנוכחית ולפנות מקום לתהליך הטבעי של ה"השתראלות" וה"עברות" העדיפות לאין ערוך.

      כל הטורים של מנחם בן בוואלה! דעות

      וצריך להבין: אם לא נשנה לחלוטין את ההגדרה הפנימית שלנו, כ"מדינה יהודית" במובן הרבני (כלומר - על פי תפיסת הרבנות את המושג "יהודי", וזו התפיסה השלטת במינהל האוכלוסין במשרד הפנים), אנחנו נלך ונתמעט דווקא כמדינה יהודית. באופן הפשוט ביותר: אחוז הערבים יגדל לעומת אחוז היהודים, וזהו תהליך ההולך ונמשך למעשה מאז קום המדינה.

      הרב הראשי לישראל דוד לאו בעצרת לזכרו של הרב עובדיה יוסף. סנהדריה, ירושלים. (מור שאולי)
      נמר בעור של כבש? הרב לאו (צילום: מור שאולי)

      הנה משהו שרוב הישראלים לא יודעים: מדי שנה, כמעט לאורך כל שנות המדינה, עולה שיעור הגידול של הערבים בישראל על שיעור הגידול של היהודים (גם כשאנחנו מצרפים אליהם את "חסרי הדת". כלומר, כאלה שאינם מוכרים כ"יהודים" במשרד הפנים הגזעני והרבני).

      אם בשנת 2000, למשל, היה שיעור הערבים 18% מקרב אוכלוסיית ישראל, הרי שנכון לסוף 2013, עומד שיעורם על 20.6%. וכדאי לזכור כי בראשית שנות המדינה היה שיעור הערבים 11% בלבד מכלל תושבי ישראל.

      על פי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, מדי חמש שנים גדל שיעור הערבים לעומת היהודים החיים במדינה באחוז אחד. זה אמנם תהליך איטי, כמעט בלתי מורגש, אבל אפילו בקצב הזה, תוך 50 שנים פחות או יותר יהיה אחוז הערבים בגבולות הקו הירוק זהה למספר היהודים. בקו המדיניות הנוכחית אנחנו נהפוך תוך כמה עשרות שנים בהכרח למדינה יהודית-ערבית, ותוך כמה שנים נוספות למדינה בעלת רוב ערבי ברור (עם המון חרדים כתוספת צבע). היש חזון מדכא מזה? זה בהחלט נוגע לכל אחד מאיתנו, ובעיקר לצעירים מקרבנו, אבל מעבר לכך - לכל מי ששיבת ציון יקרה לו. ומה עושה מדינת ישראל מול הנתון המאיים הזה? את ההיפך ממה שצריך - מקשה על משפחות מעורבות, סוגרת את עצמה יותר ויותר בפני "לא יהודים", מרחיקה מאיתנו משפחות "מתבוללות" שהיו יכולות להיות חלק מאיתנו אם לא היינו מרחיקים אותן, ומונעת ככל יכולתה עלייה פתוחה לישראל באמצעות המנגנונים המדכאים של משרד הפנים שמשפילים את בני הזוג הלא יהודים, שאחרת היו נהפכים מיד לישראלים בלי גיור ובלי בטיח.

      משרד הפנים כאויב ישראל

      אנחנו עוסקים בדרך כלל בהיבטים האנושיים של האפליה הגזענית שנוהגים משרד הפנים והרבנות, כגון ההתעללות העקבית והמתמשכת במשפחות מעורבות ובבני זוג לא יהודיים, בניגוד מובהק לחוק השבות, הקובע את זכותם המוחלטת לאזרחות ישראלית (התעללות שפורטה למשל לפני כמה חודשים בכתבתה החשובה במיוחד של נעמי דרום במוסף "הארץ"). אבל יש לכל זה היבט לאומי ואסטרטגי נוסף, חשוב מאין כמוהו שכלל לא נדון: החלשתה הדמוגרפית הישירה והמידית של ישראל כתוצאה מכלל המדיניות המפלה, המרחיקה, המעליבה, האטומה-במכוון שנוהגים משרד הפנים וחוקיו, או ליתר דיוק - חוקי מדינת ישראל ותקנותיה, כלפי מי שרוצים להיות חלק מאיתנו (בניגוד לפלסטינים שרוצים לכאורה להיפרד מאיתנו).

