אני נפגע תקיפה מינית, נעים להכיר. לא, אף אחד מעולם לא נגע בי, אף אחד לא כפה עלי, אף אחד לא פגע בי. אבל אני נפגע תקיפה מינית. הקורבן של התקיפה היא אשתי. בה הוא נגע, כפה ופגע. היא קורבן תקיפה מינית. אני הנפגע.
אותן, את הקורבנות, אתם כבר מכירים. יש להן תמונה מפוקסלת בעיתון, ואיזה שם פרטי, או שם בדוי, או רק אות. היא אולי א' ואולי ג', ואולי אתם כבר לא עוקבים. ואולי ישבתם עם חברים וריכלתם עליה שהיא שקרנית, אולי כתבתם עליה טוקבקים, ואולי הפצתם תמונות שלה בווטסאפ. אבל אותי, את הנפגע שלה, הגבר שלצדה, אותי אתם לא מכירים. לנו אין שם, וגם אין לנו אות. אין לנו מרכז סיוע, אין לנו הדס שטייף, אין לנו עמודי פייסבוק. אנחנו שקופים. אבל אנחנו שם, לידן. כל הזמן.
אף אחד לא בוחר להיות במקום הזה. מהרגע שהסוד שלה מתגלה, אנחנו הופכים מיד, בלית ברירה, להיות חלק מהסיפור. אנחנו "בן הזוג של" והאפשרויות שלנו הן לעזוב או לתמוך. אין אפשרות אחרת. אני בחרתי לתמוך. הרי ברור לי כמה קשה להיות קורבן של תקיפה מינית. שמעתי, ראיתי, קראתי כתבות. אבל להיות בן הזוג של, כפי שגיליתי בשנה האחרונה, זה לא פחות קשה, ולזה אף אחד לא הכין אותי. נכון, זאת היא שעוברת את הטראומה, אבל אנחנו, ביחד, עוברים את הפוסט-טראומה. אנחנו שם לאורך כל התהליך שומרים את הסוד בבטן, ביחד, ואז חושבים למי לספר, והולכים ביחד לדבר עם ההורים, ומתביישים ביחד ובוכים ביחד. ומתלבטים ביחד מה לעשות, כי ההחלטה היא אולי שלה, אבל אני בן הזוג התומך ודעתי חשובה. אין לאן לברוח. אם אתה בפנים אז אתה בפנים ואין דרך החוצה.
אבל הרצון לתמוך ולהבין הוא רק חלק מהעניין. יש גם חלק אחר, שהוא שמור רק לך. היצר הגברי, הפרה-היסטורי הזה, שלא נותן לך מנוח. הכעס, העצבים, המחשבות שרודפות בלילה על איך אתה תופס את הבן זונה באיזו סמטה חשוכה, ואיך אתה מפרק לו את הצורה. ולמרות שלא הרמת יד על אף אחד בחיים שלך, אתה יודע בדיוק מה לעשות. אתה מדמיין לפרטי פרטים בדיוק איזה אגרוף פוגע איפה, מחשב כל מילה, מכין את משפט המחץ, את ה"שלום, קוראים לי איניגו מונטויוה, אתה אנסת את החברה שלי, תתכונן למות". השעה 4:00 בבוקר ואתה מתהפך במיטה וחושב שוב ושוב על הנקמה המתוקה, על איך אתה משפיל אותו באמצע הרחוב, איך אתה משיב לעצמך את הגבריות שאבדה. בכל ויכוח על עבירות מין יהיה את ההוא שיגיד "זה תחום אפור, זה מורכב", אבל אנחנו הגברים אנחנו יצורים פשוטים. לא אפור, ולא שחור ולא לבן. אף אחד לא נוגע באשה שלי. תיקחו את כל ה"מרות" ו"הסכמה" ו"התיישנות" שלכם, ותדחפו אותם לאן שבא לכם אף אחד לא נוגע באשה שלי. כל הגוף שלי זועק את זה.
הייתי ממתין עם מוט ברזל למטה, אבל בעצם לא
והיא, עם החששות שלה, יודעת שזה הולך להיות קשה. אם היא תגיש תלונה אז לא יאמינו לה. אולי יגידו שהראיות שלה לא מוצקות, אולי הוא יעליל עליה עלילות, אולי התקשורת תכפיש אותה. לא, היא לא יכולה. אבל אני, אני יכול. ועוד איך אני יכול. מחר אני הולך למשטרה, או לתקשורת, או מחכה לו מתחת לבית עם מוט ברזל. לחיצה אחת על העכבר ואני מפרסם פוסט בפייסבוק שתוך שעה כל הגיא פינסים של העולם מקיפים לו את הבית. הוא ריסק את החברה שלי עם הגוף שלו. אני באצבע אחת יכול לרסק אותו. הפיתוי גדול. אני יכול, אני רוצה. אבל אני לא אעשה. אסור לי. אני כאן בשבילה. ולפעמים, קצת לא נעים לי להגיד, אני לא בטוח למי יותר קשה, לה - שרוצה אבל לא יכולה, או לי- שיכול אבל לא עושה.
וכמוני יש עוד המון. אתם לא מכירים אותם. גם אני לא. אבל אני יודע שכמוני יש המון, כי אם לנשים יש "אחת מתוך אחת", אז אנחנו, הגברים של הנשים, אנחנו לפחות "אחד מתוך שניים". ואנחנו יושבים ככה, בשקט, בצד, ומלטפים להן את הראש בימים הקשים, ורואים ביחד את מהדורות החדשות מדווחות על עוד מתלוננת, ורואים איך כל העולם נגדה, ועכשיו לך תרגיע את האישה שלך שבוכה ונלחצת, כשכל מה שבא לך לעשות זה ללכת לחדר ולבכות בעצמך.
אז מה אני רוצה? אני רוצה שאתן, הנשים, תדעו שגם אנחנו כאן. אנחנו לא עושים הפגנות, אין לנו תא עיתונאיות, אין לנו מספר טלפון לפניות, אבל אנחנו כאן, עומדים מטר מאחורה או ליד, ומחזיקים לכן את היד. אנחנו מרגישים את הכאב, ומזדהים, ומרגישים בנוסף גם כאב אחר, גברי, שאתן לעולם לא תבינו, אבל הוא זה שדוחף אותנו לתמוך בכן בכל הכוח. קורבן תקיפה מינית לא רוצה שיהיו עוד קורבנות כמוה. תאמינו לי, גם הגבר שלה לא רוצה שיהיו עוד גברים כמוהו.
ולכם, המכפישים, המתלהמים, הטוקבקיסטים של ה"היא שקרנית" ו"היא שרמוטה", תזכרו שגם אני פה. אתם מכוונים את חיצי הרעל שלכם גם אלי. ואני, אני בטח לא שרמוטה, ואני לא רוצה פרסום. אני רק רוצה לחיות את החיים שלי עם האישה שאני אוהב.
מעוניינים לפרסם מאמר במדור הדעות? כתבו לנו למייל op-ed@walla.net.il
המאמרים המתפרסמים במדור הדעות משקפים את עמדת הכותבים בלבד