נוף ילדותי

חורשות, שלטים ובניינים טרפו את הירוק בבאקה אל?גרבייה. רק כשגומרים לטפס את הדרך עד לראש הגבעה, שם ניצב בית המידות של משפחת עתאמנה, אפשר לזכור שפעם היה שם כפר. ממול כרמי זיתים ומרבד ירוק פרוס תחת רגלי כבשים, ובגינת הירק קולרבי סגול, חסה בשרנית, פול, אפונים ובצל ירוק, מתחננים שייעשה בהם דבר מטבח. גפנים, זיתים, עצי חרוב, רימון ובושם פרחי הדר. ברוכים הבאים.

בבית הזה גדלה נוף עתאמנה?איסמעיל (33), ד"ר לביולוגיה ומורה לילדים מצטיינים, שתתמודד במוצאי שבת על המקום הראשון בעונה הרביעית של "מאסטר שף". הבית שלה, בכפר קרע שבוואדי ערה, נמצא עכשיו בבנייה, אז ביקשה שניפגש בבית הוריה בבאקה.

במטבח שבקומה השנייה עמדה לטגן כיסונים שמנמנים במחבת, בסיר פולים ירוקים קטנטנים שאוכלים עם מלח וטיפת לימון, בתנור קישואים חרוכים מחכים ליוגורט שיבוא, כדורי לבנה בשמן זית, סלט שומר ושקדים ירוקים, לאפות טריות שמוכרחים לטבול במיצים של תבשיל מהחלק הפנימי של שוק הכבש, ראשי כרובית צלויים בשלמותם, תבשיל עגבניות מבעבע ועוגת סולת עם קצח וחילבה, שאי אפשר להפסיק לאכול.

ביום ראשון, כשתיאלם תרועת המאסטרים, יחזור לפעול ברשת הדף של נוף, מסמך אוכל האוצר בתוכו מתכונים, נתחי היסטוריה וסיפורים מאחורי המטבח הערבי, מאגד את האהבה שלה לאוכל, את הסקרנות לדעת מאיפה צמח האוכל ואיזו דרך עשה, ואת הדקדקנות הזאת, שנבטה בה במשך שנים שבהן עשתה דוקטורט אחד, חמישה פוסט דוקטורטים ומחקר על חיידקים ימיים. אם הבנתי נכון, זה מחקר שניסה ללמוד איך משמרים החיידקים האלה את אנרגיית האור. בטח פעם מישהו ימציא משהו שיעשה שימוש בידע הזה.

היא נולדה ב?1981. בטלוויזיה הירדנית שודרה אז סידרה על בחורה שקראו לה נוף, שם נפוץ בקרב נוודי המדבר, שפירושו המקום הכי גבוה בדבשת הגמל, הנקודה שממנה רואים את כל המדבר. הוריה, ווג'דאן ואחמד, היא מורה לעברית ולילדים מחוננים והוא רופא, החליטו שזה השם הראוי לבתם הבכורה. וגדלה הילדה, ולמדו עיניה השחורות לראות רחוק ורחב, כדרכם של הניצבים במקום הגבוה מכולם. ילדה שבגיל שבע כבר הכירה את רות סירקיס וקלאודיה רודן, ואיך צוררים ג?ב?ן בחיתול בד, שמים אותו תחת משקל, שייצאו כל הנוזלים ויהפוך לגבינה.

אני זוכרת שראיתי את האודישן שלה, את העברית המאולפת, החפה מכל מבטא, וחשבתי על אמא שלי, שבגיל 15 הגיעה לארץ מקזבלנקה ומייד ניקתה את החי"ת והעי"ן שנטעה בה מרוקו, ועל דן בן אמוץ, שהוציא מנימי נימיו, ביסודיות ובכל הכוח, את פולין, והרגשתי קווץ' בבטן עליהם ועל הילדה מבאקה אל?גרבייה, שהחביאה את הערבית מהעברית כדי שלא יציקו לה. בשביל להרוויח כמה דקות של שיחה לפני שתבוא השאלה מאיפה היא בארץ או מאיזו עדה.

