כשמשה קצב טילפן אליי מהכלא

מעולם לא חיבבתי את סילבן שלום, לא כאיש פוליטי מאכערי מדי ולא כמדינאי גמיש מדי, ויש לי הסתייגות גם מרעייתו החצי נוצצת ג'ודי (שפעם כעסה עליי כשלעגתי לטענתה שהיא קוראת שלושה ספרים בשבוע, וכתבתי שרק מי שקורא את ג'ינג'י יכול להגיע להספק כזה). ובכל זאת אגיד מיד שתלונה נגדו על משהו שאירע לכאורה, אם אירע, לפני 15 שנה, היא עניין פסול מיסודו, ולכן לא ברור מדוע אישר היועץ המשפטי לפתוח מלכתחילה בבדיקה המשטרתית.

ולכן, אם חלה התיישנות חוקית על עבירה שנעברה לכאורה, מה בכלל סמכות המשטרה לחקור בעניין? האם העילה שניתנה לחקירת המשטרה לבדוק אם יצוצו מתלוננות נוספות היא בכלל עילה לגיטימית? מה בכלל סמכות המשטרה לתחקר כאחרונת הרכילאיות את המתלוננת על מה שאירע, ואחר כך אפילו לזמן את השר הבכיר עצמו ולתשאל אותו רק כדי להגיע אחר כך לשורה התחתונה: על כל זה חלה התיישנות מבחינת החוק, ואי אפשר להעמיד לדין.

לכן צריכה הייתה המשטרה, במקרה זה כמו במקרים אחרים, להגיב כבר בדלפק הכניסה לבניין המשטרה: "גבירתי, אנחנו לא מקבלים תלונות שתוקפן פג".

בכלל, צריך לכבד אצלנו הרבה יותר את ההתיישנות, גם ההתיישנות במובן החוקי הפשוט וגם ההתיישנות במובן האנושי והרוחני האמיתי. "התיישנות", אתם יודעים, די דומה למילה "השתנות", ובמהלך 20 שנה בני אדם גם משתנים לפעמים. כלומר, זה כבר לא אותו אדם שביצע את העבירה. זה מישהו אחר. אז אולי צריך לנהוג בו אחרת? למרות שבארה"ב אין בעיה להוציא אדם להורג 20 שנה אחרי הרצח, כי היו תהליכי ערעור, אתם מבינים.

אצלנו זה בכל זאת אחרת. ואין אגב מי שמושג הסליחה מקובל עליו יותר מן המסורת היהודית, החל מישעיהו הנביא האלוהי ("אם יהיו חטאיכם כשנים, כשלג ילבינו, אם יאדימו כתולע כצמר יהיו") ועד הודיית ה"חטאנו, עווינו, זנינו (חוץ מגיא מרוז), אשמנו, בגדנו" הנאמרת ביום כיפור. אבל כל אלה עניינים רוחניים טמירים, ואנחנו עוסקים כאן בעיקר בפרקטיקה של המשטרה.

ובינתיים אני קורא קטעים מעדותה של המתלוננת בפרשת סילבן, והנה זה נשמע, מעבר לחשד המכוער לניצול יחסי מרות, כמשהו שקשה לזהות בו עבירה ואפילו לא כיעור יוצא דופן. זו לא אשמת האונס שבגינה הורשע קצב. מה שמיוחס לסילבן הוא בעיקר חנופה גברית מצד אחד ותמימות נשית מביכה מצד שני , ככה זה בין גברים ונשים לפעמים, בין אם מדובר ביחסי מרות ובין אם לא. "לטענתה, בהמשך התפשט וביקש ממנה לבצע בו אקט אוראלי. היא נענתה לו", כפי שנענתה להזמנה לבוא לחדרו במלון. אוקיי. לא נעים. קצת מגעיל, כמובן (כי הנה אנחנו מציצים לסילבן, וכולנו מכירים את סילבן, הוא סטיב), אבל מה כאן לא מקובל ביחסי גברים ונשים?

