פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      ”הנכות היא המתנה הכי טובה שיכולתי לקבל”

      דניאל קריגמן נולד עם מקרה חמור של "שדרה שסועה" ונותר משותק בשתי רגליו. כשסירבו לגייס אותו לצה"ל - החליט להתנדב. ""אני יכול לעשות בדיוק מה שכל אחד אחר עושה"

      אייקון וואלה! NEWS רקע שחור (מערכת וואלה! NEWS)

      בכניסה למקלחות בבסיס ניצבות מדרגות גבוהות, מתגרות בכיסא הגלגלים של דניאל קריגמן. אני מביט בדניאל ושואל את עצמי מי ינצח בקרב האיתנים הזה: האדם הנחוש או המעצור הארכיטקטוני. דניאל מביט בגרם המדרגות ומשחרר חיוך ששמור למי שכל חייו מכניע את הבלתי אפשרי. "יש לי משפט מנחה בחיים: אם לא נגיש - יהיה נגיש".

      בניגוד לכל היגיון דניאל משנה את כיוון נסיעתו, כך שהכיסא יתקוף את המדרגות ברוורס, ואז נצמד למדרגה התחתונה. זרועותיו אוספות כוח לתנופה החלטית - ואחרי משיכה שרירית, הגלגלים כובשים את המדרגה הראשונה. עוד מאמץ עילאי, ועוד מדרגה נכבשת. הכיסא נטוי, תלוי על בלימה, כמעט נופל בחזרה לתחתית, מאיים להפוך את החייל הצעיר לסיזיפוס.

      אבל לא בחור כקריגמן ירשה לעצמו להידרדר בחזרה. הוא לופת את שתי קורות דלת הכניסה, ובמאמץ שמשוני אחרון דוחק בגלגלים לעלות את הסנטימטרים הנותרים. נשיפה של אוויר, וזהו: הכיסא כולו במקלחות. מבין האדים מגיח באותו רגע חייל בחלוק, פולט "שלום" חברי לדניאל - ומדלג באגביות מעל גרם המדרגות. החיים נראים הרבה יותר קלים עם רגליים.
      וזו תמצית חייו של קריגמן (20), תושב בית אל, שמינקות נאלץ לחצוב לעצמו נתיב בייסורים, במקומות שבהם חבריו הבריאים מדלגים הלאה בקלילות.

      כבר כשהגיח לאוויר העולם נדרש למאבק הישרדות; הרופאים איבחנו אצלו מקרה חמור של "ספ?ינה ביפידה" (שידרה שסועה), תסמונת נדירה ובעבר גם קטלנית, שנגרמת ממחסור בחומצה פולית ובוויטמין B12 אצל האם במהלך חודשי ההריון. התסמונת גורמת לעובר להיוולד כשגבו פעור וחלק מעמוד השידרה שלו בולט החוצה.

      דניאל מציג צלקת צלב רחבה מעל מותניו, שריד לניתוח שעבר שעות ספורות אחרי לידתו. הוא משרטט על דף את מבנה עמוד השידרה הפגוע ("יורד מלמעלה כרגיל, כמו אצל כל תינוק, ואז פתאום שתי חוליות לא מאוחות - וכל הסמטוכה יצאה. הרופאים הכניסו מייד בחזרה ותפרו").

      אייקון וואלה! NEWS רקע שחור (מערכת וואלה! NEWS)

      "בתקופה שנולדתי, הסטטיסטיקה היתה שבעה מקרים של שידרה שסועה לכל 10,000 לידות. היום הרפואה שיפרה את זה למקרה אחד מתוך 10,000. אני תמיד אומר שנולדתי פעמיים: פעם אחת כשיצאתי מהרחם של אמא שלי, והשנייה כשסגרו לי את הגב".