היא היתה בכיתה ט' כשההורים שלה החליטו לרשום אותה לתיכון בחדרה, ילדה ערבייה בין יהודים, בשיא עונת הפיגועים, והיא חטפה, כמו שילדים יודעים להחטיף. בסוף באה לאבא שלה, אמרה שהיא לא יכולה יותר, והוא אמר שאין בעיה והוא יחזיר אותה ללמוד בבאקה אם זה מה שהיא באמת רוצה, אבל שתדע שהיא לעולם לא תוכל לברוח מהגזענות. שבעוד שנתיים היא תיתקל בה במשרד הרישוי או במשרד הפנים, ושהוא מציע לה להתמודד איתה מעכשיו.

היא החליטה להישאר בבית הספר בחדרה. שרה עם כולם משינה ואיפה הילד, למדה איך מוציאים את הבי"ת מהפ"א, ככה שלא יישאר שום מבטא.

"זה לא היה כיף להיות בנקודה הזאת, שאצל היהודים את צריכה להיות עם מסיכה אחת ואצל הערבים עם מסיכה אחרת. זאת אשכרה קריעה גדולה, משבר זהות. החברה היהודית למדה יותר מהר לקבל אותי מאשר החברה הערבית. הפכתי להיות חריגה בנוף. זה כמו כשלומדים לרכוב על אופניים: פעם נוטים שמאלה, פעם נוטים ימינה, בסוף אתה נוסע ישר בכל הכוח".

"איך לא נעלבת?" אני שואלת ובוצעת מועג'נאת, כיסון חם ממולא בגבינה ובעלי זעתר, שהסולת בבצק שלו שומרת שלא יספוג את השמן מבחוץ, ולא את הנוזלים שמפרישה הגבינה מבפנים. כיסון חכם, יודע לשמור על החוסן שלו.

"פשוט מפסיקים להיפגע", נוף עונה, ובעיניים השחורות שלה שום זיכרון לא מכבה את השמחה. "אלה גם לא היו כולם. אפילו לא הרוב. כמה ילדים. אני אומרת לך בכנות מלאה, הקושי הזה גרם לי להיות מי שאני ומה שאני. אין לי יותר שאלות. אני יושבת בול בזהות שלי. בטוחה לגבי מי אני ומה אני, וחיה בשלום עם הזהות ועם מה שאני".

ומי את?
"אני אישה, אני אמא, אני מדענית, אני אשת קריירה. כל אלה, לפני הזהות הגיאוגרפית. אני ערבייה, אבל זה לא ההיי?לייט של האישיות שלי. בארץ, משום מה, השאלה הראשונה ששואלים היא מאיזו עדה את. בחו"ל שואלים אם יש לך ילדים ובאיזה תחום את עובדת. כמה הייתי רוצה שנתנקה מהשאלות האלה, שאין להן חשיבות".

אמא שלה מספרת שהיא היתה ילדה מאתגרת. עצמאית, סקרנית, רוצה חופש כמו זה שמקבלים הבנים. מאז שהיא זוכרת את עצמה ראתה תוכניות אוכל, "שום, פלפל ושמן זית" היתה השלאגר. עד היום הן מעניינות אותה, ואם נשאר זמן בין כל המולת חייה, היא תעדיף את ערוץ האוכל - זה הישראלי או זה של מדינות ערב, "פטאפית", שפירושו בעברית פירורים.
שבע שנים היתה ילדה יחידה, עד שנולד אחיה, שאדי, רופא שיניים, שנמצא עכשיו בהתמחות בברלין. אחריו באה נורה הקטנה, בת 25, עורכת דין בעירייה של באקה. ככה זה במשפחה הזאת, כולם לומדים וכולם מצו?וים לקריירה. גם הנשים.
סבא שלה, אבא של אמא, היה מראשוני הפמיניסטים במגזר הערבי. הוא שלח את כל בנותיו ללמוד, לרכוש מקצוע, אמר שהכוח של האישה הוא בעצמאות הכלכלית שלה. היא בטוחה שאילו היתה דור ראשון לפמיניזם, מורדת, ספק אם היתה מתקרבת למטבח, שהיה מסממני הדיכוי הנשי. "אני משוחררת מחובת ההוכחה, ובאמת אני לא רואה סתירה בין בישול לקריירה ולהעצמה נשית".