בוודאי כך לגבי מעשים שנעשו, אם נעשו, לפני 40 שנה. ובמקרה זה מדובר על הטלוויזיה. לא על המשטרה. מה היה לאורלי וגיא לחקור שמה ולהלבין או להצהיב את פניהם של אורי זוהר וצבי שיסל אחרי 40 שנה? ואגב, כמה בל יאומן כמעט לשמוע מפי אורלי וילנאי עכשיו, בתגובה שמסרה על התלונה נגד סילבן, שאותו היא מחבבת מסתבר, את המשפט המדהים: "הפכנו להיות חברה של מפיצי דיבה הולכי רכיל וחורצי דין". הלו, זה אורלי מאורלי וגיא? זה לא ממש מה שאמרו לא מעט נגדכם? שמדובר ברכילות, בחריצת דין בהוצאת דיבה? זה לא מה שעשיתם בסרט על חבורת לול? האם לחינם כינה אתכם המשורר יענקלה רוטבליט "טינופת" וצבי שיסל איים בתביעת דיבה? אה, זה הופך לרכילות ולחריצת דין רק כשמדובר בסילבן, שאורלי מחבבת משום מה. מעניין באמת משום מה? אבל אני לא מציע לאף אחד לסמוך עליי יותר מדי בעניינים האלה. כבר טעיתי בחיי כמה פעמים. ר' להלן.

לפני כמה חודשים, בעודי נוסע באוטובוס מתל אביב לאריאל, עם כל ההמולה, צלצול טלפון. "מדבר משה קצב". חשבתי שאני לא שומע טוב. אבל כן, זה היה הוא, מהכלא, ולא בפעם הראשונה. רצה לברר איזשהו מראה מקום של מאמר שלי לקראת משפט חוזר שהוא הוזה עליו.
ואכן העברתי את מראה המקום לבנו, נועם קצב, יחד עם המלצה: שאבא יודה כבר באמת (לאו דווקא באונס, גם הודאה ביחסי מין אסורים בהסכמה תהיה מתקבלת על הדעת), ויפסיק לקשקש על משפטים חוזרים.

האמת היא שאני מרגיש אשמה מסוימת לגבי קצב. אני שייך למעטים שהאמינו באמת ובתמים (בטיפשותם) בחפותו המסוימת, ואפילו הצעתי לו, במאמר ב"מעריב", לא להסכים לעסקת הטיעון המה זה נדיבה שהוצעה לו. בטענה שאם הוא מאמין בחפותו, אין סיבה שיודה ויכתים את עצמו במשהו שלא עשה. והוספתי וכתבתי באותו מאמר שאין להעלות על הדעת שאחרי שהפרקליטות הגישה עסקת טיעון מקילה כל כך, היא תחזור ותאשים אותו באונס.

ומשה קצב שמע, אם לא לי, אז ליועץ אחיתופלי אחר, ולא חתם על עסקת הטיעון, והפרקליטות, למרות שלא יעלה על הדעת, הגישה בכל זאת אישום על אונס וכל השאר היסטוריה ושבע שנות כליאה. וכן, אני בהחלט מרגיש אשם שהכשלתי עד כדי כך את הנשיא לשעבר. מצד שני, אם שיקר, וכנראה שיקר (כנסיבה מקילה, אולי אפשר להציע שעשה זאת לא רק למען כבודו אלא גם למען כבוד מוסד הנשיאות), אין מה לעשות.

הנשיא לשעבר הוא לא היחיד שהאמנתי בטיפשותי בתומתו. הייתה גם, להבדיל אלף אלפי הבדלות, שרה נתניהו. בשעתו, בימי הקדנציה הראשונה שלו כראש ממשלה, הוזמנתי יום אחד, עם קבוצת אינטלקטואלים ועיתונאים (ביניהם אהרן אמיר ז"ל, המסאית הנפלאה מאיה קגנסקיה ז"ל, אמנון לורד, צבי האוזר ועוד שניים-שלושה) לבית ראש הממשלה בירושלים, שם בילינו ארבע וחצי שעות אל תוך הלילה.

גם שרה הייתה שם. רזה באופן כמעט אנורקסי. ושנים לא האמנתי במה שסופר עליה ותקפתי את תוקפיה. אני זוכר את דורון גלעזר, העורך הידוע, ניגש אליי יום אחד בבית קפה כלשהו שבו ישבנו שנינו, ואומר לי כמה טעיתי בעניין שרה נתניהו. אבל אני המשכתי לדבוק בטעותי. עד שהבנתי. הגברת מתעמרת באמת. הגברת לא שולטת בעצמה. ונתניהו פוחד ממנה ללא ספק משום שהיא עושה בושות מקצועית. וזו כמובן לא רק בושה לאיש בנימין נתניהו אלא בושה למדינה ובושה למוסד ראש הממשלה ובושה לישראל. אז אפשר להבין אותו. ולא חשוב כמה יספר במצב האומה שהוא אוהב אותה. מה זו אהבה.