      התסמונת פגעה בקשרים העצביים שבין עמוד השידרה לגפיים התחתונות, והפכה את רגליו לנטולות חיים. "רק האגן והברך מסוגלים לנוע, כל מה שביניהם מת לגמרי ומנוון". הוא דורס את כפות רגליו בגלגלי הכיסא, במטרה להדגים לי. "אתה רואה? שום תחושת כאב. גוש בשר. אפשר להרביץ בפטיש, לשרוף, לחתוך - כלום. חוץ מלירות ברובה, כבר ניסיתי על הרגל שלי הכל".

      שלושה עזרים מסייעים לו להתנייד: כיסא גלגלים, זוג קביים ("שרוב הזמן זרוקים איפשהו, אני אפילו לא זוכר איפה") ומנגנון מפרקים חיצוני, שמקובע ברצועות למותן ולגפיים ומסייע בהשגת יציבה בטוחה ובאיזון הגפיים הפגועות. "זה דבר ששוקל שמונה קילו", הוא נוקש על הברזלים.

      גם בלי רגליים מתפקדות דניאל בולע את החיים בשקיקה, עם הרבה אומץ ולא מעט הומור שחור. בחמש השנים האחרונות החליף לא פחות משישה כיסאות גלגלים. את הנוכחי, שאותו הוא מכנה "בימבה" ("כמו מכונית הפלסטיק של הילדים"), רכשו לו הוריו לפני חצי שנה מיד שנייה תמורת 4,000 שקלים.

      מייד כשקיבל אותו, החליט לבצע בו שינויים מבניים כדי שיתאים יותר לאופיו התזזיתי: הוא הסיר לחלוטין את ערכת הבלמים, "כי המנגנון רק הפריע לי", קיצר צינורות מתכת בתחתית לשיפור העבירו?ת, שיפץ את הידיות הקדמיות, כך שיתאימו לתמרונים זריזים, והחליף את הגלגלים הקדמיים לדגם בעל אחיזה משופרת. התוצאה: כיסא גלגלים שהוא רכב 4x4 קרבי, כזה שאוכל חצץ בלי מלח.

      איך אתה מסתדר בלי בלמים? זה נשמע מפחיד.

      דניאל מחייך ומניף מולי את כפות ידיו: "עם אלה, האגודלים השניים שלי".

      "האגודלים השניים" הם שתי יבלות מפחידות, שצמחו בצידי אגודליו המקוריים, פרי שנים של חיכוך בין העור האנושי לגומי הנע של הגלגלים. היבלות התקשחו והתחזקו במידה כזאת שהפכו לבלם מכני לכל דבר. בכל פעם שדניאל מבקש להאט את מירוץ הכיסא הדוהר, הוא מהדק את היבלות משני עברי הגלגלים, כמו שתי צבתות. "אני יודע שאני מזכיר מוטאנט מהסרט 'אקס?מן'. בשלב הבא יצמחו לי סכינים מבין האצבעות, כמו וולברין".

      זה בעיקר נראה מכאיב.

      "אחרי כל כך הרבה שנים של ניסיון, הידיים שלי כבר יותר חזקות מהמעצור שהורדתי".

      ומה יקרה אם יום אחד תתגלגל מהר מדי? במורד כביש, למשל?

      "אני איעצר בסוף במשהו: בקיר, בבני אדם, במדרכה. אל תדאג".

      "פטור? אני? עוד נראה"

      הוא גדל במשפחה דתית, בן שני מתוך שמונה ("הבכור משרת בשריון, השאר קטנים ממני"). הוריו מתפרנסים מסטודיו לגרפיקה. את השכלתו רכש בישיבה התיכונית בבית אל, ובהמשך למד במכינה הקדם צבאית "ארזי הלבנון" בשילה והדריך בבני עקיבא. עד גיוסו שיחק כדורסל בנבחרת הנכים הצעירה של ישראל, וקטף עימה את המקום השלישי במכביה האחרונה. "האמת היא שאני שחקן בינוני עם ממוצע קליעות לא גבוה", הוא אומר במבוכה.

