ענקים וגמדים

במהלך השנה האחרונה חשו ישראלים רבים כאילו התייתמו, אף שהוריהם הביולוגיים לא הלכו לעולמם.

בזה אחר זה הסתלקו עמודי תווך בעולם הפוליטי, הדתי והתרבותי, שנדמה היה שהיו כאן תמיד ויישארו לעולם. אריאל שרון, ראש ממשלה שאך לפני שנים מספר נדמה היה כי ייבחר כל אימת שרק ירצה, נפטר לאחר תרדמת שנמשכה למעלה משבע שנים; עובדיה יוסף, האיש שעומד מאחורי התופעה הפוליטית והחברתית המרתקת ביותר בארץ ב-30 השנים האחרונות, מת והותיר את ש"ס נבוכה ומפוררת; אריק איינשטיין, גדול זמרי ישראל, התפוגג לו במפתיע ערב אחד, והוציא לרחובות שוב את נוער הנרות, שנפרד בדמעות מישראל אשכנזית, מגובשת וחדגונית שלא תשוב עוד וספק אם הייתה קיימת אי פעם בעבר. לפניהם ואחריהם נעלמו מחיינו ספי ריבלין, חיים חפר, אברהם יסקי, דבורה עומר, שמוליק קראוס, אמנון ליפקין-שחק, מנחם פרומן, אמנון דנקנר, עזריה אלון, מאיר הר ציון ורון פונדק – כולם שמות שבלי תרומתם, לטוב ולרע, ישראל הייתה מדינה אחרת.

אולם, סביב מותו של כל אחת מדמויות הענק האלו צצה עד מהרה גם מחלוקת. התקשורת הביטה בתימהון מהול בבוז במפגן ההערצה של הציבור הספרדי-דתי בלווייתו של הרב יוסף; הפרידה מאיינשטיין הוצגה כמעין פעולת תגמול אשכנזית-חילונית, לרבות הכינוי המופרך "האדמו"ר החילוני", שהוצמד לאדם צנוע, שמיעט לצאת מביתו ונמנע מהופעות במשך שנים ארוכות; שרון כבר נשכח מלב רבים בשנים שבהן שכב במיטתו בתל השומר, וחברת כנסת אחת לא היססה לברך על מותו בעקבות ההתנתקות. אחרים הזכירו את חטאיו במלחמת לבנון. רק ביום שישי האחרון ספג רון פונדק, מאדריכלי הסכם אוסלו, מטר של גידופים ברשת לאחר שהלך לעולמו. בישראל הנוכחית, המסוכסכת, המפוצלת לשבטים, שבה כל דמות ציבורית מנותחת ומפורקת לעייפה מכל כיוון ושבה לבעל עמוד פייסבוק שקם על צד שמאל אפשרות להביע את דעותיו בדיוק כמו פובליציסט בכיר, קשה מאוד לסמלים לשרוד.

חשבו לרגע על היורשים הפוטנציאליים של דור הנפילים הנכחד: פוליטיקה? בנימין נתניהו עשוי לכהן בתפקיד ראש הממשלה יותר שנים מאשר דוד בן גוריון המיתולוגי, אבל הוא דווקא מנסה להשפיע על המציאות הישראלית כמה שפחות ולהגיע הביתה בשלום (מה שקורה באותו בית הוא כבר עניין אחר). כך לא הופכים למיתוס. מוזיקה? אייל גולן, הזמר הלאומי החדש, מתקשה להבין מה פגום בקיום יחסי מין אוראליים עם צעירות שעברו במעט את גיל ההסכמה. קלאסיקה מודרנית. צבא? בני גנץ שבר רק בשבוע שעבר שיאי פופולריות בסקר של עיתון הארץ, אבל האהדה הציבורית לה הוא זוכה קשורה יותר למעמד הקדושה של הצבא בחברה הישראלית ופחות לאישיותו, שהתגלתה בריאיונות סוף השבוע בערוצי הטלוויזיה כאפרורית ומשמימה. גם גבי אשכנזי זכה למעמד של אל בשעה שלבש מדי חאקי, אך כשפשט אותם הפך לאיש עסקים בינוני שעננה פלילית מרחפת מעליו. גם הרמטכ"ל הנוכחי יגלה בשלב מסוים את אכזריותם של החיים האזרחיים.

עם זאת, הישראלים לא מפסיקים לקוות. גם בעידן ציני זה, שבו מגרעותיו של כל פוליטיקאי, זמר או סלב נחשפות עד מהרה על ידי עיתונאים חרוצים או גולשים חסרי רחמים, מצפים רבים מאתנו למושיע – לשרון החדש, למאיר הר ציון הבא, למנהיג שיצעק "אחרי" וכולם – אשכנזים, מזרחיים, דתיים – יילכו בעקבותיו. מישהו שיגיע מחוץ למערכת הרקובה, יחדש את הערכים הישנים והטובים מפעם ויחזיר את ישראל במכונת זמן לעבר. שוב היא תהיה תמימה, ערכית, בתולית (או כך היא מצטיירת בדמיוננו, לפחות). אפשר אפילו לדמיין תסריט שבו מגיש טלוויזיה בעל עט קלה ייבחר לכנסת בראש מפלגה גדולה וימונה לעמוד בראש המשרד השני בחשיבותו סתם כי הוא יודע לדבר עם אנשים בגובה העיניים, אף שאין לו כל ניסיון או ידע בניהול, בפוליטיקה או בכלכלה. בעצם, תשכחו מזה: לא יכול להיות שהכמיהה ליורש עד כדי כך נואשת.