לבחור בפנייה הנכונה

בעקבות פגישת אובמה- אבו מאזן נכנסים המאמצים האמריקאים לישורת האחרונה, במטרה לחדש את המשא ומתן להסדר הקבע על בסיס הסכמות חדשות. כמי שמכיר את אופי השיחות והנפשות הפועלות, אני יכול להעריך שצפויה לנו עוד רכבת הרים מלאת משברים, בעיקר לקראת התחנה הסופית. למנהיגי האזור יש נטייה להשמיע עמדות מקסימליסטיות כדי להימנע מכל הסכם שמחייב החלטות קשות, למען אינטרס פוליטי צר. נתניהו מחפש הסכם עם בנט ודנון, ואבו מאזן עם ראשי הפת"ח. הם לא קרובים לקבל החלטות שיאפשרו תפנית היסטורית, וללא החלטות כאלה, עלול האזור כולו להידרדר לסכסוך אלים.

עדיין לא מאוחר. הצדדים צריכים לחדול מהצפייה דרך זכוכית המגדלת, עמה הם בודקים כל אות ופסיק במסגרת האמריקאית ולצפות לעבר האזור במשקפי העתיד. עליהם לבחון כיצד יכול כל צד לממש את האינטרס שלו, במסגרת פתרון שתי המדינות. האופק לא טמון דווקא ביחסי ישראל-פלסטין המורעלים על ידי הכיבוש הישראלי והדחייה הפלסטינית, אלא בשינוי היחסים האזוריים והבינלאומיים כתוצאה מהסכם.

העוגן להסכמה של קרי צריך להיות שינוי אופי היחסים באזור, בליווי תמיכה אמריקאית ובינלאומית. מבחינת שני הצדדים, היוזמה הערבית (סעודית במקורה) משנת 2002 היא הבסיס הנכון ביותר, כי היא כוללת נורמליזציה ביחסים של כל מדינות ערב עם ישראל בעקבות הסדר הקבע. היוזמה הערבית כעוגן לנייר האמריקאי תקל מאוד על אבו מאזן לעשות ויתורים רצויים, בעיקר בנושא זכות השיבה וחילופי שטחים. בעניין סידורי הביטחון, רצוי לשלב את הליגה הערבית לפחות מבחינה הצהרתית כנגד הטרור האזורי, ואת הממלכה הירדנית בסידורי הביטחון לאורך נהר הירדן.

מעבר לנושאי הקבע עצמם, ניתן לגבש מסגרת שרצויה לנו מבחינה אסטרטגית. ישראל תוותר בנושא הטריטוריאלי לפלסטינים. כל ילד מבין שהגבול העתידי יהיה על בסיס קווי 67' עם חילופי שטחים יחסית קטנים בהיקפם, וכי יש צורך בפשרה פוליטית בירושלים שתהיה בירת שתי המדינות ועיר מאוחדת. סיום הכיבוש יבטיח את היותנו מדינה דמוקרטית בעלת רוב יהודי, ותשקם את חוסננו המוסרי. בתמורה, מרבית מדינות ערב והמדינות האסלאמיות (מלבד סוריה ואיראן) יקיימו יחסים דיפלומטיים עם ישראל, כולל יחסי סחר מלאים ושיתוף פעולה בנושאי תיירות, מים ואנרגיה. בנוסף, עלינו לדרוש מהאמריקאים את שדרוג היחסים האסטרטגים, אף לרמה של ברית הגנה, ומהאירופים את שדרוג מעמדנו באיחוד האירופי לרמה הגבוהה ביותר מחוץ לאיחוד (בדומה לטורקיה).

הפלסטינים גם רואים את ההסכם עם ישראל כוויתור: קווי 67' הם פשרה עבורם, בוודאי עם חילופי שטחים; גם הסדרי הביטחון שנוגסים בחלק מהריבונות הפלסטינית; ובוודאי בוויתור המעשי על זכות השיבה. גם הם יכולים לזכות ממערכת יחסים משופרת באזור על ידי סיוע כלכלי משמעותי מהמפרץ למדינה שבדרך, ועיגון מעמדם בליגה הערבית. מעבר לכך, הפלסטינים יזכו לסיוע כלכלי מסיבי למדינתם החדשה - מארצות הברית, האיחוד האירופי ומכלל המערכת הבינלאומית.

לאור הקשיים במהלך האמריקאי, יש לחשוב אפוא על מתווה משופר להסכמות שיאפשרו את המשך המשא ומתן. סיכומים ישראלים-פלסטינים יוצעו על ידי ארצות הברית עם הסתייגויות הצדדים בזמן המשא ומתן. סיכומים אזוריים יושגו דרך מגעים של אמריקאים עם הליגה הערבית ובראשה סעודיה. סיכומים בינלאומיים ייחתמו עם ישראל למען שדרוג היחסים הביטחוניים (ארה"ב) והכלכליים (האיחוד האירופי), וכן חבילת סיוע כלכלי למען הקמת המדינה הפלסטינית.

ישנו סיכוי סביר שעל בסיס מתווה כזה ניתן יהיה להמשיך את המשא ומתן להסדר הקבע. לאור היתרונות האסטרטגיים האזורים והבינלאומיים לשני הצדדים יהיה צורך ועניין לגשת למשא ומתן באופן רציני. זה אומר גם, מהצד הישראלי, להחליט על הקפאת בנייה בהתנחלויות (מחוץ לשטחים הבנויים) ומהצד הפלסטיני הידוק שיתוף הפעולה כנגד טרור והפסקת כל הסתה רשמית.

אנחנו בצומת דרכים, ממנה נוכל או להידרדר לעבר בידוד "דרום אפריקאי" מסוכן לביטחון ולכלכלה, או להתקדם לעבר יחסים אזוריים ובינלאומיים משופרים.

הכותב היה מנכ"ל משרד החוץ וחבר כנסת, מאדריכלי הסכם אוסלו

מעוניינים לפרסם מאמר במדור הדעות? כתבו לנו למייל op-ed@walla.net.il

המאמרים המתפרסמים במדור הדעות משקפים את עמדת הכותבים בלבד