      כבר מילדות טיפח חלום, שעל הגשמתו לא הסכים בשום אופן להתפשר: השלמת שירות מלא ומשמעותי בצה"ל, "בלי שום קשר לנכות שלי". עד מהרה הבין שהדרך לבקו"ם רצופה מהמורות ביורוקרטיות, מבדקים, טפסים, ועדות רפואיות וראיונות. "ממש נאבקתי בהם. לא הסכמתי לקבל דחייה. אני אדם כזה, דווקא כשאני שומע 'לא', אני מקבל דרייב להוכיח ש'כן'. אני נהיה פסיכופת. 'מה לא? יאללה, זוזו לי מהעיניים, אתם מפריעים לי'".

      אחרי שנה וחצי של התנגשויות חסרות תוחלת עם המערכת "קיבלתי את הג'ננה. הבנתי שמנסים לסבן אותי, אז יום אחד נגמרה לי הסבלנות. התייצבתי בלשכת הגיוס והודעתי שאני לא יוצא מהבניין עד שאני מקבל חותמת שמאשרת לי להתגייס. מייד התגודדו סביבי המפקד והרופאים. אמרו שהבדיקות מתקיימות רק בקומה השנייה, ושלא אצליח להגיע לשם. אמרתי לרופא הבכיר שם, 'קטן עלי, ניפגש בעוד עשר דקות בקומה השנייה'. עליתי מדרגה?מדרגה עם הקביים. כולם היו בהלם".

      אבל למרות ההתמדה, הצבא עמד בסירובו לאשר את הגיוס. קריגמן פנה לתוכנית החלופית: התנדבות. מאוקטובר האחרון הוא במדים, "בשלב ראשון לשנתיים, אבל אני אשקול אופציה להארכה, בכפוף לצרכים ולדרישות. בקיצור, אני אשאר עד שפשוט יימאס לי".

      הרבה צעירים בגילך נאבקים לא לשרת, אתה בדיוק ההפך.
      "פעם ניגשו אלי כמה צעירים בתחנה המרכזית ואמרו לי: 'אתה עשית הכל כדי להתגייס, אנחנו עושים הכל כדי להתחמק'. אז ראשית, מישהו צריך לאזן את כל ההשתמטות הזאת. ושנית - זה החינוך שעליו גדלתי. לתרום, להגשים אידיאלים ולממש את הפוטנציאל שלי עד הסוף. מבחינתי לא היתה בכלל שאלה אם אשרת.

      "אני שומר את מכתב הפטור שקיבלתי מצה"ל, כי אני רואה בו תזכורת לכולם שהיתה לי אופציה לוותר - ולא ויתרתי. אני זוכר את הרגע שקיבלתי את המעטפה. צחקתי ואמרתי לעצמי בלב: 'פטור? אני? עוד נראה'. אני כמו שם המשפחה שלי, קריגמן: איש מלחמה. בלאגניסט".

      אתה באמת חסר מנוחה.

      "יש לי ראש קשה, וזו לא בדיחה. אחת מתופעות הלוואי של התסמונת שלי היא הצטברות נוזלים במוח. בלי טיפול נכון נוצר לחץ, והראש עלול ממש להתפוצץ. בגיל צעיר השתילו לי בצוואר צינורית פלסטיק עם שסתום שמנקז את הנוזלים מהגולגולת לחלל הבטן. למזלי לא קראו לי עדיין לניתוח להחלפת הצינורית. חבר'ה במצבי עברו עשרה ניתוחים כאלה. אז אם התגברתי על לחץ במוח - השאר קטן עלי".

      למשל?

