חולי הגה

חולה פרקינסון, מטופלת בקנאביס רפואי ולקוי ראייה: אלפי ישראלים ממשיכים לאחוז בהגה חרף בעיות בריאותיות חמורות - והכול ברשות וברישיון. הכירו את "הפצצות המתקתקות" בכביש

  • נהיגה
  • נהגים
יניב משיח

דוד התקשה להאמין למשמע אוזניו. הוא ביקש מהבוחן לחזור על דבריו. "אתה נוהג בסדר", אמר לו הבוחן שוב, "רישיון הנהיגה יכול להישאר אצלך".

שש שנים עברו מהרגע שבו דוד (שם בדוי), תושב הצפון בן 70, הודיע למשרד התחבורה שבגופו התגלתה מחלת הפרקינסון, ועד לרגע שבו התיישב ברכב המבחן עם נציג של רשות הרישוי ונציג של משרד הבריאות. בשש השנים הללו הורשה דוד לנהוג, בשעה שהמחלה מתפתחת בגופו ומשפיעה לרעה על יכולתו המוטורית.

טוב לדעת (מקודם)

השירות הרפואי שיציל את חייך במקרה של התקף לב

לכתבה המלאה

"הטסט כלל נסיעה קצרה, שבסופה הבוחן ונציג משרד הבריאות השאירו ברשותי את הרישיון". דוד מספר את הסיפור שלו בגמגום, "זה חלק מהמחלה", הוא מתנצל. הרעידות בידיו, התרופות שהוא נוטל והקושי המתגבר בפעולות יום?יומיות - כולם השפעות שליליות של מחלת הפרקינסון - לא שיכנעו את משרד התחבורה שכדאי להוריד אותו מהכביש.

רק דאגות המשפחה הקרובה וחוש האחריות האישי הם שהובילו אותו למסקנה, שלמען ביטחונו וביטחונם של הנהגים האחרים והולכי הרגל, רצוי שיוותר על הנהיגה. "כיום אני נכנס לאוטו רק לנסיעות קצרות", הוא אומר. "אם מדובר בנסיעה ארוכה, אשתי נוהגת".

אבל לא כל הנהגים בישראל ניחנו באומץ האישי הנדרש כדי להודות בבעיה ולרדת מהכביש. דוד משתתף פעם בחודש במפגש של קבוצת חולי פרקינסון, ואומר כי אינו היחיד עם הסיפור הזה. "אני אישית מכיר הרבה חולי פרקינסון שממשיכים לנהוג. אני מכיר גם חולי טרשת נפוצה שהרישיון שלהם עדיין בתוקף. פשוט, אף אחד לא באמת בודק את העניין".

למדינה אין שום דרך לדעת כמה נהגים מסוכנים אוחזים בהגה (צילום: מערכת וואלה! NEWS, דיפולט)

אכן, בישראל חיים כיום כ?20 אלף חולי פרקינסון וטורט, כ?5,000 חולי טרשת נפוצה וכ?60 אלף חולי אפילפסיה בדרגות שונות - רבים מהם מחזיקים, או החזיקו בעבר, רישיון נהיגה. המחלות שבהן הם לוקים, למותר לציין, פוגמות בכושר הנהיגה, ביכולת המוטורית של הנהג ובזריזות התגובה שלו.

עליהם אפשר להוסיף קשישים שמהירות התגובה שלהם הפכה לאיטית, חולים בניוון שרירים ובאלצהיימר, וגם חולי סרטן וחולי לב, שמטופלים בתרופות קבועות בעלות תופעות לוואי שעלולות לשבש את היכולת לנהיגה בטוחה על הכביש. כולם מחזיקים ברישיון נהיגה שניתן להם כחוק, בלי שאף אחד יעקוב אחר מצבם הרפואי וכשירותם לנהוג.

וכך, בגלל חוסר הפיקוח מטעם משרד התחבורה או משרד הבריאות והעובדה שהרופאים נמצאים בקונפליקט בין נאמנות למטופל לבין הרצון לשמור על שלום הציבור, למדינה אין שום דרך לדעת כמה נהגים מסוכנים אוחזים בהגה.

"יש תת?דיווח בכל מה שנוגע למגבלות הרפואיות של נהגים", אומר מנכ"ל עמותת "אור ירוק", שמואל אבואב. "פעמים רבות, רופא המשפחה או הרופא המקצועי לא מדווחים על מצבים כאלה, למרות שהם מחויבים לדווח על סיכון לתפקוד לקוי במהלך נהיגה".

