טייס אחד, שלוש הלוויות

חידוש החיפושים בכנרת אחר טייס חיל האוויר סגן יקיר נווה הנעדר מזה 52 ומציאת עוד ועוד חלקים הקושרים אותו להתרסקות המטוס בה נהרג, הפיחו בשבועות האחרונים תקווה בקרב בני משפחתו כי גופתו תובא בקרוב לקבר ישראל. אבל הרחק מאור הזרקורים, גם משפחתו של עודד קוטון, פרח הטיס שנהרג יחד עם נווה בהתרסקות, המשיכה לעקוב בדריכות אחר ההתפתחויות החדשות. גופתו של קוטון אמנם נמצאה ונקברה שנה לאחר האסון, אבל דווקא החיפושים אחר נווה העמידו את המשפחה מוכת השכול במבחני איוב מתישים נוספים שהביאו אותה לעקוב אחר ההתפתחויות ברגשות מעורבים, בתקווה המהולה גם בחששות.

ב-6 במאי 1962 יצאו קוטון, פרח הטיס בן ה-20, ומדריכו – סגן נווה בן ה-23 למה שהיתה אמורה להיות טיסת האימונים האחרונה של קוטון בקורס הטיס. בשעה שחגו עם מטוס ה"פוגה" (צוקית. ע"ח) מעל הכנרת, התרסק המטוס באגם מסיבה שעד היום נותרה בגדר תעלומה. החיפושים אחרי השניים נמשכו חודש אחד בלבד מבלי לעלות דבר. גופתו של קוטון נמצאה באופן מקרי על ידי דייגים כשנה אחרי האסון. שמשון ורבקה קוטון, הוריו של עודד, שהו באותה עת אצל חבריהם בארה"ב בניסיון "לנקות את הראש" מייסורי חוסר הוודאות על גורל בנם הנעדר. בתחילה, נקבר קוטון באופן זמני בחלקה הצבאית בבית העלמין בראש פינה ורק עם שובם ארצה נערכה ההלוויה הרשמית וגופתו הועברה למנוחות בביתו - בבית העלמין של קיבוץ דפנה באצבע הגליל בו התגוררה משפחת קוטון.

הטרגדיות שהמשיכו להכות באכזריות את משפחת קוטון מקפלות בתוכן תמונות רבות ומורכבות מסיפורה של ארץ ישראל הישנה, הטובה ומלאת התלאות. עד נפילתו של עודד, מנתה המשפחה שש נפשות: האב שמשון, האם רבקה, אורי הבן הבכור שהיה בזמן נפילת אחיו בן 24, עודד שנשאר בן 20, שרגא שהיה אז בן 15 ורחל הקטנה שהייתה אז רק בת 11. איתם חיה גם יפה רון, הבת המאומצת שנאספה לחיק המשפחה אחרי שהגיעה לקיבוץ עם קבוצה של עליית הנוער כעולה חדשה מעיראק. מי שנשארו בחיים לספר את סיפור האיוב של משפחת קוטון הן האחות הקטנה רחל (רוחל'ה), היום בת 63, שמתגוררת בקיבוץ אילות בערבה, אחותה המאומצת יפה בת ה-73 שעדיין מתגוררת בדפנה, וכן רותי דגן ופרידה קוטון – שתי האלמנות שהותירו אחריהם לימים הבנים האחרים למשפחת קוטון.

חמש שנים לאחר שהמטוס של עודד התרסק באגם, נפל גם אחיו הבכור – סגן אורי קוטון (29) בקרבות בירושלים במלחמת ששת הימים. אורי, לוחם סיירת צנחנים במילואים, נהרג בגשר מעל נחל קדרון בפריצה לעיר העתיקה ליד שער האריות. "באותו יום נפתחו החדשות של השעה 17:00 בתקיעת שופר והרב גורן הודיע 'הר הבית בידנו'", משחזרת רותי דגן, אלמנתו של אורי. "בכיתי מהתרגשות. רק בדיעבד אחרי שקיבלתי את הבשורה המרה על מותו של אורי הבנתי איזה מחיר יקר שילמתי עבור ההתרגשות הזאת. אבל אז לא הרגשנו ששילמנו מחיר יקר חשבנו שזאת הקרבה של כל אחד מאתנו למען המדינה הזאת". אורי הותיר אחריו את רותי אשתו, את ערן בנו הקטן וזוג הורים שבורים לרסיסים.

