פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      חידת זלדה: "אין לי כל ידיעה וכישרון בכתיבה"

      לרגל ציון מאה שנים להולדתה של המשוררת החרדית זלדה, משרטטת בת משפחתה רגעים מחייה של מי שנחשבת עד היום בלתי מפוענחת. "היום להיות אדם דתי ופתוח זה לא כזה מחזה נדיר"

      אייקון וואלה! NEWS רקע שחור (מערכת וואלה! NEWS)

      שוררים רבים עושים את דרכם מהשוליים למרכז, אך אין מקבילה לדרך שעשתה המשוררת זלדה: רק בגיל 53 פירסמה המשוררת החרדית, תושבת השכונה גאולה, את ספרה הראשון, המכונן, לאחר יותר מ?30 שנות כתיבה. אמנם, לא למגירה: זלדה, שלא רוותה נחת משיריה, נהגה לכתוב אותם על פתקאות ולחלק אותם לחברים ולקרובים. לישורון קשת, עורך ספרותי שהתקין ושיכתב את שיריה, כתבה פעם "אין לי כל ידיעה וכישרון בכתיבה ולפעמים רק עוצמת הכאב או התהייה הן שמוצאות אי אלו מילים". 30 שנה אחרי מותה נראה שעוצמת הכאב או התהייה לא פוסקת מלהרעיד את ליבם של רבים.

      "זלדה נמצאת בתודעה בעיקר כי יש בשירה שלה איזה מימד על זמני", מאמינה רפא לסר, קרובת משפחתה של זלדה, "עם השנים חילחלו השירים לתוך התרבות והתקבעו בלבבות באופן הפשוט ביותר; אני לא מכירה בית של חברים או מכרים שאין בו מספרי שיריה של זלדה".

      אמה של לסר, מרים קרוזין, בת דודתה של זלדה, גדלה עימה כילדה בצרניגוב ברוסיה וגם לאחר שעלו ארצה היתה לה לשכנה, לחברה קרובה ולמשענת תומכת. לא פעם מכנים בטעות את לסר בת אחותה של זלדה. "בת אחותה המטאפורית, לכך אני מסכימה", מחייכת לסר, בשיחה בדירתה שבירושלים. "עבורי היא היתה דודה לכל דבר ועניין ועדיין היתה שונה מכל יתר הדודות שהיו לי, היא היתה באמת מיוחדת".

      ב?30 באפריל ימלאו מאה שנים להולדתה של זלדה, ורפא, על תקן האחיינית המטאפורית וכמי שהיתה קרובה למשוררת כל ימי חייה, מוזמנת לאירועים שונים לכבודה: בשישי האחרון נערכה קבלת שבת לכבוד זלדה במועדון צוותא ולאורך השנה כולה מתקיימים אירועים בסימן זלדה במכללה האקדמית לחינוך אפרתה בירושלים; בגלגולה הקודם המכללה, שמציינת השנה 90 שנים להקמתה, נקראה הסמינר למורות "מזרחי" והיא מכשירה עד היום מורות ועובדי הוראה שונים.

      זלדה, שלמדה בסמינר בשנים 1932-1928 מפי מורים ידועי שם כגון נחמה ליבוביץ' ופייבל מלצר, הפכה בהמשך למורה בעצמה במקום ולימדה ציור בשנים שקדמו להקמת המדינה. גם לסר, מרצה לחינוך מיוחד ומדריכה פדגוגית, שימשה דיקנית הסטודנטים במכללת אפרתה עד פרישתה לפני כשנה. אבל כמי שחייה וזיכרונותיה ארוגים באלו של זלדה ללא הפרד, לסר נוכחת גם באירועים אינטימיים יותר.

      "אחרי מות בעלה של זלדה, הציעה לה אמי להשכיר את החדר הנוסף בדירה לצעירות כדי שלא תהיה לבד", מספרת לסר. "זלדה, כתמיד, קיבלה את עצת אמי ומאותו רגע התגוררו אצלה כמה בנות יוצאות מן הכלל בזו אחר זו, ובינן לבינה נוצר קשר מיוחד במינו. הן גם סעדו אותה בימיה האחרונים". מאותה מסכת קשרים התפתחה מסורת, הכוללת מפגש מדי שנה עם צאת יום השואה, יום פטירתה של זלדה. "זה מעין יום זיכרון לזלדה, וכיוון שהוא כולל אנשים שנקשרו אליה כל כך, כשאנחנו מדברים בה נדמה כאילו היא הלכה מאיתנו אתמול. תמיד נשלפת אנקדוטה חדשה ומחויכת שלא הכרנו".