א. אלוהיות קהלת וטיפשות רש"י

א ו?ז?כ?ר א?ת ב?ו?ר?א?יך? ב??ימ?י ב??חו?ר?ת?יך?
ע?ד א?ש??ר ל?א י?ב?או? י?מ?י ה?ר?ע?ה
ו?ה?ג??יעו? ש??נ?ים א?ש??ר ת??אמ?ר א?ין ל?י ב?ה?ם ח?פ?ץ
ב ע?ד א?ש??ר ל?א ת?ח?ש??ך? ה?ש???מ?ש? ו?ה?או?ר ו?ה?י??ר?ח? ו?ה?כ?ו?כ?ב?ים
ו?ש??בו? ה?ע?ב?ים א?ח?ר ה?ג??ש??ם
ג ב??י?ו?ם ש??י??ז?עו? ש??מ?ר?י ה?ב??י?ת
ו?ה?ת?ע?ו??תו? א?נ?ש??י ה?ח?י?ל
ו?ב?ט?לו? ה?ט??ח?נו?ת כ??י מ?ע?טו?
ו?ח?ש??כו? ה?ר?או?ת ב??א?ר?ב?ו?ת
ד ו?ס?ג??רו? ד?ל?ת?י?ם ב??ש??ו?ק ב??ש??פ?ל קו?ל ה?ט??ח?נ?ה
ו?י?קו?ם ל?קו?ל ה?צ??פ?ו?ר
ו?י?ש???חו? כ??ל ב??נו?ת ה?ש???יר.
ה ג??ם מ?ג??ב?ה?? י?ר?או? ו?ח?ת?ח?ת??ים ב??ד??ר?ך?
ו?י?נ?אץ ה?ש???ק?ד ו?י?ס?ת??ב??ל ה?ח?ג?ב ו?ת?פ?ר ה?א?ב?י?ו?נ?ה
כ??י ה?ל?ך? ה?א?ד?ם א?ל ב??ית עו?ל?מו? ו?ס?ב?בו? ב?ש??ו?ק ה?ס??פ?ד?ים

שלמה המלך חתום על שלושה ספרים מופלאים בתנ"ך – שיר השירים, משלי וקהלת – ועוד קצת מזמורים מתהילים. ולחשוב שאיש כזה היה פעם מלך ישראל, משורר אלוהי לגמרי, החכם מכל אדם. פשר השם קהלת, אגב, הוא המלך שחובתו להקהיל את העם לקריאת התורה פעם בשנה, על פי אחת המצוות (ממש בלי קשר ל"תורה" של הישיבות, שהיא מסכת רבנית, מאוסה מאוד בחלקה, וממש לא התורה עצמה).

לפסוקים האלוהיים שאני מביא כאן צריך להאזין כמו למוזיקת קינה של באך, למלמל אותן בקול מוקסם ותענוגי, עוד לפני שאנחנו מבינים הכל: כי המילים אלוהיות בעברית שלהן, במוזיקה שלהן, בתמונות המדויקות שלהן. קהלת מציע לנו כאן להגיד תודה לאלוהים כשטוב לנו, עוד לפני שאנחנו פונים לעזרתו כשרע לנו ("וזכור את בוראיך בימי בחורותיך, עד אשר לא יבואו ימי הרעה אשר תאמר אין לי בהם חפץ"), ומכאן ואילך הוא מתאר את ימי המשבר של הזמן הרע בקינה ציורית יפהפייה.

אלא שרש"י, שכמה מפירושיו מופרכים לגמרי (זונה היא מוכרת מזון על פי רש"י, זוכרים?) , טוען שקהלת מדבר כאן על ימי הזקנה דווקא, ומכאן (בעקבות פירוש קדום הקרוי "קהלת רבה") הוא מקשקש קשקושים נוראיים בהבלותם, שעל פיהם "שומרי הבית" הם "הידיים המגינות על הגוף", שנעשו רופסות, ואילו "אנשי החיל" הם הרגליים הנושאות עליהן את משא הגוף, ונעשות כושלות, ו"הטוחנות" הן השיניים הטוחנות דווקא שנושרות. שטויות איומות. כי קהלת מדבר כאן על משהו אחר לגמרי, על ימי רעה, על ימי משבר, כלכלי מעיקרו, כשטחנת הקמח שובתת, כשדלתות השוק נסגרות, כש"שומרי הבית" שאמורים לשמור ולא להסתובב, מתחילים "לזוע", כלומר, להפקיר את משמרתם, כשאפילו "אנשי החיל" הזקופים והגיבורים תמיד, מתקפלים, מתעוותים.

כשהכל מתמלא פחד ואי ביטחון ("גם מגבוה ייראו וחתחתים בדרך") כשמתבטלת ההשראה ("ויישחו כל בנות השיר"), כשהשקד איננו מנץ (אלא "מנאץ" אותנו ביובשו), כשהחגב, סמל החופש והקופצנות, נעשה כבד כסבל עמוס משא, כשהאביונה (האורגאזם על פי אחד הפירושים) משתבשת. עד שבא המוות. שום קשר לזקנה דווקא. יש זקנים מאושרים. ר' שמעון פרס, שראינו אותו לאחרונה בהלוויית מאיר הר ציון, מתכופף להפליא וקם בגיל 90 כדי להניח זר על הקבר.