      הרי באופן הפשוט ביותר, אילו היינו מחבקים באהבה כל מי שרוצה להיות חלק מאיתנו - כלומר, להיות חלק מן העם הישראלי, היהודי, הציוני, העברי, נקרא לזה איך שנקרא - וזה בוודאי חל על בני זוג לא יהודיים של ישראלים – היינו מתעצמים כאן מאוד, במיליונים במשך השנים, לפחות מבחינה דמוגרפית. החל ממאגר העולים מחבר העמים שנפסלו לעלייה לארץ אחרי "בדיקת יהדות" ועד לכושים העבריים מדימונה, שאחרי עשרות שנים עדיין לא נחשבים לאזרחים ישראליים. ויש היבטים חשובים נוספים לכך: כלכליים, תרבותיים, רוחניים (שמתם לב שסילקו מכאן בעשורים האחרונים אפילו את המתחרים הלא-יהודיים מחידון התנ"ך ה"עולמי"? זוכרים - גפן במובן ג??פן?), ואפילו ספורטיביים. הרי זה לא מכבר הכריז, למשל, בלם מכבי ת"א הספרדי קרלוס גרסיה (שהצטלם עם דגל ישראל), והוא לא הראשון, על רצונו להתאזרח בארץ. הוא עוד לא יודע שייתקל בפקידי משרד הפנים.

      הר הבית בירושלים מכוסה בשלג, דצמבר 2013 (AP)
      ארץ הקודש, גם אם שכחנו. הכותל המערבי וכיפת הסלע (צילום: AP)

      והרי אילו פתחנו את עצמנו לאוהבינו מכל העמים (כשההגדרה הפנימית היא רצון לחבור לישראל העברית) היינו זוכים בעוד משהו חשוב וקריטי: אהבת העולם, על כל המשמעות הדיפלומטית והפוליטית הנובעת מכך. צריך לזכור (ועם ישראל השקוע ברובו ברייטינג ובכדורגל לא זוכר) שאנחנו ארץ הקודש בעיני העולם (זוכרים את מסעות הצלבנים לארץ הקודש? זוכרים את חגורת התנ"ך בארה"ב? זוכרים את כת המאקויה היפנית?). "וביתי בית תפילה ייקרא לכל העמים", כתוב. וחלילה שמישהו יחשוב שהכוונה כאן היא לבית הפיזי בהר ההוא. ממש לא. כל ארץ ישראל היא משכן אלוהים ובית תפילה. לכל העמים.

      יגיע לנו

      אבל אנחנו הפכנו, בגלל הרבנות והשפעותיה המאוסות, להיות מדינה שדוחה באופן מקומם ומאוס את כל אוהביה הלא-יהודיים כביכול (הם אולי לא יהודים אבל הם מתייהדים כמשמעות המתייהדים במגילת אסתר: "ורבים מעמי הארץ מתייהדים". כלומר הופכים מיד ליהודים). גם משום כך מעוררת עליה ישראל זה שנים ארוכות סוג של כעס ועלבון עולמיים מצטברים. תשאלו במשרד החוץ על מספר המדינות שנעלבו מאתנו בגלל היחס שהפגנו בנמל התעופה בן גוריון כלפי תייריהן. זה גרם לנו לא רק נזק תדמיתי וכלכלי אלא גם נזק מדיני ברור.

      בשעתו, כשאחד מרבני גוש קטיף הביע התנגדות לרכישת ערכות מגן עבור תושבי הגוש בגלל המקור הנוצרי לתרומה, כתבתי כי דברים מסוג זה עלולים להביא על ההתיישבות בגוש קטיף את כיליונה. הסתגרות גזענית מהסוג הזה עלולה להביא עלינו גם גירוש מיהודה ושומרון. ואם זה יקרה לנו חס וחלילה, אפשר יהיה לומר: הגיע לנו, כי סגרנו את הארץ בפני אוהביה ואוהבינו. לכן לקחו לנו אותה.

      מעוניינים לפרסם מאמר במדור הדעות? כתבו לנו למייל op-ed@walla.net.il

      המאמרים המתפרסמים במדור הדעות משקפים את עמדת הכותבים בלבד