וכך, בעת שהמדינה משקיעה ממון רב במלחמה בתופעות כגון נהיגה בהשפעת אלכוהול או נהיגה בעת עייפות, אף אחד לא מדבר על גורם סיכון משמעותי לא פחות: מצבו הרפואי של הנהג או השפעת התרופות שהוא נוטל. אלה גורמים תאונות דרכים לא מעטות, וחלקן כרוכות בפגיעות בחיי אדם.

מעדיפים להימנע מדיווח

החוק בישראל מטיל על הנהג עצמו את האחריות לוודא שמצבו הרפואי מתאים לנהיגה. כך, לפני כל חידוש רישיון נהיגה נדרש המבקש לחתום על הצהרת בריאות, שבה הוא מתחייב לדווח למדינה על כל שינוי במצב בריאותו: סעיף 13ב' לפקודת התעבורה קובע כי "בעל רישיון שהתגלו אצלו מחלת לב או מגבלות במערכת העצבים, העצמות, הראייה או השמיעה יודיע על כך מייד במכתב רשום לרשות הרישוי". בנוסף, כל נהג בן 40 ומעלה חייב לעבור בדיקת ראייה אחת לפחות פעם בעשר שנים.

אבל חוק לחוד ומציאות לחוד. מתחקיר "שישבת" עולה כי רק מעטים מהנהגים בכלל מודעים לחובת הדיווח על מצבם הרפואי; גם מי שיודעים, מעדיפים לא פעם להימנע מדיווח, מחשש שיאבדו את הרישיון.

רחל (שם בדוי), חולת סרטן בת 75, מטופלת בקנאביס רפואי שמסייע להקלה בכאביה העזים. "אני נוהגת בסדר", היא אומרת לנו מייד. "אני אמנם יותר איטית, ולפעמים אני מתעייפת בנהיגה ומהירות התגובה שלי לא מה שהיתה פעם, אבל אני נוהגת בסדר. אם הייתי רואה שאני לא יכולה לנהוג, לא הייתי נוהגת".

לאחר שחלתה עידכנה רחל את הרשויות בדבר מצבה, ובשל פנייתה אף קיבלה הכרה כנכה מטעם הביטוח הלאומי ומשרד התחבורה. "יש לי עזרה, כי אני לא מתפקדת כמו שהייתי רגילה", היא מודה. "לפני כמה חודשים גם הגשתי במשרד הרישוי בקשה לתו נכה, כדי שאוכל לחנות קרוב יותר בגלל הקשיים בהליכה. את התו קיבלתי בלי שאף אחד ראה או בדק אותי, פשוט ביקשו ממני לשלוח מסמכים רפואיים, הסתכלו בניירת והחליטו שאני זכאית".

אבל חרף מצבה הרפואי, רחל עדיין עולה על הכביש מפעם לפעם, בעיקר נוכח מצבו הרפואי של בעלה, שסובל מבעיות ראייה קשות. "שמתי לב שטווח הראייה שלו בעייתי מכדי לנהוג, וזה מצב מאוד מסוכן. גם אני וגם בני משפחה אחרים לא מרשים לו לנהוג בכלל, ולמזלנו הוא מסכים לסידור הזה. בינתיים אף אחד עוד לא שלל לו את הרישיון, שנמצא בתוקף לעוד שנתיים. לפעמים אני מבקשת מבני משפחה לבוא לקחת אותי, אבל אם אני צריכה לנסוע לבדיקות או לסידורים ואין ברירה, אז אני נוסעת".

למה את לא מדווחת על מצבך הרפואי?

"מה זאת אומרת למה? אני צריכה לדווח? הרי זה כבר כתוב, שחור על גבי לבן, בכל המסמכים הרפואיים שלי. ביטוח לאומי נותן לי עזרה, ומשרד התחבורה נתן לי תו נכה על סמך מסמכים רפואיים שהגשתי, שבהם צוין שאני חולת סרטן ונוטלת תרופות. אף אחד לא נתן לי הוראה לא לנהוג".

