בסוף השבוע הגעתי שלא בטובתי למוסך בוואדי ג'וז שבירושלים. במהלך עבודת המוסכניקים שקעתי בשיחה עם המקומיים ואחד הדוברים, פעיל בפת"ח, עבר במהירות לנתיבים פוליטיים, כאשר חיש מהר עסק הדיון בהצדקת התנגדות הפלשתינים להכרה בישראל כמדינה יהודית.
הפעיל טען כי מכיוון שהיהודים עצמם אינם יודעים להגדיר "מיהו יהודי", מדוע יכירו בהם הפלשתינים? לדבריו, הכרה בישראל כמדינה יהודית היא בעצם ויתור על כל פלשתין ופגיעה בחלק מאזרחי ישראל ה"פלשתינים". הוא דחה את הטענה כי הוויכוח הפנים?יהודי אינו מעניינם וסירב לתביעת ההדדיות, היינו, כפי שאנו מכירים בעם הפלשתיני - שיכירו בנו. האיש נתפס לאלם כשהזכרתי לו שאבו מאזן ה"מודאג" סירב להצעת ליברמן לקלוט את ערביי המשולש על אדמותיהם, ואילו האחרונים מסרבים לשלטון הפלשתיני. דובר אחר, איסלאמיסט חמור סבר, היה פחות מנומס: "היהודים אינם עם אלא קבוצת רמאים ששדדו את פלשתין. הנביא מוחמד היטיב 'לטפל' בהם וחיסל אותם בח'יבר (אזור בפאתי העיר אל?מדינה), וכך יהיה גורלכם גם בפלשתין". בעיניים בורקות מכעס טען כי "ליהודים אין למעשה שום זכות בפלשתין, ואם בכלל היתה לכם פעם מדינה, זו היתה בסיני. ישראל היא מדינה גזענית שדינה חורבן".
לשאלתי מדוע הוא עוין כל כך את ישראל - הרי אפילו קורבנות מעשי הטבח במדינות ערב מצביעים עלינו כדוגמה למוסריות - השיב: אלמלא היו הפלשתינים מאחדים אתכם, הייתם בוודאי שוחטים זה את זה. ה"פתחוי" היסה אותו ואמר בנחרצות: "היהודים היו שוחטים זה את זה במילים אך לא בסכינים", וסיכם בשלושת ה"לאווים": לא הכרה בישראל יהודית, לא יהיה שלום בלי ירושלים בירת פלשתין, ולא יהיה שלום בלי שיבת הפליטים.
היהודים מבקשים הכרה לסיום הסכסוך
בוויכוח דומה שבו נטלתי חלק ברשת הטלוויזיה הצרפתית בשבוע שעבר, הצליח דימיטרי דליאני, שניסה להוכיח קדימות פלשתינית על פני זו היהודית בארץ, להפוך בתוך פחות משלוש דקות לצאצאם של היבוסים, הכנענים והפלשתינים גם יחד. כשהוסבר לדימיטרי, חבר נוצרי בוועדה המרכזית של פת"ח, כי העם היהודי העתיק מבקש הכרה מהעם הפלשתיני רק לצורך סופיות הסכסוך, התפרץ והגדיר את ישראל כאספסוף וכערב רב שנקבץ לפלשתין בלא זכות.
בכיר פת"ח הנלהב דחה את העובדה שהחלטה 181 של האו"ם קבעה הקמת מדינה יהודית וערבית (לא פלשתינית) בארץ, אך הערבים סירבו. הוא התעלם מהטענה כי עצם הטרוניה הפלשתינית על "ייהוד" ירושלים מבטאת בחובה הכרה ביהדותה של ישראל. דימיטרי גילה אדישות לנוכח הקביעה כי הקוראן מוריש ליהודים את ירושלים והארץ, שעה שהפלשתינים אינם מוזכרים בו כלל, ופסל בהינף יד את העובדה שערפאת צולם כמי שמכיר בישראל כמדינה יהודית. רק כשהטחתי בו כי ישו פעל במקדש היהודים בהר הבית, נאלם דום.
אינטלקטואל פלשתיני בסמוך סיכם בפרשנות של הקולות העולים מן השטח: הפלשתינים מכירים בישראל "כעובדה קיימת" מכיוון שאינם יכולים לחסלה, אך לעולם לא יכירו בזכותה להתקיים. העם הפלשתיני חש פגיעה בכבוד ותסכול רב, המעבירים את הפלשתינים על דעתם. יותר משפלשתינים רבים רוצים מדינה לעצמם, הם רוצים בהחרבת ישראל.