"אחיו של אורי, שרגא, גם שירת באותה תקופה בצנחנים, אבל אחרי שאורי נהרג, ההורים שלו הטילו וטו ודרשו שיעבור ליחידה פחות מסוכנת", משחזרת פרידה קוטון אלמנתו של שרגא על הימים שקדמו לחתונתם. "הכרנו בתיכון כשאני הייתי בכיתה י' ושרגא היה בכיתה י"ב. לפני שאורי נהרג דיברנו כבר על חתונה, אבל כשקרה האסון אמרתי לו שאני רוצה להתגייס והצטרפתי לגולני". שרגא התרצה להפצרות הוריו ועבר לממש את כישוריו המוסיקליים בצוות ההווי של הנח"ל. בתפנית של 180 מעלות משדה הקרב והקטל הפך קוטון לשותף לימי הזוהר של צוות ההווי שהפיק בשעתו שירים מקוריים שהפכו לימים לנכסי צאן ברזל בתרבות הישראלית. ביחד עם אופירה גלוסקא, צילה דגן ורותי בן אברהם, הוא היה שותף ללהיטים "חורשת האקליפטוס", "באביב את תשובי בחזרה", "זמר שכזה" ו"גשם ראשון".

עם שחרורו מהצבא בשנת 1968 התחתן שרגא עם אהבת נעוריו פרידה, ויחד איתה הביא ארבעה ילדים לעולם. אבל קצת יותר משני עשורים אחרי ששכל את אחיו עודד, התגלתה בגופו מחלת הסרטן. הבשורה ממנה ניסו הוריו לברוח אחרי האסון השני שפקד אותם במלחמת ששת הימים, הכתה אותם בפעם השלישית. שרגא מת מהמחלה בגיל 39 בלבד. "בתיאום עם בית החולים הדסה נסענו לבית חולים ידוע למחלות סרטן בלוס אנג'לס בניסיון נואש להכניס אותו לניתוח מורכב וייחודי", משחזרת האלמנה. "הרופא שוחח אתנו בחדרו והסביר שהוא חושש ששרגא לא ישרוד את הניתוח. אמרתי שאני לא מוכנה לחזור לארץ עם ארון. ואז שרגא חתך את השיחה ושאל אותו: "כמה זמן נשאר לי לחיות?", הרופא ענה לו בכנות: "שבוע, שבועיים, לא יותר מחודש". ואז שרגא קם ואמר לי "בואי" ותוך יומיים נחתנו חזרה בארץ.

"הגענו לקיבוץ בשבע בערב. אחרי הטיסה הקשה באותו ערב עוד הלכתי עם הילדים לליל הסדר. אחרי שעה לא הייתי מסוגלת להישאר שם וחזרתי לחדר. כשהגעתי הביתה, שרגא פנה אלי ואמר לי: 'אני רוצה להגיד לך שני דברים: תהיי חזקה בשביל ההורים שלי. ויש לנו ארבעה ילדים שאני שמח שאת האמא שלהם'. אחרי הדברים האלה הוא התחיל את תהליך הניכור שלו כלפי. אני חושבת שהוא עשה את זה כדי להכין אותי לשכול".

שבוע לאחר מכן, בערב שני של פסח של שנת 1986 נכנע שרגא למחלת הסרטן. הוא נקבר בבית העלמין של קיבוץ דפנה בו המתינו לו כבר קבריהם של שני אחיו הגדולים – עודד ואורי. "להלוויה הזאת האמא רבקה כבר לא הלכה, וגם אני לא הלכתי. שנים אחר כך שאלו אותה אם היא הולכת לפעמים לבית הקברות והיא ענתה: 'אני לא כל כך הולכת כי יש שם יותר מידי קברים'", משחזרת רותי דגן, אלמנתו של אורי. "כשאורי נהרג לא רציתי שבננו הקטן ערן יראה אותי בוכה. אבל כשבכיתי על מותו של שרגא בכיתי גם על אורי, ומאז העיניים שלי לא חזרו לעצמן. מאז הבכי ההוא אני צובעת את עיני כי הן לא חזרו לצורתן. מה לא עשינו כדי להציל אותו מהמחלה הארורה הזאת".

אם המשפחה, רבקה, עבדה במשך שנים ארוכות במפעל "נעלי דפנה" של הקיבוץ. "באיזשהו שלב היא הפסיקה לישון בלילות. הלילה אצלה הפך ליום והיום ללילה. אני זוכרת איך בלילות היא הייתה קוראת ספרים ומעשנת בלי הפסקה", משחזרת הבת המאומצת יפה. "בקיבוץ של אותם ימים היו הרבה מאוד אירועים חברתיים, אבל רבקה כמעט ולא יצאה להשתתף בהם", מוסיפה רותי, הכלה הראשונה שהתאלמנה. "היא הסתגרה בחדרה, אבל היא כן יצאה לעבוד".