ב. היופי שהשירה הפסיקה לראות

רוחה שפירא: טיול לגבעת הצבעונים

ב??ל?יל ש?ו?ש??ן פ?ו?ר?ים, ה?י?ת?ה ה?ל??ב?נ?ה ב??מ?ל?ו?א?ה? ו?ה?ל??ה ג??דו?ל?ה ס?ב?יב?ה?.
י?צ?את?י ל?ה?ל?יכ?ה ק?ל??ה, ה?רו?ח? ב??ג?ב??י ו?ר?יח? א?ב?יב ב??א?ו?יר.
י?מ?ים ר?חו?ק?ים ק?ר?בו?, חו?לו?ת ח?ל?ח?לו? א?ת ה?ז??מ?ן ה?הו?א,
ז?כ?ר?ת??י מ?א?ז א?ת פ??ר?ח?י ה?ב??ר ו?ק?ר?את?י ב??ש??מ?ם:
ח?ר?צ?ית צ?ה?ב??ה, ס?ב?יו?ן ו?נו?ר?ית, ד??ם ה?מ??כ??ב??ים וע?ין ה?ת??כ?ל?ת,
צ?פ??ר?ן ח?תו?ל, ז?מ?זו?מ?ית ס?ג?ל??ה, מ?קו?ר ה?ח?ס?יד?ה ו?ס?יל?נ?ה י?פ?הפ?י??ה,
כ??ל??נ?י?ו?ת א?ד?מ?ו?ת, כ??ח?ל?ו?ת, ל?ב?נו?ת ו?ס?ג?ל?ו?ת.
כ??ב?ש??נו? ש??ב?יל?ים ב??ין קו?צ?ים ו?ש??ב??ל?ת ש?ו?ע?ל מ?ד?ג?ד??ג?ת
ו?ה?נ??ה ש??ם ב??ל?ב ה?ג??ב?ע?ה ה?י??ר?ק??ה נ?ח?ב??א ה?או?צ?ר -
צ??ב?עו?נ?ים א?ד?מ??ים, נ?פ?ל?א?ים כ??ח?לו?ם.
ו?ב?ד??ר?ך? ח?ז?ר?ה, ה?יו? ה?פ??ר?ד??ס ה?א?פ?ל ו?ב?ית ה?ק??ב?רו?ת ה?מ??פ?ח?יד
ו?ה?ב??רו?ש??ים נ?צ??בו? ז?קו?פ?ים ל?י?ד ה?ג??ד?ר ש??ע?ל?יה? ט?פ??סו? ח?ב?ל?ב??ל ת??כ?ל
ו?עו?ד פ??ר?ח נ?פ?ל?א ב??כ?ח?ל ס?ג?ל ו?א?נ?ח?נו? ה?י?ינו? קו?ט?פו?ת ו?מו?ע?כו?ת או?תו?
ב??תו?ך? ב??ק?ב?ו?ק?י מ?י?ם ק?ט?נ??ים ש??ה?יו? ל?מ?י ב??ש??ם ש??ל ה?נ??ס?יכו?ת ה?י??פו?ת.


השירה אצלנו התרחקה ברובה מהקסם, מהצבעוניות, מהשמחה, מהמוזיקליות. לכן נצץ לעיני שירה של משוררת אלמונית, ככל שאני יודע, רוחה שפירא, שפורסם באתר "ליריקה" (אני לא מת על השם המפויט והלועזי), אחד מהמוני אתרי השירה האיכותיים ועמוקי המהות ברשת. שיר פשוט, נדיר ביופיו הפשוט, זיכרון זמן מאושר בילדות, המתאר לנו לשם שינוי את היופי שהשירה הפסיקה לראות.

וכמה שירה עברית יש בשמות הפרחים עצמם. לכן, לקרוא בשם לפרחים, זה לעשות שירה. אני נזכר עכשיו בשיר המרעיד של דויד גרוסמן על בנו שנפל במלחמת לבנון השנייה, שיר שבו מדמה גרוסמן את בנו קצר הימים לרגע הזה בין אדר לניסן, הרגע הקצר של הפריחה הכי יפה. גם הבן שלי, אומר גרוסמן, היה פריחה קצרה. כמו הרגע הנדיר הזה בין אדר לניסן. גם שושן פורים, אגב, נשמע כמו שם של פרח, למרות השורוק.