      "טיפסתי על המצדה פעמיים עם הקביים. עליתי דרך שביל הסוללה, שהוא יותר מתון משביל הנחש, אבל יותר ארוך. היה קשה, לקח זמן, אבל הצלחתי. גם ירדתי את נחל תמר בערבה. יש שם קטע עם סולם של 18 מטרים. ירדתי אותו לאט לאט, רגל אחרי קב וקב אחרי רגל. בסוף הסתובבתי ואמרתי לעצמי - וואו, גם על המשוכה הזאת סימנתי וי".

      הבסיס שבו משרת קריגמן, בפאתי מדבר יהודה, מזכיר יותר יישוב קהילתי לזוגות צעירים מאשר בסיס של יחידה מובחרת. בכניסה ניצב אולם כדורסל מפואר, מדשאות פזורות סביב מבנים חד?קומתיים, בית כנסת נטוע במרכז ובכל פינה יש "זולה" עם נוף מדברי, כולל בריכת דגי נוי, ציפורים מצייצות ואקווריום. על הקירות מתנוססים ציורי קומיקס, באחד מהם מונצח קלינט איסטווד במשפט האלמותי שלו: "אם אתה רוצה לירות תירה, אל תדבר".

      כאן מעביר קריגמן שיעורי ערבית ללוחמי יחידה מובחרת, שמרבה להתחכך באוכלוסייה פלשתינית. הוא לא הכיר את השפה ("אולי כמה קללות שכל אחד מכיר"), אלא למד אותה במיוחד כדי שיוכל לשמש בתפקיד, צלח הכשרה זריזה בקורס בן שלושה חודשים בצריפין וחזר ליחידה כמורה מדופלם.

      "אני מלמד ערבית 'צבאית', עניינית, לא משהו ספרותי. אין טעם להתעסק במילים מסובכות, שהסיכוי להשתמש בהן ביום?יום הוא קלוש. יש משפט יפה שאני אוהב לצטט: בצה"ל יודעים לדבר בשתי שפות - הערבית והנשק. אני מעדיף שנישאר תמיד רק בערבית".

      איך העבודה שלך מונעת שליפה של נשק?

      "נניח שאתה מחפש מבוקש או נתקל בעוברי אורח תמימים, ואתה לא רוצה להשתמש באלימות. במצב כזה חשוב שתדע לנהל שיחה שלא תסגיר נקודות חולשה. השיעורים שלי, במסגרת מדור הערבית בבסיס, הם חלק קטן אבל חשוב בפאזל של הפעילות המבצעית".

      והם באמת תורמים ללוחמים בשעת מבחן?

      "סיפרו לי שבאחת הפעילויות הגיעו לבית של מבוקש ושאלו את האמא שנכחה שם מי נמצא בתוך הבית. הם קלטו שהיא מנסה להתחמק, ולכן תישאלו אותה שוב, כמו שלמדו בשיעורים. בדיוק מצבים כאלה אנחנו מתרגלים בכיתה. בסוף היא נשברה והודתה שהבן שלה ברח שתי דקות לפני שהכוח הגיע".

      הפכו את הבסיס לנגיש

      בשיעור שמעביר דניאל ("ההתייצבות היא חובה, ממש כמו במטווחים") יושבים הלוחמים ומשננים משפטי שיחון שהוא מדקלם באוזניהם בקול. "כיף אינתא דחאלת לישראיל?" (איך נכנסת לישראל?), "האלקית ג'יב אל האווייה" (עכשיו תן את התעודה). קריגמן מקפיד על הגיית רי"ש וחי"ת בשרניות, נוסע בתזזיתיות מהלוח אל החניכים ובחזרה ומפגין אורך רוח גם כשאחד הלוחמים מועד שוב ושוב במילה "מג'אמלאת", שפירושה נימוסים. רגע אחד הוא המורה הסמכותי והקפדן, שמסביר על "תסלים מטלוב" (מעצר מבוקש), וברגע שאחריו הוא החבר שכולם טופחים על גבו בחיבה.

