רמאללה: על מה הם שמחים שם?

בשובו של הנשיא הפלשתיני מחמוד עבאס לרמאללה הוא התקבל בשמחה על ידי ההמונים והבטיח להם שלא ויתר על האינטרס הלאומי הפלשתיני. השמחה הזו (גם אם היתה מוכוונת מלמעלה וגם אם לא השתתפו בה, באמת, המונים) הזכירה את השמחה האדירה שקיבלה את יאסר ערפאת בשובו מקמפ דיוויד ביולי 2000, לאחר כישלון הפיסגה עם ביל קלינטון ואהוד ברק.

אכרם הנייה, מבכירי פת"ח ועורך "אל?איאם" שהשתתף בקמפ דיוויד, כתב את התרשמויותיו מן הפיסגה בעיתונו והוציא אותן בחוברת שבועות אחדים לאחר הכישלון הקולוסלי. הוא מספר, בין השאר, כי כמה מחברי המשלחת הפלשתינית הזמינו מונית כדי להגיע לנמל התעופה רייגן בבירה ובמהלך הנסיעה שוחחו בערבית. נהג המונית אמר להם כי הוא גאה בהם על שלא ויתרו על ירושלים. התברר כי מדובר במוסלמי שהיגר מפקיסטן, עקב אחר הפיסגה ושמח על כך שהפלשתינים לא "נכנעו".

הנייה כותב את הדברים בגאווה רבה ומנסה להדגיש כי לא רק הפלשתינים, אלא המוסלמים בעולם כולו, קיבלו בהערכה את עמדתם הגאה. יכול להיות שהוא צודק שהעולם הערבי והעולם המוסלמי היו גאים בהם, אבל מה לזה ולשמחה? האם העובדה שלא הושג הסכם לגבי ירושלים העניקה לערפאת אחיזה כלשהי במזרח העיר? האם הסכמה שלו לקבל את כל השכונות הערביות של ירושלים, ולקבוע בה את בירתו, לא היתה יכולה להיות הישג היסטורי עבורו ועבור עמו? הרי בכך שלא ויתר הוא יצא בלא כלום.

איני אומר שערפאת יכול היה לאמץ את מה שברק הציע בקמפ דיוויד. אני סבור שאף שהיתה זו הצעה משמעותית בהשוואה למה שהוצע בעבר, לא יכלו הפלשתינים לקבל אותה, וזה גם נכון לגבי הצעת אולמרט לעבאס, שמונה שנים מאוחר יותר. אבל בין זה לבין שמחה על כך שלא נעשה ויתור על קודשי האומה - מרחק גדול.

תביעתו של רה"מ בנימין נתניהו להכרה פלשתינית במדינה יהודית הפכה את כל שאלת ישראל כמדינה יהודית לנושא נתון במחלוקת, אף על פי שעד כה לא נשמעו על כך ערעורים בזירה הבינלאומית. יש מקום להכרה הדדית מצד שני הצדדים, וזה צריך היה להיעשות כחלק מן ההסכם ולא להפוך לתביעה מרכזית כל כך בתחילתו. אבל כשם שהדרך שבה הועלה הנושא על ידי ישראל היתה מוטעית, כך ההתנגדות הפלשתינית לעניין המובן מאליו הזה היא טיפשית.

אם באמת ייכשלו השיחות, יוכלו מתנגדי ההסכם בצד הישראלי ובצד הפלשתיני לעלות על הגגות ולשמוח, אבל מי שחושב שהליכה פלשתינית לאו"ם והגברת ההתנחלויות על ידי ממשלת ישראל יביאו מזור לאדמה רווית הדם והדמעות שלנו - טועה טעות מרה.