עכשיו אני שלם

מי שמכיר מקרוב את הזמר והמוסיקאי אוהד חיטמן יודע שבחירת השם לדיסק החדש שלו, "המסע", לא מקרית. השנים האחרונות היו עבור חיטמן שנים של מסע נפשי ארוך ומפרך, שבסופו החליט לחבק את עצמו. להשלים עם נטייתו המינית ולהתחתן עם רן, בן זוגו בשש השנים האחרונות, לחבק את הייחוס המשפחתי שלו לדודו עוזי חיטמן ז"ל, שממנו תמיד התנער, ובעיקר להשלים עם העובדה שהוא מוסיקאי יוצר, בלי קשר למצב מכירות הדיסקים ולמספר ההאזנות שלו בגלגלצ.

אנחנו נפגשים בדירתו, מרחק הליכה משדרות רוטשילד בתל אביב. הכלב רובי, גוש שיער שחור וקטנטן, שוכב למרגלותיו, ומולו עומד פסנתר כנף גדול מימדים, ועליו ערימת כביסה ענקית שדורשת קיפול. זו אולי תמונת המצב הכי משקפת של חיטמן (37), שמצא את שביל הזהב בין הקריירה לבין הבית שכה ייחל להקים. רן הרוש (36), הבעל, מפיק פרסומות שנמצא בימים אלו בצילומי קמפיין במיאמי, שולח לו סמס מלא געגועים, וחיטמן מביט במכשיר הטלפון ומחייך חיוך רחב.

"רן הוא הבית שלי, העוגן, השלווה והשקט הנפשי שלי. ההיכרות שלנו הובילה אותי להשלמה בכל כך הרבה גזרות בחיים האישיים שלי - מההשלמה עם הנטייה המינית, דרך ההבנה שאני יכול לחיות בזוגיות ארוכת שנים, ועד הקבלה שלי כמוסיקאי. תמיד מדדתי את עצמי רק על פי השירים שלי שנכנסו לרדיו, או מספר ההופעות שיש לי בחודש. עד שהבנתי, מכורח המציאות, וגם המון בזכות רן, שאני מוסיקאי, לא רק זמר, ושמעל לכל, אני בן אדם שלם שרוצה אהבה עם גבר ומגיעה לו אהבה כזאת".

הוא הכיר את רן לפני שבע שנים וחצי. "בהתחלה היו לנו שנה וחצי של יחסים לא ברורים, ובסופו של דבר, בעידוד של כמה חברים, החלטתי לקפוץ לתוך הדבר הזה והפכנו לזוג. אחרי שנים ארוכות של חיפוש עצמי וחוסר אמונה שאצליח לבסס מערכת יחסים, עברנו לגור יחד. התחתנו לפני שנה וחצי בניו יורק, וכמה חודשים אחר כך עשינו מסיבת חתונה בישראל עם החברים והמשפחה".

אתה נשמע מאוד שלם עם עצמך.
"בהחלט. אני מאוד שלם ונינוח, ולא מרגיש צורך לצאת בהצהרות דרמטיות לגבי מי שאני. זו גם הסיבה שבחרתי קודם כל להתחתן, בלי להסתיר את זה, ורק אחר כך לשבת ולדבר איתך על זה. אבל הדרך לשם היתה מאוד ארוכה וכללה המון חוסר קבלה עצמית".

מתי הבנת מה הנטייה המינית שלך?
"כבר כשהייתי בן שש. כמובן, לא הבנתי את זה במונחים מיניים, אבל היה משהו שריגש אותי הרבה יותר בחברתם של בנים מאשר בנות. כשהפכתי לנער, כבר התחלתי להבין מה זה אומר, וחשבתי שלהיות הומו זה הדבר הכי נורא בעולם. ניסיתי להדחיק את העניין לחלוטין. זה הפך אותי לאדם בודד ועצוב מאוד, כמעט לא היו לי חברים, כי לא יכולתי לדבר על זה עם אף אחד. מצאתי את עצמי מסתגר בבית עם הפסנתר ומנגן.

"אתה מבין כמה סבל יש בהדחקה? האשמתי את כל העולם במצב שלי, כתבתי רק שירים עצובים, והשקעתי המון אנרגיה נפשית ומקצועית באיך להגיד את הדברים במוסיקה שלי בלי להגיד אותם.

"לפני עשרים שנה 'הומו' זה היה גן העצמאות, זלמן שושי וסרטים קודרים של עמוס גוטמן. לא היו אינטרנט, פתיחות ואנשים מחוץ לארון. הייתי לגמרי לבד בעולם.