גם אורן אוקסנברג, חולה טרשת נפוצה בן 48 מראשון לציון, לא ידע שחלה עליו חובת דיווח על מצבו הרפואי. "יש לי רישיון מגיל צעיר. חליתי לפני 15 שנה, ומאז המחלה מתקדמת, משתנה ומידרדרת. בהתחלה היו לי קשיים בהליכה, ואחרי שבאירוע משפחתי חשבו שאני שיכור, הבנתי שיש צורך במקל הליכה. אחר כך התקשיתי עוד יותר ועברתי להליכון, וכיום אני מרותק לכיסא גלגלים כי אין לי תחושה ברגליים.

"כשאובחנתי זומנתי למבחני כשירות לנהיגה, שיצאו בסדר, אז נתנו לי להמשיך לנסוע כרגיל. מעולם לא זומנתי שוב למבדקים כלשהם. לפני חמש שנים נהגתי באוטו של אבא שלי, והייתי מעורב בתאונת דרכים. בגלל שלא היתה לי תחושה ברגל, לא ידעתי איפה הברקס, וכמעט פגעתי בהולך רגל שחצה את הכביש. למזלי הגדול, הוא לא נפגע. עצרתי את האוטו והחלטתי שאני לא ממשיך ככה יותר. השוטרים שעברו במקום רק אמרו לי שאני מפריע לתנועה, ונסעו".

אחרי הטראומה שהתקרית הותירה בו, החליט אורן לדרוש ממשרד הרישוי לעבור מבחני התאמה לנהיגה. כיום הוא נוהג עם עזרים מיוחדים לאנשים במצבו. "למה שמישהו לא ירצה לדווח על ההחמרה במצב הבריאותי שלו? כי ייקחו לו את הרישיון? אם אתה לא מרגיש טוב, תחשוב איזה סיכון זה שאתה נוהג בלי שתהיה באמת מסוגל לכך. אתה מסכן לא רק את עצמך.

"אני מכיר אדם בן 70, חולה לב במצב קשה ביותר, אבל למרות הקשיים הוא עדיין נוהג ויש לו רישיון בתוקף. הוא לא רוצה ללכת לדווח, וממשיך לנסוע. הוא אומר שברור לו שאם ידווח על ההחמרה במצבו, ייקחו לו את הרישיון. רק לחשוב מה יקרה אם הוא יקבל התקף לב באמצע נסיעה".

אייל (68), חולה פרקינסון במצב מתקדם, הפסיק אף הוא לנהוג ביוזמתו. אולם עד שזה קרה, איש לא חשב למנוע בעדו מלעשות זאת. "חליתי במחלה לפני 20 שנה, ולפני כמה שנים ביקשתי לקבל, לראשונה בחיי, רישיון נהיגה", הוא אומר באיטיות. "פניתי למשרד הבריאות כדי לבצע את המבדקים המתבקשים מחולי פרקינסון. הבאתי מסמכים רפואיים, מילאתי טפסים וביצעתי כל מיני מבחני כשירות לנהיגה. המצב שלי לא היה נורא כמו היום, ועמדתי בקריטריונים שמציב משרד הבריאות.

"אבל פרקינסון היא מחלה חשוכת מרפא, שרק הולכת ומחריפה. בשנה וחצי האחרונות אני הולך ומידרדר, ובקושי מתפקד. אני סובל מכאבים עזים בכל הגוף, רעידות קשות, והשרירים שלי נוקשים. בעין אחת אני בקושי רואה, וקשה לי לבצע פעולות שפעם הייתי יכול לבצע. אבל הרישיון שלי עדיין בתוקף.

"בשום שלב שבו הלכתי לבדיקות ולמעקבים, לא הזהירו אותי הרופאים באשר לסכנות בנהיגה, ולא עידכנו אותי על חובת הדיווח למכון הרפואי לבטיחות בדרכים. לפני כמה חודשים הפסקתי לנהוג. הבנתי שאני לא יכול לעשות את זה מבחינה מוטורית, ושזה מאוד מסוכן לי. אבל הרישיון שלי עדיין בתוקף, ואם אני רוצה, אני יכול לצאת לכביש מתי שבא לי. אני מניח שיש חולי פרקינסון במצבי שממשיכים לנהוג".