הפער הגדול בינה לבין אחיה הקטנים השאיר אותה לבד. היא לא אהבה להיות בבית של אבא ואמא, העדיפה לבלות עם הסבתות שלה. לצאת איתן ללקט עשבי בר, נשמתו הירוקה של המטבח הערבי, כמו שהיא עושה היום עם ילדיה הקטנים. מסבתא עיישה, אמא של אבא, פלאחית, למדה איך לגבן בשעת בוקר מוקדמת ואיך להפיק דבש מחרובים. סבתא ווג?יה היתה באה מחיפה ומלמדת אותה מיני קינוחים ומנות דגים, שבמטבח של באקה הן פחות נפוצות. כולם בכפר ידעו שנוף יודעת להכין דברים כמו הזקנות.

למדה להכין רו?מנייה, מנה שמורכבת מעדשים, מיץ רימונים חמוצים וחציל, שמבשלים המון זמן עד שהכל הופך למין דייסה חמצמצה ונהדרת שמוגשת עם רכז רימונים ובצל מטוגן, ומזכירה בטעם שלה את הכבד ."זו מנה שנכחדה מהמטבח הערבי, כמו הפתת אל?חומוס, שהגשתי לשופטים עם קוויאר עגבניות. הן נכחדו בגלל הקונוטציה של עוני. הפכנו לחברת שפע, ואנשים לא רצו לבשל את המנות האלה, כי הן הזכירו להם ימים של חוסר. אין לי בעיה להביא את העוני לפריים טיים".

על קוויאר העגבניות היא חטפה מהשופטים על הראש. "רציתי להחיות אותו. הפגשתי אותו עם העולם הסופר?מודרני, ורציתי להגיד שזו אני בעצם. השופטים אמרו שברגע שאתה משתמש בטכניקה מולקולרית, היא צריכה להיות מוצדקת. הם הרגישו שאני לא מצליחה להעביר מסר. יכולתי לסחוט עגבנייה, ברור, אני מכירה את המטבח הזה ואת השורשים שלו יותר מהרבה אנשים. אבל אני רוצה שהמטבח הזה יהפוך להיות מודרני. לפעמים, כשאתה רוצה להגיד משהו, אתה צועק. אולי זה לא נכון לצעוק".

אמרתי לה שאולי באמת קשה לנו, אנשי האוכל, לראות את המטבח הערבי משתנה. אחרי הכל, הוא המגדלור שלנו. החיבור של ערב רב של מטבחים, שהגיעו מכל קצוות עולם ומנסים לנסח מטבח אחד עם זהות שלמה. ואולי אבא שלה צודק כשאמר לי שהתגובה של השופטים הקפיצה אותו, לא בגלל שאמרו משהו רע לבת שלו, אלא בגלל הקושי לקבל אותה ברגע שהיא יצאה קצת מהמסגרת.

החלום הכי גדול שלה הוא לפתוח בית ספר לבישול, יהודי?ערבי. "הייתי רוצה לנסות ולאזן בין שני העולמות שאני חיה ביניהם, העולם של המדע והעולם של האוכל. האזור שאני גרה בו הוא אזור יפהפה, עצוב ומסכן. יש פה אידיליה של כפרים ערביים ויהודיים ששזורים אחד בשני, וזה היה יכול להיות מקום מרתק, שמכיל מגוון וקוטביות מעניינת, דווקא בגלל שאין כאן הרבה אנשים שהם חברים".