      ריקי גולדברג, שהיתה אחת מן הנ ערות שהתגוררו אצל זלדה, עובדת בימים אלה עם רובי קאסל - שנשא לאישה סטודנטית מדרות ביתה - על ספר ציורים מעשה ידיה של המשוררת. "זלדה היתה מציירת ציורים נפלאים ונראה שלאחרונה, שוב בתהליך טבעי, מתחילים להכיר גם בציורים שלה".

      האם היא היתה דמות יום?יומית בחייך?
      "
      לא יום?יומית אבל היינו נפגשות מדי שבוע. אנחנו התגוררנו ברחוב שטראוס שבירושלים וזלדה ברחוב צפניה הסמוך לו. אמי וזלדה היו קרובות מאוד ולא עבר יום בלי שדיברו בטלפון או נפגשו. הן היו משוחחות על ספרות רוסית ועל סוגיות פילוסופיות ורוחניות, וכן על נושאים פרקטיים; זלדה לא היתה טיפוס מעשי במיוחד, ואמי היתה מסייעת לה בכל מיני עניינים טכניים וביורוקרטיים. אני הייתי ילדה קטנה שמתלווה לאמא וידעתי שבסוף תמיד מגיעים לזלדה. כך שאני מאמינה שאני היחידה כיום שיש לה זיכרונות ילדות מזלדה, לפני שהיא התפרסמה. עבורי היא היתה אישה ככל הנשים, אך שונה ואחרת".

      באיזה אופן?

      "למשל, באופן שבו היא דיברה. לזלדה לא היתה שפה רגילה גם בדיבור היום?יומי הפשוט. כשהיא רצתה להחמיא, היא לא היתה אומרת 'מקסימה' או 'נהדרת', אלא היתה משתמשת במילים שהיום היינו מסווגים אותן כניו אייג' - 'את כל כך מוארת, את מאירה ומפוארת', והיא היתה מדברת בכנות כובשת. בפורים תמיד היינו מבקרים את זלדה ומביאים עימנו משלוח מנות; היא נהגה להזמין אליה חברים וחברות והבית היה מלא במשוררים, אנשי רוח ומוסיקאים מחופשים שניגנו וחגגו, חבורה שלמה התאגדה סביבה תמיד. באחת הפעמים הגעתי מחופשת למלכה והיא התרגשה והתפעלה כל כך שבאמת הרגשתי כמו מלכה, תחושה מיוחדת שהיא הצליחה לטעת בך".

      ידעת כילדה שהיא כותבת שירים? היא היתה מקריאה לך שירים או סיפורים?

      "לא מייד. היא היתה מספרת סיפורים אבל בשירים שלה נתקלתי רק מאוחר יותר. אחי, למשל, ממש גדל על הסיפורים שלה. היא היתה מספרת לו על ארמונות וגמדים, והוא היה ממש מחכה לה שתבוא ותשב עימו. עד היום הוא שומר על כד שציירה לו ועיטרה בכל מיני חיות ים ושזרה את שמו בפנים, כעל בבת עינו".

      לסר מספרת שהיא למדה עם זלדה לבגרות בספרות, "פעמים רבות היא החזיקה בדעות שונות מאלו של מוריי, היתה לה ראייה מעט אחרת ובדרכה היתה לה השפעה רבה מאוד עלי; בגיל ההתבגרות, כשהיו חיכוכים רבים ביני ובין אמא שלי, היא היתה פונה להתייעץ עם זלדה וכשהיינו מתווכחות היא היתה שולפת את נשק יום הדין - 'גם זלדה אמרה', וזה היה עושה את העבודה", היא צוחקת.

      "השירה החזיקה אותה"

      רק בהיותה בת 36 נישאה זלדה - מאוחר למדי בהתחשב בקהילה החרדית שאליה השתייכה - לחיים אריה מישקובסקי, שעבד כפקיד ורואה חשבון. "לבוא אליהם הביתה היה כמו להיכנס בשעריו של עולם אחר", מספרת לסר. "אובייקטיבית היתה להם דירה קטנה למדי אבל משהו בהוויה שלהם, בהתייחסות לכל פרט קטן, מילא אותה עד שהיא הרגישה כמו ארמון. חיים היה אדם עדין שממעט בדיבור והם היו יושבים שעות וקוראים. מדי פעם הוא היה מתבונן בה במבט רך ומלא משמעות; כבר כילדה אני זוכרת ששאלתי את אמא שלי מדוע חיים מסתכל כך על זלדה? 'כך מסתכלים אנשים שאוהבים', היא ענתה, וזה נצרב בי. היתה להם זוגיות מקסימה, כשהוא נפטר זה פשוט הרג אותה".