      היחס המיוחד לקריגמן מתבטא גם בהתחשבות בנכותו ובמאמץ להפוך את הבסיס לנגיש יותר עבורו. בין השאר נבנו כאן רמפות בטון לצד מדרכות מרכזיות, הוצב כבש גישה משופע למשרד החדש של מדור הערבית והורחבו פתחי הדלתות, כך שיאפשרו את מעבר כיסא הגלגלים. "אני מקווה שיגיעו הנה עוד חבר'ה נכים, עם מוטיבציה דומה לשלי, ויראו שיש פה התחשבות גדולה במצבם".

      ועדיין, זאת יחידה מאוד "גברית" ופיזית. לא היה קשה לחיילים ולמפקדים להכיל אותך?

      "כן, לקח להם קצת זמן לעכל. היה הלם ראשוני לראות אותי עולה במדרגות עם כיסא הגלגלים או כמעט דורס מישהו בדרך לחדר האוכל. אבל היום אף אחד כבר לא מתייחס אלי כאל מוגבל. מקסימום צוחקים שאני 'זורק תחת', כי בשלדת המתכת שלי יש בליטה באזור הישבן".

      למרות שבתור מתנדב הוא רשאי לישון בבית, קריגמן יוצא מהבסיס רק בסופי שבוע. הוא מתגורר עם עוד שלושה חיילים בחדר צפוף, וישן במיטת קומתיים. "אין מצב שהייתי מבקש חדר נפרד. כבר קלטת שאני לא אחד שיבקש לעצמו הנחות".
      תכף תגיד לי שאתה ישן בקומה העליונה של המיטה.
      "אין שום בעיה לישון למעלה, העניין הוא שאני לא רוצה להפריע לשאר הישנים בבוקר".

      אנחנו הולכים לכיוון מתחם הלוחמה בשטח בנוי (לש"בייה) בשולי הבסיס, כדי לצלם את דניאל עם חיילי היחידה. הוא שועט קדימה עם כיסא הגלגלים שלו בתנועות ידיים נמרצות, ומאלץ אותנו, הזקופים, להחיש את צעדינו כדי להדביק את הקצב. ממותניו ומעלה זה בחור שרירי וחסון, שצולח ללא קושי מהמורות, חצץ ואבנים.

      אני שואל אותו אם פינטז פעם להצטרף לפעילות המבצעית של היחידה בשטח, לצד הלוחמים. דניאל מגיב מייד בתעלול פיזי: הוא מאזן את הגלגלים האחוריים בשיווי משקל מושלם, ומסתובב על צירו. "אסור לי לשאת נשק, כך שזה לא ממש רלוונטי. אבל אם היו מציעים לי, לא הייתי מסרב. בוא נגיד שאין בי פחד".

      ועד שיציעו, הוא מסתפק ברינגטון המקורי בסמארטפון שלו - קריאת מואזין לתפילה, שנקטעת בצרורות ירי של מקלע. את הצלצול, שנוצר בתוכנת מחשב, קיבל כמתנה היתולית מלוחם ביחידה. "אתה יודע מה זה להתעורר עם זה בבוקר? ישר בא לך להתאבד", הוא מחייך. אחד הרינגטונים הקודמים שלו, אגב, היה ההמנון של תנועת חמאס.

      לא שומר טינה

      לפני שנה וחצי הסיר את הכיפה, "כי היו לי הרבה ספקות ושאלות שהצטברו אצלי לאורך השנים". עכשיו הוא עושה שוב את הדרך אל חיק הדת, אחרי שעבר תהליך רוחני והתייעץ עם רבנים ("זה עניין אישי שאני עדיין מעכל").

      כשאני מבקש ממנו לשחזר כמה רגעים קשים בעברו, הוא מגיב בשתיקה מהוססת. "כל תקופת בית הספר היסודי היתה בעייתית. שים ילד נכה ליד ילדים בריאים, מה תקבל? קח את הדמיון הכי פרוע שלך, תכפיל אותו פי עשרה, ורק אז תתקרב למה שעברתי. התעללויות, הערות מגעילות, דחיפות, מכות. לא פעם עפו באוויר שולחנות, כיסאות וקביים. לא הייתי פראייר, תמיד ידעתי להחזיר.

