פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      חבל שהמציאות לא כמו הריאליטי

      אחרי רוז פוסטאנס, אלין לוי ויאנה יוסף, הגיעה נוף וזכתה בגמר מאסטר שף. יותר ויותר מיעוטים שמגיעים לראש הפריים-טיים, מצביעים עד כמה התרבות מקדימה את הפוליטיקה. וחבל

      הריאליטי שוב עשה את זה. אחרי רוז הפיליפינית ועוד כמה דמויות "לא יהודיות" שכיכבו בו (מיאנה יוסף עד אלין לוי שהרבנות פסלה) המליך את נוף הערבייה הישראלית, והרחיב למען כולנו את גבולות הישראליות. אין חשוב מזה. אין נאור מזה. הרבה מעבר ל"מדינה היהודית", שראש הממשלה נתניהו ממשיך לקשקש עליה ולהאביס אותנו בה. ושוב הוכיח הריאליטי כי הוא הרבה יותר מפותח ומתקדם מכל המזלזלים בו, ובעיקר ממוסדות השלטון הישראלי ומן הכנסת הישראלית. כי היהדות (בגרסתה הרבנית האורתודוקסית הנוראה) מרחיקה, ואילו הישראליות מכילה ומקרבת. הריאליטי הישראלי המשובח מוכיח לנו ומזכיר לנו שכאן בישראל, אנחנו ישראלים הרבה יותר מכפי שאנחנו יהודים; שכאן בישראל, היהודים (על פי הרבנות המאוסה) הם רק שבט אחד משבטי ישראל, מקסימום שניים (כולל שבט הלוי שנטמע ביהודה), וכזכור לכולנו, יש 12 שבטים. עשרה מהם מתדפקים עכשיו על דלתותינו מכל העמים. חובה עלינו לקרב אותם ולאהוב אותם.

      נוף עתאמנה אסמעיל (טלי מאייר )
      (צילום: טלי מאייר)

      ואכן, עולם הבידור והתרבות, יחד עם הטלוויזיה הוא ממש חלוץ לפני המחנה. הוא מחבק את המיעוטים והדחויים בחברה הישראלית, ומלמד את כולנו לחבק אותם. החל מן האתיופיות הזוהרות למיניהן – מהזמרות המופלאות כברה כסאי עד אסתר ראדא, ומטיטי מלכת היופי עד טהוניה מלכת האח הגדול (שכולן שינו להפליא את מעמד העדה בישראל) ועד הערבים הישראליים בעליל - מסייד קשוע, דרך לוסי אהריש ועד נוף. עם העברית היפהפייה שלהם, המוכיחה דבר אחד מרכזי מאוד: הישראליות פתוחה בלי גבול לכל מי שאוהב אותה ורוצה להיות חלק ממנה, ואפילו בכל שפה שהיא.

      לכל הטורים של מנחם בן בוואלה! דעות

      יותר מזה: ערבים-במוצאם שמדברים עברית, כמו סייד, לוסי ונוף הם לא רק חלק מן הישראליות (שחלה כמובן גם על מי שלא שולט בעברית), אלא גם חלק מן הזהות העברית שרק גופים כמו הרבנות הראשית – או להבדיל בנימין נתניהו , המתעקש על "מדינה יהודית" (מה זה כשנוף איננה יהודיה בהגדרה?) - מעיזים להרחיק אותם ממנה.

      אם אבו מאזן יכיר בישראל כמדינה יהודית, האם נוף תרגיש בה יותר טוב? האם אחמד טיבי ירגיש בה יותר טוב? אז מה כל הרעיון? לתת להם להרגיש רע? למה? בשביל מי זה טוב? הזהות הישראלית לא מספיק טובה לנו. אנחנו צריכים ללכת לאחור אל הזהות היהודית, שכבר היישוב העברי של ראשית המדינה ולפניה כפר בה והעדיף על פניה את הזהות העברית?

