פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      "הרשימה השחורה" של פסח

      כמדי שנה, בתקופת החגים פורחות העמותות שמחלקות מזון לאלו שידם לא משגת. אלא שגם בזירה זאת ניכר אי-השוויון כאשר ב"קמחא דפסחא" למשל, לא מכבדים רעבים לא יהודים

      במדינת ישראל שנת 2014 כל ילד שלישי הוא עני. העוני אינו פוסח, לא על הגר, היתום והאלמנה, לא על החולה ולא על הבריא, לא על העובד ולא על המובטל, גם לא על מעמד הביניים. הוא לא פוסח, לא מבחין בין דת, גזע ומין, גם לא בין קודש לחול. כל שנה בתקופת החגים הפערים צפים מעל לפני השטח. עבור אותן משפחות, הכסף לקייטנה הוא בגדר חלום, ואוכל לחג הוא שאיפה.

      חג הפסח, כמו חגים נוספים, חושף את היופי, העושר, השמחה אך גם את העליבות, המחסור והכאב. בתקופת החגים, אל מול העוני הגואה, אזרחים רבים מתגייסים, אורזים, תורמים, מושיטים יד. גם השנה אנשים יוצאים מהבתים, נרתמים למען הקהילה, מביאים את הילדים שיראו נתינה מהי. ארגונים מבצעים איסוף מסודר של מוצרים בחנויות הסופרמרקט, גם השנה. הרשתות החברתיות מוצפות בהצעות יפות ונדיבות של אנשים. כמו בכל שנה, עמותות רבות, אנשים פרטיים, קרנות ופילנתרופים עשירים נותנים ממה שיש להם, מעט כהרבה, לטובת מי שאין לו.

      ומה על הילדים הלא-יהודים?

      האזרח הפשוט עושה והמדינה מתבוננת מהצד. העושר, הנתינה של האזרחים וארגוני החברה האזרחית פוסחים על המגזר הציבורי. העיריות ולשכות הרווחה, נטולות משאבים שהוקצו על ידי המדינה, ולכן מסתפקות בקבלת סיוע מאותם גופים ומאנשים פרטיים. מדינת הרווחה בשיא עליבותה נחשפת. היא עומדת עירומה וחסרת מענה. אנשים שנלחמים יום ביומו כדי להרים את הראש מעל המים אך המים עמוקים והגאות לא פוסקת.

      בניגוד לעוני שאינו פוסח על אף בית בישראל, הסיוע שניתן, ה"קמחא דפסחא" פוסח, יש לו קריטריונים. בחג ובחופש לא כל ילד רעב בישראל ישבע. מי שאינו יהודי, לא יקבל סיוע במזון עבור החופשה הארוכה של בתי הספר, כך גם מי שיש לו פחות ילדים. זה המענה במדינה בה אוכל לכל ילד זה לא דבר מובן מאליו, מדינה בה זכויות חברתיות מנין אלו, הן בגדר צדקה ולא צדק.

      נתקלתי במפעל הקמחא דפסחא לפני מספר שנים. כשנחשפתי למפעל זה גיליתי שיש רשימות: או שאתה בפנים, או שאתה בחוץ. מפעל זה משקף כמו עוד תחומים רבים אחרים, אחריות שהיתה בעבר של מדינת הרווחה והופרטה. הקמחא דפסחא הוא מפעל מבורך שכוונותיו טובות אך תוצאותיו לא תמיד טומנות בחובן כבוד, צדק ושוויון. תורם שברגע האחרון לא מסייע, חורץ גורלות ומותיר קיבות ריקות. ההחלטה היא בידי התורם, ויש מי שמנצל את הכוח לרעה. יש מי שתורמים ופועלים באופן ראוי להערצה, כדי לעשות טוב לאדם אחר ויש מי שלא. נתקלתי בתורם שהשפיל, שעשה סלקציה, החליט שרירותית שיש מי שלא יקבל, למרות שאלו שהגיעו אליו, כבר נכנסו לרשימה הנכספת. אצל אלו, מתן בסתר, אינו ערך עליון עוד, אנשים מעוניינים לקבל תודה והתודה עולה לא פעם למי שחי בעוני בתחושת הכבוד העצמי.

      "המסורת קוראת לנו לחזור ולספר, שנה אחר שנה, ביציאת מצרים". אבל האם ככה דמיינו זאת? האם ישראל 2014 מאפשרת גם לאלו שידם אינה משגת לחיות כבני חורין?

      הכותבת היא עובדת סוציאלית, רכזת תכנית "עבודה סוציאלית פרטנית לשינוי חברתי", המחלקה לעבודה סוציאלית באוניברסיטת בן גוריון בנגב

      מעוניינים לפרסם מאמר במדור הדעות? כתבו לנו למייל op-ed@walla.net.il

      המאמרים המתפרסמים במדור הדעות משקפים את עמדת הכותבים בלבד