יש להזהיר את החולה

"כדי שאדם יוכל לנהוג בביטחון, הוא חייב להשתמש בחושיו ולהפעיל את הידיים, הרגליים ואת מירב שיקול הדעת", אומר פרופ' ניר גלעדי, מנהל המחלקה הנוירולוגית בבית החולים איכילוב. "פרקינסון, טורט, אפילפסיה ומחלות עצבים אחרות הן מחלות שפוגעות בתובנה, בראייה וביכולת התגובה, וכתוצאה מכך גורמות נהיגה פחות בטוחה, שמסכנת את הנהג ואחרים על הכביש. דמנציה ואלצהיימר מביאים לירידה משמעותית בכושר השיפוט, מה שמחייב דיווח של הרופאים. גם התקף אפילפסיה מחייב דיווח, כי יש סכנה שאדם יאבד את הכרתו עקב התקף במהלך נסיעה".

הרופאים מחויבים בחוק לדווח על החמרה ושינויים במצבם הרפואי של מטופלים. על פי תקנות התעבורה, "רופא המטפל באדם שמלאו לו 16 שנים ומאבחן אצלו מחלה וסבור כי אותו אדם עלול בנהיגתו לסכן עצמו או את זולתו מחמת אותה מחלה, ידווח על המחלה לרשות שקבע שר הבריאות".

באוגוסט 2009 הוציא משרד הבריאות חוזר מנכ"ל, שקבע כי רופאים חייבים לדווח למכון הרפואי לבטיחות בדרכים (מרב"ד) על בני אדם העלולים בנהיגתם לסכן את עצמם או את זולתם כתוצאה ממחלה ו/או מצב בריאותי הרלוונטי לבטיחות הנהיגה. העיקרון המנחה הוא הסיכון לאובדן יכולת פתאומי. "חובה על הרופא להזהיר את הנהג לגבי הסכנה בנהיגתו עקב מחלתו ומצבו הבריאותי ולהמליץ על הפסקת נהיגה עד בדיקתו במרב"ד וקביעה לגבי כושר הנהיגה.

"כמו כן, יש להזהיר את החולה בדבר תופעות לוואי של תרופות, העלולות להשפיע על כושר הנהיגה והערנות, ולתעד ברשומה הרפואית את האזהרות. על הרופא להבהיר לנבדק כי חלה על הרופא החובה להודיע לרשות המוסמכת לגבי הסכנה שבנהיגתו".

(צילום: יח"צ, פסטיבל הקולנוע ירושלים)

בחוזר מפורטות כל בעיות הבריאות שבגינן חייב הרופא ליידע את המרב"ד: אפילפסיה, היפוגליקמיה, הפרעות בלתי נשלטות בקצב הלב, מצב לאחר שבץ מוחי, דמנציה מתקדמת עם פגיעה בהתמצאות או בשיפוט, שימוש לרעה באלכוהול, סמים או תרופות, דום נשימה בשינה, מחלת נפש אקטיבית הפוגעת בשיפוט, ירידה בכושר הראייה או השמיעה שאינן ניתנות לתיקון על ידי אמצעי עזר, אי ספיקת לב מתקדמת, הפרעות בשיווי משקל העלולות להשפיע על כושר הנהיגה או מחלות סרטניות פעילות שמשפיעות על כושר השיפוט.

"על הרופא חלה החובה להודיע באופן מיידי במצבים נוספים שבהם קיים סיכון כאמור, שאינם מפורטים ברשימה, לפי שיקול דעתו", נאמר בחוזר המנכ"ל.

על פי נתוני "אור ירוק", המתבססים על דיווחי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, יותר משליש מתוך 3.7 מיליון ישראלים שמחזיקים ברישיון נהיגה - 1.3 מיליון בני אדם - מורשים לעשות זאת רק בכפוף להגבלות רפואיות שונות. כמיליון מהם חייבים להרכיב משקפיים או עדשות מגע בעת נהיגה. 170 אלף מורשים לנהוג רק בתנאי שעברו בדיקה רפואית בשל מחלות.

עם זאת, ההערכה היא כי מספרם האמיתי של הנהגים הסובלים מבעיות בריאות גבוה יותר - וזאת בעיקר משום שהדיווח בנושא מתבסס כמעט כולו על כנות הנהג ויושרו של הרופא המטפל.