      חייה של זלדה לא היו פשוטים. היא נולדה למשפחה מיוחסת - מצד אביה היתה נכדתו של הרב ברוך שניאור שניאורסון, ומצד אמה נכדתו של הרב דוד צבי חן, מחשובי רבני חב"ד, שאליו היתה קשורה בכל מאודה. זלדה היא בת דודתו של הרבי מלובביץ' ("אמא שלי ממש לא אהבה את זה שהפכו אותו למעין משיח", אומרת לסר). ברוסיה סבלה המשפחה מפרעות בימי מלחמת האזרחים, ועם עלייתה ארצה מת סבה ולאחר מכן אביה. אמה נישאה בשנית, אולם שכלה גם את בעלה זה ולימים התגוררה עם זלדה ובעלה בדירתם הקטנה.

      "את זלדה רדפו כל מיני צרות", מאשרת לסר. "ומלבד הצער הרב, שניכר גם בשיריה, זה היה משבש את כל התוכניות שלה. אך מה שהחזיק אותה היה השירה, הציור וגם דברים קטנים; פרחים היו מרוממים את רוחה, היא במיוחד אהבה שושנים ולפעמים אמי היתה שולחת אותי עם זר שושנים כדי לשמח אותה. היא היתה מריחה את הזר, מלטפת אותו וקורנת משמחה. היא גם אהבה לצייר אגרטלים ושושנים, היתה שוזרת בהם מגוון צבעים ומעטרת אותם בזהב".

      אמה של לסר היתה גם מי שניסתה לשכנע את זלדה לפרסם את שיריה ואף פעלה נמרצות אצל משוררים ועורכים לשם כך. "מי שהצליחה בכך לבסוף היתה המשוררת והמתרגמת עזה צבי, שהוריה היו חברים ושכנים של זלדה". בין המשוררת והנערה הצעירה נקשרו קשרי ידידות חמים וצבי קיבלה את הסכמתה של זלדה להדפיס ולהתקין את שיריה. התוצאה של מאמץ זה, "פנאי", ראה אור ב?1967 ומייד הפך לספר מבוקש ועטור שבחים וכך גם הספרים שיצאו אחריו. זלדה זכתה בפרסים כגון פרס ברנר ופרס ביאליק לספרות יפה, בהכרה ובהוקרה.

      האם שמחה על הפרסום?

      "אנחנו התרגשנו מאוד, אך זלדה כלל לא יצאה מגדרה", משיבה לסר. "היא היתה אדם מאוד צנוע ומאוד פרטי ולא אהבה את הפרסום ומה שנלווה לו. זה לא מה שבער בה. היא היתה אדם מהורהר. תמיד היו סביבה חברים וחברות. אנשים היו גודשים את הבית, צוחקים איתה, מתייעצים עימה, מקריאים לה שירים, היא היתה אישה של אנשים ועדיין, משהו במבט שלה היה מופנה פנימה".

      עם זאת, מוסיפה לסר, כשהיה חשוב לזלדה להביע דעה נחרצת היא היתה עושה זאת באופן נוקב ותקיף. הפעם הראשונה שבה נוכחה בכך היתה כשהמדינה סערה בעקבות רצח סנדלר נכה, רופא ואישה ב?1963; החשד נפל על סטודנט בשם לוי נויפלד, שמייד לאחר הרציחות נעלמו עקבותיו. "זה פשוט הטריף אותה, העובדה שמאשימים מישהו לפני שבודקים את העובדות. היא לא הפסיקה לדבר על כך". זלדה אף שלחה מכתב למערכת "הארץ" וקבלה על הלינץ' שנעשה בנויפלד.

      שמונה חודשים לאחר מכן נתגלתה גופתו בצריף ליד הרי ירושלים; כפי שהתברר, נויפלד, ניצול שואה, התאבד זמן רב לפני הרציחות. את השיר "בחיק העשבים בכה" כתבה זלדה על נויפלד.