      לחבק ולארח

      ורק תחשבו מה עוללה הרבנות לבני העדה האתיופית, שסרקה במסרקות ברזל באמצעות מינהל האוכלוסין הנוראי במשרד הפנים את מידת "יהדותם", ולבסוף השאירה אלפים מהם במחנה גונדר באתיופיה, גם אם בני משפחותיהם כבר עלו לישראל. ובעודנו חוסמים את השערים בפני מאות בני העדה האתיופית שנותרו שם, נכנסו הנה בלי היתר מסודאן ומאריתריאה כ-60 אלף פליטים או מבקשי מקלט, או מסתננים, תקראו להם איך שתקראו, זה לא משנה. הם איתנו עכשיו, ויש לנו דרך אחת לנהוג בהם: לחבק אותם ולארח אותם.

      ולאפשר להם להיכנס עם ילדיהם לכל המערכות הישראליות - ממערכת החינוך עד מערכת הבריאות. כך הם ייהפכו לחלק מאתנו. האם עלינו לחכות לריאיליטי הבא שבו יזכה מישהו מהסודאנים או הסודאניות במקום ראשון, כדי שנבין שלפנינו בני אדם, ואפילו מקסימים?

      הפגנות באום אל-פחם בעקבות תכנית פראוור להסדרת ההתיישבות הבדואית. יולי 2013 (שלומי גבאי , עומר סמיר)
      "חותם מתמיד של עילגות". הפגנה ליד אום אל פחם (צילום: עומר סמיר)

      זכייתה של נוף מזכירה לנו עוד דבר: עד כמה שגינו ביחסנו למיעוט הערבי בישראל כשמנענו מהם להיכנס למערכות החינוך העבריות, ובכך הטבענו בהם חותם מתמיד של עילגות מסוימת. הרי מה שמשותף לנוף, לסייד קשוע וללוסי אהריש הוא שכל אחד מהם למד במערכת החינוך העברית, וכך הפכו באופן טבעי לחלק מן הזהות העברית שלנו.

      זה בדיוק מה שהיינו חייבים לעשות מזמן: לעודד את הערבים-הישראלים להיכנס למערכת החינוך העברית (כמובן, רק על פי רצונם ובחירתם). כך היה מתבטל מזמן הפער בינינו לבינם, בין הזהות הישראלית שלנו לזהות הפלסטינית שלהם, שבעצם כפינו אותה עליהם. אבל אנחנו עודדנו אותם להיכנס למערכות החינוך הערביות, ובפועל לא היתרנו להם להיות חלק מאיתנו במערכות הלימוד העבריות. כך כפינו עליהם עילגות בהוויה העברית הישראלית.

      עברית מופלאה בלב אפריקה

      באותה מידה נעשה טעות "ליברלית" גדולה אם למשל נקים לסודאנים מערכת חינוך משלהם, גנים משלהם, בתי ספר משלהם. כך נכפה עליהם זהות חריגה, בעייתית, עילגת, במקום להטמיע אותם בתוך הישראליות, כמו אותם ילדי זרים, שאלי ישי גירש וניסה לגרש, שאין ישראליים מהם. כל מי שראה את הסרט החשוב מתוך "המערכת" של מיקי חיימוביץ על הילדים הישראליים-האפריקנים, דוברי עברית להפליא, שלב ערל היגלה מכאן ל"ארצותיהם" באפריקה, למרות שהם מרגישים שם לגמרי בגלות – יודע על מה אני מדבר. ארצם היא ישראל. לא אפריקה.

      אנחנו מצויים ממש עכשיו בתוך תהליך היסטורי שיקבע אם ישראל תסתגר בתוך יהדותה, בנוסח הבית היהודי (שרבניהם אסרו בין השאר על קבלת תרומות מקרן הידידות הישראלית-נוצרית, ממש אנטישמיות הפוכה ודוחה), וכך תקטין את עצמה ותגביל את עצמה ותיתן לדמוגרפיה הפלסטינית לנצח אותנו לטווח ארוך, או שישראל תפתח את עצמה לכל הנוף והיאנה והאלין והרוז והסייד קשוע שהתרבות הישראלית והריאליטי העברי קידמו אותם לראש תהלוכת העתיד, שאחריה תהיה מדינת ישראל מדינת כל הישראלים והישראליות שלה, הרחק מדיני הרבנות שנלקחו ברובם מימי הביניים. "וכל השאר עברית", כמו שכתב דורי מנור.

      מעוניינים לפרסם מאמר במדור הדעות? כתבו לנו למייל op-ed@walla.net.il

      המאמרים המתפרסמים במדור הדעות משקפים את עמדת הכותבים בלבד