"הרופאים הם לא שוטרים ולא חוקרים", אומר פרופ' גלעדי. "אנחנו מקבלים את המידע הרפואי ומפעילים שיקול דעת מקצועי, אם ההפרעה או המחלה שגילינו אמורה להפריע לנהיגה. אם כן, אנחנו מדווחים למכון לבטיחות בדרכים, והם אלה שמזמנים את החולה לבדיקה שבה מחליטים אם האדם כשיר להמשיך לנהוג. לא הרופאים הם אלה ששוללים את הרישיון. גם לא מדובר על כל שינוי במצב הבריאותי, אלא על פי שיקול דעת של הרופא".

לטענת רופאים שעימם שוחחנו, העובדה שמשרד התחבורה מטיל עליהם את האחריות היא בעייתית. "אני מודע לכך שחובת הדיווח על מצבו של המטופל היא עלי", אומר ד"ר איתי בן ציון, מומחה לרפואת עיניים. "אבל בגלל זה, במקום לטפל בבעיות של המטופלים, אנחנו הופכים בעל כורחנו לזרוע של השוטר.

"התפקיד שלי כרופא צריך להיות טיפולי בלבד, לא דיווחי. מובן שאני לא מדבר על מקרים קיצוניים עיוורון למשל, שבהם ברור לכולם שאסור בשום אופן לעלות על הכביש. אבל יש מקרים רבים ששייכים לתחום האפור. אז מה, הרופאים יהיו אלה שיגרמו לשלילת הרישיון למטופל שהם מכירים?

"יש משהו מאוד לא נכון, ואפילו מסוכן, בהטלת האחריות על הרופאים או על המטופלים. תחשוב שיש אדם שחלה החמרה במצב הראייה שלו, ושהוא יודע שאם יגיע לבדיקה, הרופא יגלה את זה וידווח עליו. במצב כזה, אותו מטופל עלול להעדיף פשוט לא להגיע לרופא. ומה אם מדובר בבעיית ראייה שנגרמה כתוצאה מגידול סרטני, ודרוש טיפול מיידי?"

"אפשר רק לדמיין את האסון"

לדברי ד"ר בן ציון, רופאים רבים נמנעים מלדווח למשרד התחבורה, גם משום שהדבר עומד בניגוד לצנעת הפרט וחיסיון רופא?מטופל. "הרי חובת הדיווח היא לרשות הרפואית, אבל רק החולה יכול לבחור לוותר על החיסיון. מנגד, הרופא מחויב גם לשלום הציבור".

גם פרופ' גלעדי סבור שבמצב הנוכחי יש סתירה מובנית בין מחויבותו של הרופא למטופל ובין חובתו לשלום הציבור. "אני כרופא מחויב קודם כל לחולה, שזקוק לעזרתי. הגיע אלי בחור בן 40, שעבד כנהג סמיטריילר ולקה בהתקף אפילפסיה. הוא סיפר לי שזה היה ההתקף הראשון שלו. אני לא חוקר, ולא יודע אם מדובר באדם שהיו לו בעבר התקפים נוספים, אבל אפשר רק לדמיין איזה אסון יתרחש אם אדם כזה יקבל התקף במהלך נסיעה.

"אמרתי לו שאני מדווח עליו למרב"ד, ובאמת, לאחר בדיקות מטעמם, רישיונו נשלל, והוא איבד כתוצאה מכך את עבודתו. האיש הגיש ערעור על פסילת הרישיון במסגרת ועדת ערר של משרד התחבורה, ובו בזמן תבע אותי, בטענה שבגללי הוא איבד את כושר ההשתכרות שלו. לשמחתי, בית המשפט תמך בהחלטה שלי".

גם פרופ' גלעדי מציין שעיקר הבעיה נמצאת בתחום האפור, שבו קשה לרופא - להבדיל ממומחה תחבורה - להכריע אם המטופל שעומד מולו עלול להיות פצצה מתקתקת על הכביש.

"בהרבה מקרים החוק לקח מאיתנו את שיקול הדעת, ואין ספק שזה מקל. אבל יש המון מקרים גבוליים, שהקו בין מתאים או לא מתאים להחזיק רישיון הוא דק מאוד. ולא פעם, רופאים לא רוצים להיות במקום הזה. למשל, אדם מבוגר בן 90, שאין לו אלצהיימר, אפילפסיה או כל מחלה אחרת, והוא רואה טוב עם משקפיים. אותו אדם נוהג טוב, אבל מהירות התגובה ומהירות המחשבה שלו הרבה יותר נמוכות ממה שהיה לפני כמה שנים.