אז למה זה לא קורה?
"אני חושבת שהפחד הקיומי מרחיק אותנו אחד מהשני. לחברה הכי טובה שלי קוראים יערית, ויערית היתה מסוג הבחורות היהודיות שבחיים שלהן לא דרכו בכפר ערבי והיו בטוחות שאם בטעות הן ייכנסו, יהרגו אותן. בפעם הראשונה היא באה איתי באוטו ומייד נכנסה אלי הביתה. אחר כך היא באה עם האוטו שלה ומייד נכנסה אלי הביתה. עכשיו היא מסתובבת פה חופשי".

הבן שלה, ראקי (6), לומד ב"גשר על הוואדי", בית ספר יהודי?ערבי בכפר קרע. חצי?חצי. "הוא חזר פעם מבית הספר ואמר לי שהוא גם יהודי וגם ערבי, כי הוא יודע לדבר את שתי השפות. אני זוכרת שכשהייתי ילדה קטנה הלכתי עם ההורים לבקר חבר של אבא מהעבודה. משפחה יהודית. אמא שלו הכינה עלי גפן, ואני הייתי בטוחה שהם ערבים. רק בגלל עלי הגפן".

את חושבת שהצימאון לדו?קיום גדול יותר בצד הערבי?

"אני חושבת שערביי ישראל צמאים לדו?קיום הזה. הם היו רוצים שיהיו יחסים הרבה יותר הדוקים. זה גם י?חיה את המצב הכלכלי.

למה שחברי הקיבוצים מהסביבה לא יעשו את הקניות שלהם כאן? למה שייסעו עד חדרה?

"זה מתבטא בהרבה יותר מזה. ערבים עושים דוקטורט, הם סטודנטים מבריקים, וזורקים להם את קורות החיים לפח. יש הרבה ח?ברות שאם יחטטו שם בפח, ימצאו את קורות החיים שלי. ואין מילה אחת רעה שאפשר להגיד על קורות החיים שלי. אני יודעת שהייתי טובה, והסיבה היחידה שלא הזמינו אותי לראיון היא המוצא שלי. הרבה אקדמאים ערבים סובלים מתקרת הזכוכית הזו".

באקה אל?גרבייה היא חלק מחילופי השטחים שמציע ליברמן.

"את באמת רוצה שאתייחס לליברמן? אני ישראלית, וטוב לי עם זה. אני נהנית מהחיים שהמדינה הזו מציעה לי. כיף לי עם המגוון. אני מי שאני בגלל שיש בי את הצד הערבי ואת הצד היהודי. אני יכולה לשבת על מדרכה בשכם ולאכול כנאפה, ובאותה מידה לשבת במסעדות פאר בתל אביב ולהרגיש נוח עם זה".

את מוחמד שלה (46), אח בבית החולים שניידר, "מו?חי" היא מחייכת את שם החיבה שלו, הכירה באוניברסיטת תל אביב, בבית קפה. הוא ישב עם ידידות ("והוא יפה כל כך. הכי יפה"), היא פיטפטה בערבית עם חברה יהודייה ששירתה במודיעין. אלמלא דיברו ערבית קשה להאמין שמוחי היה יודע שהיא ערבייה.
שלושה ילדים יש להם. ראקי, בכיתה א', והתאומים ריף ודין בני השנתיים. "מוחי הוא גבר חזק, הכי חזק שפגשתי. מעטים הגברים, גם אצלכם במגזר, שיכולים ככה להכיל אישה, לשמוח בה עם כל הקריירה ועם זה שהיא דוקטור. לתת ככה יד בבית ועם הילדים. הוא באמת גבר יוצא דופן. מתנה".

כשבאה לתוכנית למדה את השופטים. "בהתחלה ניסיתי לרצות אותם, אבל החלטתי לעשות את שלי, שיתחברו לזה". והם התחברו. ועוד איך. היכולת שלה לגעת באוכל, לחשוב אותו, לפרק ולהרכיב מחדש, להציע לישן חיבורים חדשים, היא יוצאת דופן.

