פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      העוני של מערב ירושלים הוא לוקסוס

      לפני שלושה שבועות פסק זרם המים למספר שכונות במזרח ירושלים, ולמרות שהעירייה מודעת למצב, לא נעשה דבר בנידון. יו"ר ועד תושבי ראס ח'מיס מתאר את מצוקת התושבים

      אני ירושלמי, מבטן ומלידה. נולדתי בשכונת ראס ח'מיס שבצפון-מזרח ירושלים, בין הגבעה הצרפתית לפסגת זאב, באזור שישראל סיפחה אליה אחרי 67'. כמו הורי, קיבלתי גם אני תעודת זהות ישראלית. אני פלסטיני, וערבית היא שפת אמי, אבל גם העברית שלי בכלל לא רעה.

      לפעמים אני שומע פוליטיקאים ישראלים מדברים על ירושלים המאוחדת לנצח נצחים. זה מצחיק אותי. אני יודע שאף אחד מהם לא ביקר אי פעם בשכונה שלי, לא שוחח עם התושבים ולא שמע מהם על הבעיות שמטרידות אותם. מבחינה חוקית, עיריית ירושלים וכל משרדי הממשלה אחראים לדאוג לשכונה שלי כמו שהם אחראים לקריית יובל, הקטמונים או רחביה. אבל זה רק בתיאוריה; בפועל, ההבדל בין השכונות היהודיות בירושלים לבין השכונה שלי הוא יום ולילה.

      אני מכיר היטב את מערב העיר, ויודע שגם שם אין שוויון. יש שכונות יקרות ומפותחות, יש שכונות עניות ומוזנחות. אבל גם בשכונה הכי ענייה של מערב העיר יש מדרכות, ולילדים יש מקום בבית הספר, ויש מים בברזים. ביחס למה שקורה אצלנו, העוני של מערב העיר הוא לוקסוס.

      אני גר במקום שהוא המוזנח ביותר בירושלים, באזור מעבר לחומה. אמנם בכל שכונות ירושלים המזרחית יש הזנחה קשה (בזה אפילו העירייה מודה) אבל אצלנו שברו את כל השיאים. הקימו חומה בתוך ירושלים עצמה, שמפרידה שכונות שלמות מהעיר. אבל שכחו שמעבר לחומה עדיין ממשיכים לחיות אנשים, וחייבים לדאוג להם.

      רוב הישראלים מקבלים את השירותים הציבוריים כמובנים מאליהם. את האשפה אוספת העירייה כמה פעמים בשבוע, הדוור מחלק את הדואר, וכשקוראים למשטרה או לאמבולנס הם באים מיד. ויש מים בברזים, זה ברור מאליו.

      מתקלחים פעם ביומיים, קונים מים בגדה

      השכונה שלי לא נראית כמו שאתם מדמיינים שכונת מגורים, כמו זו שאתם גרים בה בוודאי: אצלנו כל הכבישים מלאי מהמורות, ובחורף אנחנו וילדינו קופצים בין השלוליות. לפעמים אנחנו משפצים את הכביש בעצמנו. גם מדרכות אין, וכולם פשוט הולכים על אותן דרכים צרות שעליהן נוסעות גם המכוניות. על תאורת רחוב, גינון או סתם עצים אין מה לדבר. את האשפה לא מפנים פה, והיא נמצאת בכל מקום. מערכת הביוב על הפנים, ואנחנו נאלצים לחיות בין הררי לכלוך ופסולת. תחשבו מה זה עושה לגוף ולנפש. העירייה הקימה כאן רק בית ספר אחד, קטן, יסודי-בנים. לא לכל הילדים נמצא מקום בבתי הספר הלא-עירוניים בשכונה, אין שום פעילות אחר הצהריים עבורם, וגם גן שעשועים אין. הרבה משפחות נזקקות לסיוע של שירותי הרווחה – כמעט 80% מהתושבים במזרח העיר חיים מתחת לקו העוני - אבל אין מספיק תקנים לעובדים סוציאליים. הפשע משתולל כאן, אבל מאז החומה המשטרה הפסיקה להיכנס לשכונות שלנו.

      שיא השיאים החל לפני שלושה שבועות – אז נפסק זרם המים ברוב הבתים. למי שגרים באזורים נמוכים יותר, עוד יש זרם חלש, לפעמים כזה שבא והולך. למי שגרים באזורים הגבוהים נפסק הזרם לגמרי.

      כשזה קורה, מתחילים לאלתר: מישהו אומר שהמים חוזרים בלילה, אז מכוונים שעון כדי להתעורר באמצע הלילה ולמלא את המיכלים השחורים הענקיים שכל משפחה כמעט רכשה לעצמה למטרה הזאת. שולחים את הילד לשכן שאצלו יש מים, כדי שימלא כמה בקבוקים. נוסעים לענאתא ולכפרים אחרים בגדה, וקונים מים במיכליות, מוציאים כסף על מים שבכלל לא ברור אם הם ראויים לשתייה. הולכים להתקלח אצל הדודה, אבל רק פעמיים בשבוע. המנהגים המשונים שאימצנו כבר הפכו לשגרה – אבל המצב פה פשוט לא נורמלי.

      איך זה יכול להיות שעשרות אלפי בני אדם חיים כבר שלושה שבועות בלי מים בברזים? הרי שלחנו מכתבים לרשויות, התרענו, פרסמנו בתקשורת. ובכל זאת, איך זה יכול להיות שבגיחון לא הכריזו על מצב חירום, שראש העירייה לא יצא לסיור דחוף, שהשר הממונה על המים, סילבן שלום, אפילו לא ידע על הבעיה שבועיים אחרי שהיא החלה? איך לא הקימו פה ועדת חקירה? ובעיקר – האם יש סיכוי שבחלק המערבי של העיר, היו משאירים עשרות אלפי אנשים ללא מים? את התשובה לשאלה הזו אני משאיר לכם.

      הכותב הוא יו"ר ועד תושבי ראס ח'מיס במזרח ירושלים

      מעוניינים לפרסם מאמר במדור הדעות? כתבו לנו למייל op-ed@walla.net.il

      המאמרים המתפרסמים במדור הדעות משקפים את עמדת הכותבים בלבד