"אז יש נהגים רבים שמיוזמתם יורדים מהכביש ומבינים שהמצב מסוכן, אבל יש רבים שלא. הרבה אנשים לא מפעילים שיקול דעת, לא מגלים אחריות, ומהווים סכנה. זאת אחת הסיבות שבגללן אנחנו רואים כל כך הרבה תאונות".

עידית, תושבת מרכז הארץ, רואה את בן זוגה של חברתה הטובה, בן 64, ממשיך לנהוג, אף שעבר כבר שלוש פעמים שבץ מוחי. "הוא לא מרוכז וסובל מרעידות בכל הגוף. ברור לו שאם הוא ילך לבדיקות ייקחו לו את הרישיון, ולכן הוא לא הולך. אני מניחה שברגע שהוא יצטרך לחדש את הרישיון הוא ייבדק, אבל עד אז, הוא נוהג בלי שאף אחד ימנע ממנו".

"הוא התעקש שהכל בסדר"

כשלי המערכת נחשפים גם בסיפורה של דליה (62), שהחליטה לא לחכות לדיווח של הרופא למשרד התחבורה ופשוט מנעה בעצמה מבעלה לנהוג. "לפני כחמש שנים, כשבעלי היה בן 60, החמירה אצלו מחלת ה?MSA. זו מחלה שגורמת להידרדרות נוירולוגית, שמתבטאת בהפרעות בלחץ הדם, בתנועה ובפעולות שונות בגוף. הרופא הסביר לנו שהמחלה מופיעה בדרך כלל בגיל מבוגר ופוגעת במערכת האוטונומית בגוף, באופן שמזכיר תופעות המתלוות לפרקינסון. למעשה, המחלה הזו משלבת פרקינסון וניוון שרירים.

"כתוצאה מההידרדרות במצבו, בעלי התקשה אפילו להתיישב במכונית, אבל הוא לא היה מוכן בשום אופן להודות שהוא כבר לא יכול לנהוג. הוא התעקש שהכל בסדר, כנראה בגלל שהוא פשוט לא רצה לקבל את העובדה שמצבו מידרדר. הסברנו לו שאנחנו לא מוכנים לתת לו לנהוג, כי הוא מסכן הרבה מאוד אנשים, וזאת אחריות כבדה מאוד. היו לנו ויכוחים רבים איתו.

"מאז ההידרדרות הוא לא נוהג, פשוט כי אנחנו מונעים ממנו - ולא כי מישהו שלל לו את הרישיון, כמתבקש במקרים כאלה. הרי כל בר דעת שיראה אותו יבין שמדובר במקרה מסוכן. פשוט מדהים אותי שאף רופא לא דיווח עליו".

אבל הבעיה לא מסתכמת רק במקרים החמורים, כמו אלה שמתארות עידית ודליה. יותר ממיליון בני אדם מחויבים להרכיב משקפי ראייה או עדשות מגע בעת הנהיגה, אולם רבים מהם בוחרים לא לעשות כן למרות הסיכון. הם יתגלו, אם בכלל, בבדיקות שאמורים נהגים מגיל 40 לעבור אחת לעשר שנים, בבואם לחדש את הרישיון.

"לא תמיד אני מרכיבה משקפי ראייה במהלך הנהיגה", מודה סיוון בת ה?29. "לפעמים אני שוכחת אותם, ולפעמים השמש פשוט מסנוורת אותי, ואז אני מעדיפה משקפי שמש, שהם לא אופטיים. בלילה אני תמיד מרכיבה משקפי ראייה".

למרות שרופא העיניים הורה לה להרכיב משקפיים כבר כשהיתה נערה, והדבר נרשם בבדיקת העיניים שיש להגיש לפני בקשה לקבלת רישיון, סיוון ניגשה לטסט בגיל 19 בלי משקפיים - ועברה. "הבוחן הסתכל בטופס, ראה שאני חייבת משקפיים ושאל אותי למה אני בלי משקפיים, אז אמרתי לו שאני עם עדשות", היא מספרת.

"איך אפשר בכלל לאכוף מקרים כאלה?" שואל ד"ר בן ציון. "ואם היה עוצר אותה שוטר ושואל למה היא לא מרכיבה משקפיים, וגם לו היא היתה אומרת שיש לה עדשות? איך בכלל בודקים דבר כזה? כמה שוטרים היו מבקשים מנהג להוכיח שהוא באמת מרכיב עדשות מגע?"