ב-11 בספטמבר 1990 התחתן נכדם הבכור של שמשון ורבקה – ערן, בנו של אורי. "כשערן התחתן, סבא וסבתא קוטון הובילו אותו לחופה", משחזרת רותי דגן, אמו של ערן. "הם היו מאוד קשורים לערן. הוא היה כמו הבן שלהם. זה היה הנכד הראשון שלהם שהתחתן. אבל יומיים אחרי החתונה שמשון נפטר. לבו עמד במותם של שלושת בניו, אבל בחתונתו של נכדו הבכור הלב שלו כבר התפוצץ מהתרגשות. הוא היה מאושר. אני כל הזמן אומרת שמזל שהמשפחה לא שקעה במצולות השכול. יש המון סיפורים ששומעים שהאב איבד את עצמו לדעת. אבל כאן היה לנו זוג הורים שהמשיכו תמיד בשביל מי שנשאר".

שמשון היה בן 75 במותו. רבקה רעייתו חלתה והצליחה לשרוד עוד שמונה שנים עד שגם היא נפטרה בגיל 84 בשנת 1998. שנה אחרי מותה של רבקה התחדשו החיפושים אחרי גופתו של מדריך הטיסה נווה. למרות שעודד נקבר שנה אחרי התאונה, המשיכה משפחת קוטון לקוות כי גם גופתו של נווה תימצא והוא יובא לקבורה. בשנת 2009, בתום עשור של חיפושים קדחתניים הגיעה התפנית הדרמטית: צוות חיפושים משותף של חילות האוויר והים איתר את מרבית שרידי המטוס בקרקעית האגם. אז, נמצא לראשונה גם פריט אישי של נווה: השעון אותו ענד בעת נפילתו. במהלך השנים שחלפו מאז, מצאו צוותי החיפוש עוד פריטים ואביזרים מהמטוס.

לפני כשנתיים נמצאו בפעם הראשונה חלקי גופה, אולם אחרי שערכו בדיקות די.אן.איי הופתעו המחפשים לגלות כי מדובר דווקא בחלקי גופתו של קוטון. "אני הנצר הביולוגי האחרון שנשאר מהמשפחה", משחזרת רחל, האחות הקטנה לבית קוטון, "כשנציגי חיל האוויר בישרו שהם מצאו חלק מרגל וביקשו לקחת ממני דגימת די. אן. איי, הייתי מאוד מופתעת. עודד נקבר כבר 50 שנה קודם לכן ולא ידענו שהגופה שנקברה לא הייתה שלמה". האחות מספרת שבחיל האוויר הציעו לקבור את הרגל של אחיה בבית עלמין מיוחד לאיברי חיילים בתל ברוך כדי להקל על המשפחה – שהחליטה לסרב להצעה.

"אנחנו, ארבעת נשות המשפחה שנותרו בחיים, מאוד מחוברות. לא קיבלתי שום החלטה לבד. התקשרתי ליפה אחותי המאומצת שהייתה הכי קרובה לעודד. יפה הטילה וטו ואמרה שעודד שייך לקיבוץ דפנה והוא חייב להיקבר כאן. התייעצנו גם עם רותי ופרידה גיסותיי ובסוף החלטנו לערוך את ההלוויה השנייה של עודד בביתו – בבית העלמין של קיבוץ דפנה בו נקברה גופתו ב-1963".

נשות משפחת קוטון הופתעו מכמות האנשים שהגיעו להלוויה השנייה של עודד. זה היה יום גשום מאוד וחיל האוויר הציב סככה שתגונן על המשתתפים מפני הגשם השוטף. רבים מבני כיתתו של עודד ומחברי קיבוץ דפנה באו לחלוק לו שוב כבוד אחרון מבלי שידעו שזאת לא תהיה ההלוויה האחרונה שלו.

לפני כשנה שוב נשמעה דפיקה על הדלת. נציגי חיל האוויר התייצבו בכניסה לביתה של רחל בוקר ובישרו לה כי נמצאו חלקים נוספים מגופתו של עודד. ההלוויה השלישית הייתה מצומצמת יותר ונכחו בה רק בני המשפחה הקרובה ומספר חברים. "ערכנו לעודד שלוש הלוויות. זה היה נורא. חשבנו כבר שנשתגע מזה. אנחנו לא יודעים אם נעמוד בקבורה נוספת", מספרת יפה, "ממשפחתו של יקיר נשאר בחיים רק אחיו בן ה-79. כולנו מקווים בשבילו, אבל באיזשהו מקום גם קצת בשבילנו, שהפעם ימצאו את גופתו של יקיר ויביאו אותה סוף כל סוף לקבורה".