      "בכיתה ו' עלו בי מחשבות שהייתי רוצה שישחררו אותי כבר מכל זה, שלא בא לי להמשיך לחיות. אבל מאז נקודת השבירה ההיא עשיתי סוויץ' גדול בראש. קיבלתי את העובדה שהמגבלה הזאת תישאר איתי עד גיל 90 וצפונה, אז במקום לבכות, עדיף לצחוק עליה. היום אני יודע שהנכות היא המתנה הכי טובה שיכולתי לקבל בחיים. בעקבותיה אני אדם עם שאיפות, עם חלומות ועם הישגים גדולים".

      אתה שומר טינה לילדים ההם שצחקו עליך?

      "אני לא שומר טינה, אבל מדי פעם אני נזכר בפרצופים שלהם ואומר לעצמי: איפה אתם עכשיו, אה? אתם בטח שק"מיסטים שלא עושים כלום, ואני משרת ביחידה מובחרת. חשבתם שלא ייצא ממני כלום? טעיתם".

      אחרי שישתחרר הוא מתכנן לקחת את הבימבה שלו למסע בניו זילנד, אחרי שכבר ראתה את נופי הארץ. בת זוג עדיין אין לו ("אני 'עזאבי', רווק שאוהב חופש"), ולשאלה אם כבר היתה לו חברה רצינית, הוא משיב בחיוך הרגיל: "הנכות אף פעם לא עצרה אותי, ותרשה לי להסתפק ברמז הזה".

      על המיטה שלו זרוקה גיטרה, "שעליה אני סתם מקשקש, לא מחשיב את עצמי למוסיקאי". את הנטיות האמנותיות הוא מתעל בשלוש השנים האחרונות למופע קומי שנקרא "נא לשבת", שבו הוא משתתף כשחקן. מדובר בהצגה של להקת "אומץ" ועמותת "תנגיש", שנועדה להמחיש בהומור את קשיי היום?יום של אוכלוסיית הנכים ובעלי המוגבלויות בישראל. "השחקנים הם בעיקר חבר'ה נכים, אבל גם כמה בריאים. החלטנו לצחוק על עצמנו בהפוך על הפוך, להציב מול הקהל ראי לבעיות של הנכים". המופע נודד בארץ, וכבר עלה בצוותא בתל אביב ובחאן הירושלמי.

      אחד המערכונים שבהם משתתף דניאל מתאר שיעור של רב, שמוכיח, כביכול, שגם אבותינו התנ"כיים היו בעלי מוגבלויות. "אברהם אבינו היה זקן והתקשה ללכת. משה היה כבד פה וגימגם. יצחק אבינו היה עיוור. וכך הלאה. ולמה לקח לבני ישראל 40 שנה לחצות את המדבר? כי כיסאות הגלגלים שלהם התחפרו בחול, ולא היה שמן לצירים החלודים. הר סיני לא היה נגיש בכלל".

      אתה מביא על הבמה את סיפורך האישי? הוא מעורר השראה.

      "על הבמה לא, אבל אני אומר לכל אדם שאני פוגש: תראה לי הבדל אמיתי אחד ביני לבינך. אני יכול לעשות בדיוק מה
      שאתה עושה, רק שלי זה ייקח קצת יותר זמן. זה הכל".

      יש אתגר שבכל זאת לא תצליח לעבור?

      "את קיר הבטון הגבוה של מבחן בר?אור במסלול הכושר
      הצה"לי".

      תירגע, גם אני לא עובר אותו.

      (צוחק) "אבל גם לקיר אני אגיע עם פתרון. אני אמצא פטיש ואשבור אותו".