גם המורה לנהיגה רביד מושיוב מסכים שמדובר בתחום אפור. "אם אני רואה שכתוב לי בטופס שתלמיד מחויב להרכיב משקפיים והוא אומר לי שהוא עם עדשות, אני לא אבקש ממנו להראות לי, כי זה נכנס לתחום של צנעת הפרט".

הבעיה קשה אף יותר כשמדובר בבעלי ליקויי ראייה חמורים. רינה (74) מתל אביב, למשל, נאבקת מדי יום בבעלה בן ה?82 כדי שלא ייכנס למכונית וייסע. "בעלי לא רואה בעין אחת, אבל הוא מתעקש לנהוג", היא מספרת בייאוש. "הוא יודע שהמצב שלו חמור, אבל הוא כל כך שוביניסט, שהוא לא מוכן שאני אנהג במקומו. אנחנו רבים על זה המון".

בעלה של רינה מקבל פעם בחודש זריקות המחדירות לו תרופות שנספגות אל תוך העין, כדי להביא לשיפור כלשהו, ולו הקטן ביותר. גם יכולת הראייה בעין השנייה נפגעה. "אין ספק שהוא לא יכול לנהוג במצב הזה, אבל הוא בכל זאת נוסע, לפעמים אפילו למקומות רחוקים. כל הרופאים שמטפלים בו יודעים על מצבו הקשה, ואין לי מושג איך אף גורם עוד לא פנה אליו כדי לקחת לו את הרישיון".

אז מה עושים?

לדעת מומחים רבים שעימם שוחחנו, פתרון אמיתי לבעיה טמון רק בשינוי כולל של שיטת הדיווח וחלוקת האחריות בכל הנוגע למצבם הבריאותי של הנהגים.

"צריך להקים גוף שיטפל בצורה מקצועית בכל סוגיית רישיון הנהיגה", אומר ד"ר בן ציון. "כשאדם מעוניין להתחיל ללמוד נהיגה ולהוציא רישיון, הוא נשלח לבדיקות במקומות שנקבעו על ידי משרד התחבורה כדי להכריע אם הוא רשאי לעשות זאת. גם טסט לאוטו אפשר לעשות רק במכונים מורשים על ידי משרד התחבורה, וכולם כפופים לאותם סטנדרטים של בדיקה, תחת פיקוח.

"גם במקרה של בדיקות לנהגים יש להקים גוף מוסמך, שיבדוק את כולם באותם התנאים, באותם המכשירים ועל פי אותם כללים, שיכריעו, בהתאם לבדיקות, מי רשאי להחזיק ברישיון נהיגה".

פרופ' גלעדי סבור כי יש להתייחס לנהגים כפי שמתייחסים לאוכלוסיות אחרות, שגורל חיי אדם תלוי באופן תפקודן. "טייסים, לדוגמה, נבדקים בפרקי זמן מוגדרים, כדי לזהות שינוי במצבם הרפואי המשפיע על היכולת שלהם לטוס. גם צוללנים עוברים בדיקות כשירות, ונהגים מקצועיים עוברים מבדקים רפואיים כדי לגלות שינויים, אפילו עדינים. אני חושב שצריך לחייב נהגים לעבור בדיקות שגרתיות בפרקי זמן של כמה חודשים, שייתנו מענה לבעיה הגדולה הזו".

שמואל אבואב סבור שעל המדינה להוציא את חובת הדיווח בנושא מידי הרופאים, ולהעבירה לידי המנגנונים של מערכת הבריאות. "קופות החולים והגורמים המקצועיים חייבים להקים מערכת של דיווח אוטומטי, על בסיס מצבו הרפואי של החולה. מערכת כזאת תכלול דיווח על מחלות, ובייחוד על התרופות שניתנות לנהג החולה, כפי שמופיע בתיק הרפואי. היא תמנע מצב שבו הרופא לא מדווח על מצבו הבריאותי של הנהג, מסיבות שונות, ולמעשה עובר על החוק, ותתריע בפני המדינה כי יש נהגים חולים, שנהיגתם מסכנת את עצמם ואת שאר משתמשי הדרך".

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

    התרעות פיקוד העורף

      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully