מי ממנהיגי הדור הזה היה מתאים להוביל את בני ישראל במדבר 40 שנה? כמה מהם נהגו כמשה ויצאו אל אחיהם לראות בסבלותם? כמה נשיאים וראשי ממשלה בעבר, בהווה או בפוטנציה "ניקו את הראש" כרועי צאן במדבר קודם שהגיעו אל ההנהגה? ומי מהם שאל את עצמו ולו פעם אחת שאלת משה: "מי אנוכי"? או בשפה מודרנית - האם אני ראוי?
ערב פסח תשע"ד, השאלות הכמו?היפותטיות הללו מתבקשות ולו כתרגיל מחשבתי לנוכח מצעד הבושה של נאשמים, חשודים, מורשעים, נהנתנים - כולם מהצמרת המנהיגותית שלנו: נשיא לשעבר וראש ממשלה לשעבר, ורב ראשי ושרי אוצר ופנים, ח"כים ופקידים בכירים... "שרייך סוררים וחברי גנבים" היה מן הסתם ישעיהו הנביא זועק שוב היום, "כולו אוהב שוחד ורודף שלמונים; יתום לא ישפוטו, וריב אלמנה לא יבוא אליהם".
והנה, מול התקטנות והשחתת ההנהגה בדורנו, עולות מתוך סיפור יציאת מצרים שתי דמויות מקראיות, האחת ידועה ומפורסמת והאחרת מעט פחות: משה רבנו ונחשון בן עמינדב. משה, שפצח בקריירת המנהיגות שלו כשהיה בן 80, כבד פה ולשון, העריך עצמו כמי שאינו ראוי כלל להנהגה. העניו מכל אדם תמה בנוסח זר ומוזר להנהגה בת דורנו: "מי אנוכי כי אלך אל פרעה וכי אוציא את בני ישראל ממצרים?"
מאז ימי הצריף של ראש הממשלה הראשון דוד בן?גוריון והדירה הצנועה של מנחם בגין ברחוב רוזנבאום, התרחקה ההנהגה הלאומית שלנו ממידת "והצנע לכת", עד שהידרדרה בשנים האחרונות למידת "והשחת לכת". יותר מכל חסרה היום להנהגה בת דורנו מידת הענווה והצניעות שאפיינה את מנהיגותו של משה. חוזה המדינה שלנו, בנימין זאב הרצל, כתב פעם כי הוא מדמיין לעצמו את משה "כאדם גדול, אמיץ חיים ושגיא כוח... שהכל נשמעים לו, מפני שאין לו מאוויים אישיים".
האם יש סיכוי למנהיג כזה בדורנו? נראה שלא. אבל האם מותר לצפות ולדרוש ממנהיגינו לכבוש את יצרם? להקטין אגו? לחתור לדוגמה אישית של הצנע לכת? מותר וצריך! האם מותר לצפות מהם להביט מדי פעם בפעם במראה ולשאול את עצמם את שאלת משה - "מי אנוכי"?
ולדוגמה האישית השנייה - זו של נחשון בן עמינדב, נשיא שבט יהודה. נחשון, על פי מסורת חז"ל, היה הראשון שקפץ לים סוף, בטרם נקרע הים לשניים, והפך בכך סמל דורות לחלוציות ול"נחשוניות".
"הלילה הזה יוצאים ממצרים"
את הקישור הרלוונטי ביותר בין מדינת ישראל העצמאית של ימינו לבין הולדתו של עם ישראל במצרים לפני אלפי שנים מצאתי באחת ההגדות היפות לפסח שיצאו בשנים האחרונות, הגדת "הלילה הזה יוצאים ממצרים" של הד"ר ישראל אלדד.
אלדד ז"ל בוחן שם את אחד מרגעי השיא של יציאת מצרים, קריעת ים סוף, ותמה: "האם כל אימת שיהיו בני ישראל במיצר הם יזעקו לשמיים ויצפו לנס? האם תמיד יזמן הקב"ה את משה ומטה האלוקים בידו?" "והרי", מעיר אלדד בצדק, "בימינו, למשל, לא אירע נס זה, וכמספר יוצאי מצרים פי עשרה טבע בים הדם והגזים..."
חכמי ישראל, שעמדו על הסכנה, הוסיפו על הסיפור המקראי פרט שאין לו זכר בתורה: את מעשה נחשון בן עמינדב. הם כאילו נטלו את הנס מידי שמיים, אך בד בבד לימדו אותנו שנסים לא יועילו ללא מעשה מופת של בני אדם. כך נולד בלשוננו המונח נחשוניות: "ים סוף לא נבקע, ושום ימים שבעולם לא ייבקעו לפנינו ללא נחשונים מקרבנו. מנחשון בן עמינדב, עד דורות חלוצים, לוחמים ומתנחלים שבימינו".
גם את הדרך להקמת מדינת ישראל הבקיעו נחשונים שלא סמכו רק על הנס. בלעדיהם לא היה הקב"ה "מצילנו מידם". כך נהיינו לעם, וכך אחרי אלפי שנים הקמנו מדינה לעם היהודי. משה בענוותנותו ובצניעותו ונחשון בנחשוניותו מספקים עד היום נוסחה ראויה להנהגה, גם ובפרט לימינו אנו.