שלום שלום

אם בעבר הלא רחוק השיח הציבורי בישראל היה מנוכר ואדיש לסוגיות חברתיות וכלכליות ורווי בדיונים, התייחסויות וזירות התנגחות בנושאים מדיניים, אזי נדמה כי בשנים האחרונות התמונה התהפכה. אמנם נבחרי הציבור בזירה הפוליטית עוסקים באינטנסיביות ב"סכסוך" ומבדלים עצמם על גבי המפה הפוליטית בהתאם לעמדות כלפיו, אך נדמה שעיסוק זה מתקיים במעין ישות מקבילה לאדישות הציבורית כלפי סוגיות אלה. נראה שהציבור מגלה יותר עניין ומעורבות בשאלות של נדל"ן, יוקר מחיה ומיסוי - ופחות בכאלו של שלום וביטחון.

יש מי שייחס את קו פרשת המים של היפוך השיח הציבורי הלז למחאת הקיץ החברתית מ-2011 בה שלטי "שלום עכשיו" או "העם עם הגולן" הוחלפו באחת בכרזות "העם דורש צדק חברתי". יש מי שיטען שדעיכת הפופולריות של העיסוק בסוגיות מלחמה ושלום התעצבה בעידן פוסט-אוסלו ככל שהתבססה תחושת ייאוש משלל פתרונות ימין או שמאל, תחושה שמתעצמת ככל שהקיצוניות מתחפרת והולכת ברגבי המחלוקת. יש מי שיבחר לאמץ השקפה אופטימית יותר לפיה התגברות זעקות שחיקתו של מעמד הביניים על פני אלו הקוראות לפתרון שתי מדינות לשני עמים, או מבקשות להזכיר ש"יש"ע זה כאן", נובע דווקא מהבנה מושכלת ובוגרת של השבר החברתי-מעמדי ושל הדחיפות באיחויו. כמובן שניתן בכלל לאמץ נקודת ניתוח ביקורתית יותר לפיה נטישת העיסוק בסכסוך לא הוחלפה בדיון עמוק על שאלות חברתיות, אלא באשליה של עיסוק כזה כשבעצם הציבור הוגלה מהערוגה הפוליטית אל מרחב עינוגי ריאליטי מטשטשי-מציאות.

תהא הסיבה אשר תהא, בסופו של דבר, השיח, העניין והמעורבות הציבורית במציאות המדממת של הקיום המשותף של שני העמים המסוכסכים, הולכת ודועכת. אם בעבר כל בר-בי-רב תורן ניפח את ורידי גרונו בשכנוע עמוק והציע נוסחה שלמה לפתרון הסכסוך, אזי כיום, ניסיון להעלות דיון בנושא יתקל בדרך כלל במבוכה או בביטול.

מכיוון שפני מערכת החינוך כפני השיח הציבורי בו היא פועלת, נגזר גורלו של העיסוק בנושא זה גם בקרבו. למרות קווי הדמיון, חשוב להדגיש את העובדה שבמערכת החינוך, לא רק שהנושא נזנח, אלא אף שקיימת מגמה לטשטוש מכוון שלו. את אי-העיסוק בנושא הסכסוך במערכת החינוך ניתן לחלק אפוא לשתי רמות: ברמה הראשונה, מדובר על הפחתה של העיסוק בנושא. בעבר הייתה נוכחות לנושא גם במסגרת של פעילויות ייעודיות של חינוך ערכי כגון סמינרים וימי עיון וגם בליבת תכניות הלימוד במקצועות כגון היסטוריה ואזרחות, וזו הלכה והצטמצמה. ברמה השנייה, מדובר על מהלך מכוון לעקירת כל פוטנציאל לנוכחות אפשרית של זווית ביקורתית החורגת מהנרטיב ההגמוני המקובל. המהלך הזה מתבצע דרך ניטור תכניות לימוד, ספרי לימוד ותוכניות חינוכיות, תוך הקפדה על כך שלא יכללו נקודות מבט מגוונות המאתגרות את החשיבה ואת הלכי הרוח הרווחים. המהלך הזה מתבצע גם דרך הנכחה של תודעה פרופסיונלית בקרב מורים הנוטעת בהם הבנה לפיה אל להם לעסוק בסוגיות פוליטיות מעוררות מחלוקת.

לגבי הרמה השנייה, כדאי להיזכר בשלל אירועי השנים האחרונות - פסילות של ספרי לימוד בהיסטוריה, הדרת יו"ר ועדת המקצוע ומפמ"ר אזרחות, פסילת דוח עיסווי-סלומון לחינוך לחיים משותפים, שכתוב ספר הלימוד באזרחות, ביטול חובת הלימוד של השפה הערבית בבתי הספר ולאחרונה תגובה מאוחרת ומגומגמת של משרד החינוך לנוכח המתקפה המאיימת כנגד המורה אדם ורטה.

נדמה שאין צורך להרחיב ולהסביר אודות החומרה שבהדרה הכפולה של הנושא מסדר היום החינוכי. הדרה זו מולידה שלוש תוצאות מסוכנות: 1. בורות, הן בנוגע להיכרות עמוקה עם שכנינו, תרבותם ומורשתם והן בנוגע ללימוד תולדות הסכסוך והניסיונות השונים לפתור אותו. 2. מניעת אפשרות לגיבוש עמדה מושכלת המבוססת הן על תשתית ידע והן על כזו ערכית-מוסרית. 3. ניתוב לחד-ממדיות שבטית שמהווה קרקע פורייה להצמחת תפישות גזעניות ולהעצמת רגשות עוינים.

יש חשיבות רבה לפיכך להתמודד עם שתי רמות ההדרה שצוינו לעיל – גם להגביר את עצם העיסוק בנושא אבל בעיקר לעודד הפגשה של התלמידים עם הנושא בשני מובנים: הפגשה פיסית בין תלמידות ותלמידים ערבים ויהודים, והפגשה של כל אחד מהציבורים עם נקודות מבט מגוונות וביקורתיות.

ד"ר ניר מיכאלי, דיקן פיתוח פדגוגי, וד"ר אמנון יובל, ראש החוג להיסטוריה, מכללת סמינר הקיבוצים הם יוזמי כנס יהודים-ערבים שהתקיים היום במכללת סמינר הקיבוצים

מעוניינים לפרסם מאמר במדור הדעות? כתבו לנו למייל op-ed@walla.net.il

המאמרים המתפרסמים במדור הדעות משקפים את עמדת הכותבים בלבד