      "לא התאימה למשבצת"

      הפעם השנייה שלסר ראתה את זלדה בסערת רגשות היתה לאחר שיונה וולך פירסמה את השיר "תפילין" ב"עיתון 77". וולך וזלדה הכירו באמצעות עזה צבי והפכו לידידות נפש; וולך גם היא דחפה את זלדה לכנס שיריה בספר ואף תרמה את מכונת הכתיבה שלה לשם כך. כשיצא "פנאי" מיענה זלדה עותק לוולך בצירוף ההקדשה "ליונה, מלאך האש". המימד הרליגיוזי הטבוע בשירתן, אצל כל אחת מהן בדרכה שלה, בוודאי העצים את הקירבה. אך כשפירסמה וולך את "תפילין" הפרובוקטיבי ניתקה עימה זלדה כל קשר.

      "לא ראיתי אותה כך מימיי, היא כעסה מאוד", אומרת לסר. "היא אף כתבה לגדליה בסר, עורך העיתון דאז, 'שלא תוסיף לקרוא או לפרסם את שיריה בעיתון'. זה פצע אותה, והקשר אף נותק מאז".

      כיום זלדה היא בשר מבשרה של השירה העברית. שירים כגון "לכל איש יש שם" כבר הפכו לנכס צאן ברזל ואחרים נלמדים לבגרות; מוסיקאים כגון חוה אלברשטיין, שולי נתן ושפי ישי הלחינו ושרו משיריה, והיא מוזכרת ומתועדת כאבן דרך בספרו של עמוס עוז "סיפור על אהבה וחושך" (כתר) או בסרט "בירושלים" של בכיר הדוקומנטריסטים דוד פרלוב. "שירי זלדה" נחשב לאחד מספרי השירה הנמכרים ביותר.

      ועדיין, דמותה של זלדה נותרה לא מפוענחת, לא רק בשל היותה אישה חרדית שפירסמה בטבעיות משיריה מעל במות חילוניות. "אני לא מסכימה עם ההנחה על היותה אישה לא מפוענחת", מתנגדת לסר, "אולי על רקע התקופה ההיא, אז אנשים היו מאוד מקוטלגים והיה קשה לצאת מהמשבצת שלך.

      היום להיות אדם דתי אך גם פתוח זה לא מחזה כה נדיר, היא פשוט הקדימה את זמנה. היא התמצאה בשירה, כל הספרות הרוסית היתה מונחת על כף ידה וגם היתה כל כך מעורה בכל מה שקורה, לא תמיד ידעו איך לאכול את זה, ועוד כשמדובר באישה עם שביס. היא לא היתה דברנית ולא לקחה על עצמה תפקיד של שופר לדעות כאלה ואחרות, ואולי כי היה בה מימד עדין שכזה ממשיכים לראות בה משהו חידתי".

      מעניין שבהקשר זה עדיין ממשיכים לקבול על השירים של זלדה, שלא כתבה על השואה, ומשירתה נעדר מימד ארוטי.
      "בקבלת שבת שנערכה עבורה בצוותא שאלו מדוע היא לא כתבה על השואה; הרי זלדה אמרה לא פעם שהיא רואה עצמה כאילו היתה שם, ושאלו מדוע לא כתבה שירי אהבה? אז נכון, זלדה באה מחינוך שלפיו לא מוציאים הכל החוצה, מספיקה מילה, מבט.

      חוקרי ספרות אולי יביעו השקפה אחרת אבל לי זלדה היתה מאוד ברורה. כמו שהיא ציירה עם הרבה צבעים, ככה היא היתה. היו בה חום ושחור ואדום וזהב וכל אחד התחבר לצבע אחר שבה. לכן 'לכל איש יש שם' הוא השיר שהכי מבטא את זלדה, כי הוא מדבר בדיוק על כך, שלכל אחד יש יסודות שונים וכל פעם אלמנט אחר בולט יותר, לכל אחד יש את הזלדה שלו".

      כשרפא נשאלת איך לדעתה זלדה היתה מגיבה נוכח האירועים לזכרה, היא משיבה: "אני חושבת שהיא כן היתה שמחה על ההערכה וההוקרה. היא לא אהבה פסטיבלים, אבל האירועים עד כה היו צנועים ומכובדים ועדיין, אם היא כן היתה מסתכלת מלמעלה ורואה מה קורה היום היא ודאי היתה אומרת, בלוויית החיוך המסתורי הזעיר שלה, 'אתם ממש ממש מרחיקי לכת'".