קשירת שחרורו הקרוב של ג'ונתן פולארד בתמורה לשחרורם של מחבלים בפעימה הרביעית האמורה להתקיים אם וכאשר יגיעו הצדדים להסכם, אם בכלל, הוא מקח טעות שישראל עלולה לשלם עבורו מחיר כבד בהמשך. לעת עתה, אין כלל ודאות שהממשל האמריקני באמת מעוניין לשחרר את פולארד או שמא המדובר בבלון ניסוי כדי לבחון את דבקותה של ישראל בעקרונות שהיא עצמה הפרה במשך שנים. למרבה הפליאה, לא בישראל ולא בארה"ב דעת הקהל אוהדת מהלך מסוג זה.
נבהיר בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים: סוגיית שחרורם של מחבלים שידיהם מגואלות בדם אינה פשוטה כלל ועיקר. מובנת לחלוטין התנגדותם של ארגוני המשפחות השכולות אשר שכלו את בניהם ובנותיהם בפיגועים רצחניים ונושאים על כתפיהם את עול האובדן הנורא. זכותם ואף חובתם לעשות הכול כדי שהרוצחים השפלים יירקבו בבתי הכלא הישראלים. מאידך, ממשלות ישראל סוברניות להחליט אם לשחרר מחבלים בעתות הסדרים כאלה ואחרים. על-פי חוק, הממשלות בישראל אינן זקוקות לאישור הכנסת או אישורו של אף אחד אחר בבואן לשחרר מרצחים תמורת הסדרים מדיניים. כפי שממשלה סוברנית להחליט על יציאה למלחמה ללא כל אישור מאף גורם אחר, כך גם בנושאי שלום ומחירו. הבעיה היא שממשלת ישראל החוששת לקבל החלטות קשות מנסה לעורר רגשות סותרים ולהעמיד את שחרור המחבלים מול שחרור פולארד. יש להדגיש: אין כל קשר בין שתי הסוגיות, לא ענייני, לא הגיוני וייתכן שלא מוסרי.
פולארד הוא מרגל ישראלי שהוכר ככזה על ידי ממשלת נתניהו בעבר, המרצה את עונשו על פי מה שקבע בית המשפט האמריקאי. כל ניסיונות להשוות את מעמדו של פולארד לזה של המחבלים הם מבחינת הונאת הציבור. פולארד ביצע מעשה חמור ביותר בתור אזרח אמריקני לטובת מדינה ידידותית. המחבלים ביצעו מעשים נוראיים משום כוונתם לפגוע, להרוג ולהמיט אסון על החברה בישראל מתוך אמונה שכך יסלקו את היהודים מכאן. אפילו המשפט הבינלאומי אינו מתיימר למתוח קו שווה בין שתי הסוגיות. אז מדוע ישראל עושה זאת? שאלה טובה.
ללמוד מהאמריקנים
אמרנו כבר שהתנגדות עקרונית של פוליטיקאים לשחרור מחבלים לגיטימית לחלוטין. אלא שלפני מספר ימים יצא המרצע מן השק. דוברים רהוטים מאוד של הימין הפוליטי טענו שתמורת שחרורו של פולארד מן הכלא הם מוכנים לתמוך בשחרור המחבלים. השאלה היא האם שחרור המחבלים, במקרה כזה, מכשיר את המוסריות עליה מדברים אותם פוליטיקאים. ואם עדיין מידה כה גדושה של צביעות אינה מספיקה, הרי לכם דוגמה להפוך וכוונת מכוון לטמטם את הציבור: סגן שר החוץ, זאב אלקין, אמר בקולו לפני מספר ימים שתמורת פולארד הוא מוכן לתמוך בשחרור המחבלים. כיום, לאחר שנודע שמעבר לשחרור המחבלים ישנה הצעה להקפיא את הבנייה, אלקין נסוג מעמדתו מלפני ימים אחדים ורומז שבפגישותיו עם ראש הממשלה הבהיר היטב שהוא מתנגד לשחרור פולארד. צא ולמד שלא באמת גורלו של פולארד מעניין את הפוליטיקאים דוגמת אלקין אלא האידיאולוגיה הכוללת שלהם.
ישנם אחרים הדורשים שאם ערבים-ישראלים ישוחררו כי אז יש לשחרר את היהודים שרצחו ערבים. הייתכן שגם כאן משחקים ברגשות בני אדם ומנסים לטשטש את ההבדל רק כדי להצדיק את שחרור הרוצחים היהודים? התשובה היא כן. שימו לב לדברי חברת הכנסת מירי רגב, יו"ר ועדת הפנים של הכנסת, בהקשר זה: "חברי הוועדה קוראים לראש הממשלה שלא לשחרר אסירים ביטחוניים ערבים או יהודים. אם בכל זאת יחליט ראש הממשלה לשחרר אסירים ביטחוניים, אזי יש לשחרר הן אסירים ביטחוניים יהודים והן את פולארד. ראוי ללמוד מהאמריקנים מהו כבוד לאומי. הם לא משחררים מרגל ואנחנו, על אחת כמה וכמה, לא צריכים לשחרר רוצחים". לדבריה, "שחררנו מחבלים במהלך שלוש פעימות ולא התקדמנו במשא ומתן. יש עדיין טרור מעזה ואבו מאזן אינו מכיר במדינת ישראל כמדינת העם היהודי. צריך להפסיק את המשא ומתן". הבנתם את זה? אם גם פולארד וגם הרוצחים היהודים ישוחררו כי אז יש אפשרות לשחרר את המחבלים המתועבים. זה מגוחך, זה מבזה.
לסיכום, שחרור מחבלים ומספרם הוא עניין ערכי הנתון לסמכות הממשלה, הכול תלוי בתוצאות הסופיות המקוות. לשלום אמיתי הכולל הפסקת פעולות האיבה אין מחיר נקוב במחבלים משוחררים. נדמה שקשירת שמו של פולארד לשחרורו המחבלים הוא מעשה פופוליסטי ותו לא, על אף העובדה שכולם מייחלים לשחרורו.
הכותב הוא היסטוריון שמתמחה בביטחון לאומי
מעוניינים לפרסם מאמר במדור הדעות? כתבו לנו למייל op-ed@walla.net.il
המאמרים המתפרסמים במדור הדעות משקפים את עמדת הכותבים בלבד