מחיים כהן קיבלה את החיזוק להישאר מחוברת למטבח שממנו צמחה, ומצד שני לטעת בו טוויסטים. אייל שני חיזק את הקשר שלה לצד הרגשי, לאינטואיציה, "מדהים לראות אותו מבשל, כאילו הוא נתון בתוך סערה". ממיכל למדה למתן את התיבול, "כי כבר יש לנו חומרי גלם שלא צריך להסתיר". ולא צריך להיות גאון כדי לראות שבינה לבין יונתן יש קשר מיוחד.

"יונתן הוא איש קשה, ואני מעדיפה ללמוד מאנשים קשים", היא אומרת. "לא רוצה שיגיד לי 'טוב' כשזה בינוני. וכשיש טעות הכי קטנה, שלא יגידו לי מצוין.

"אני יודעת שיונתן הוא פדנט, ושהוא תמיד יכבד אותי באמירת האמת. הוא לא מתחשב בזה שעומדת מולו ערבייה או אישה, ואם היא בכתה קודם. הוא לימד אותי להתחבר לצד המדויק שלי. אפילו בחיתוכים שלי, בגודל של הקוביות בסלט. כמה האיש הזה אוהב את המטבח. אחרי שהוא מזניק אותנו למשימה, הוא לובש סינר והולך לבשל צהריים לשופטים ולהפקה".

מבין שלושת המתמודדים שהגיעו לגמר - נוף, מסרט ועידו - היא הועמדה להדחה הכי הרבה פעמים. כשאני שואלת אם היא מרגישה בגלל זה בעמדת נחיתות, אם זה מלחיץ אותה, היא אומרת שלהפך, "זה רק ליטש אותי עוד יותר. נתן לי עוד הזדמנות ועד הזדמנות ללמוד על אוכל. אני מגיעה יותר בפוקוס".

משימת הגמר, שבה תידרש להכין מנה בחצי שעה בשידור חי, לא מבהילה אותה. היא יודעת היטב לתפקד במצבי לחץ. כן, היא קוראת טוקבקים, אבל לא לוקחת אותם לריאות. החבר הכי טוב שיצא לה מהתוכנית הוא ג'וש, תלמיד הישיבה והעולה החדש מאנגליה, שבישל אוכל הכי רחוק מזה שלה. "הוא משכיל בצורה בלתי רגילה, וכמוני, גם הוא לא חושב בסטריאוטיפים. הוא גם וגם".

שעות ארוכות ישבנו סביב שולחן האוכל, נותנות לאצבעות לשוטט בין המנות שהכינה לבין קופסאות פח ובתוכן עוגיות נהדרות שנקנו בירדן. אושר בפה, בטן שבעה, והדמיון לא די לו. לרגע לא מפסיק לשוטט בין צלחות מהבילות מהסיפורים שלה ושל הוריה על הכבשים המופלאות בשכם ובבית לחם, על קובה עם דובדבנים וקובה עם סומק טרי שנקטף מהעץ, על יוגורט מיובש בשמש. וכמה גדולה צהלת האוכל העולה מהמילים "בבית הזה אוכל אף פעם לא היה כדי לשבוע, אלא כדי לאהוב, להעביר אהבה, לגבש, ליצור אווירה משפחתית חמה. בשבילי אוכל זה כדי לאהוב, להראות לאנשים שאני מכבדת אותם, להעניק להם ביטחון".

ואבא שלה הרופא אומר, ובקולו רעד התרגשות כמעט לא מורגש: "את יודעת, חברים שלי מהעבודה חשבו שנים שסלט תירס וסלט טורקי זה האוכל שלנו. הבת שלי באה והציגה את המטבח שלנו באמת. ועשתה את זה בהיר ונגיש. היא הרימה את הראש שלנו בבאקה".