"בתיכון למדתי בבית הספר לאמנויות תלמה ילין, ושם כבר שמעתי דיבורים על זה, ובהמשך גם התקבלתי לצעירי תל אביב והתחלתי להסתובב בברנז'ה, אבל לא הצלחתי להשתלב מבחינה חברתית. הייתי חנון שנורא רצה להיות מקובל אבל לא היה יכול להיות מקובל, בגלל כל כך הרבה מעצורים נפשיים שמונעים ממנו לדבר עם אנשים על מה שבאמת עובר עליו.

"בגיל 16 כולם התחילו להתעסק עם המיניות שלהם ואני ברחתי לפסנתר. לא יכולתי לחשוב על בן זוג, ובטח שלא על חברי אמת, בגלל ההסתרה. אז בלית ברירה הפכתי להיות חבר של עצמי.

"מצד שני, זה מה שפיתח בי את היצירתיות. אחרי שעשו עלי חרם בבית הספר כי במשחק כדורגל הכנסתי שני גולים עצמיים וחיקו אותי בלעג, ברחתי לפסנתר וניגנתי עשר שעות ביום. אמא שלי היתה אומרת לי: 'להם יש מוח ברגליים ולך יש מוח בראש'.

"בתיכון ובצבא כבר מצאתי אנשים שאהבו אותי, אבל אני לא אהבתי את עצמי, והיה לי מאוד קשה. הייתי דיכאוני. רק אחרי הצבא, בגיל 21, העזתי להתחיל להיות עם גברים. החוויות הראשונות שלי היו מזעזעות ומגעילות. לא ממש כיוונתי גבוה, כי כשבן אדם לא מעריך את עצמו, הסטנדרטים שלו מאוד נמוכים. זה לא סתם שבתחילת שנות העשרים שלי היה לי הרבה יותר פשוט למצוא סקס מזדמן מאשר בתחילת שנות השלושים. הסטנדרטים שלי השתנו".

ב?2009, אחרי הרצח בבר?נוער, הופעת בעצרת הגדולה. כשקראו לך לבמה והציגו אותך כנציג הקהילה, זה היה חלק מתהליך היציאה שלך מהארון?
"לא, ממש לא, וכשאתה מזכיר לי את זה, זה מעצבן אותי. אם יש משהו שאני מתעב זה את חוסר הסבלנות שיש במה שקרוי 'הקהילה' לגבי אנשים בארון, ובעיקר אמנים ואישי ציבור. זה כמו העליהום שעושים עכשיו על חבר כנסת מסוים, שעל פי השמועות הוא הומו בארון. מה הבעיה עם זה? מישהו יודע מה הסיפור שלו? למה הוא בארון? האם בגלל שהוא הומו הוא חייב להוביל מהלכים וחוקים למען הקהילה? אם היית אומר לי שהוא מחוקק חוקים נגד הומואים, אז היה צריך לפעול נגדו. אבל הוא נמצא בכנסת, עם אג'נדות חברתיות אחרות".

הטענה היא שאנשי ציבור, בין אם הם חברי כנסת או אמנים, צריכים להיות גלויים עם חייהם.
"ואני טוען שכל מקרה לגופו. מה שעשו לי בעצרת הבר?נוער היה מפגן של חוסר סבלנות וכפייה על אמנים לצאת מהארון. אני סולד מכל האנשים שמגדירים את עצמם 'ראשי הקהילה' ומחליטים מה נכון ומה אסור. אני מתקומם בכל פעם שעושים עליהום על אמן אחר וכופים עליו יציאה מהארון - כמו שעשו לסקעת, פוליקר, רביץ או אורנה בנאי".

אבל כשאמן שהוא סמל לבני נוער רבים יוצא מהארון, זה לא עוזר להם להפסיק להתבייש בזה?
"עוזר, אבל די כבר עם הסיסמה הזאת. אנחנו ב?2014, ויש מאות מודלים לחיקוי בארץ ובעולם. לא חייבים לכפות על כל אמן יציאה מהארון. זו לא התקופה שבה אני הייתי נער, ולא היה אינטרנט ולא היו דמויות הומוסקסואליות מוכרות.

"מה אנשים מבחוץ יודעים על מה שעובר על הנפש של ההורים או על הסבא והסבתא של אותו אדם, שיוצא בפניהם מהארון? גם הם צריכים לעבור מסע עם עצמם, גם הם צריכים להבשיל. אדם לא יכול לצאת מהארון בפני משפחתו ולהגיד להם למחרת 'ועכשיו כל עם ישראל יידע על זה'. זה דורש מסע נפשי של כולם, וכל הלחצים של ראשי הקהילה לא תורמים בשום דבר. זה מפגן אלים של חוסר סבלנות מוחלט מצד קהילה שדורשת סבלנות".

אתה לא מרגיש שאתה נושא איזה דגל?
"ממש לא, ואני גם לא מעוניין. את תרומתי אני עושה בשקט ובפני מי שצריך. אני אדם אחד עם עולם פנימי, שעבר את התהליך שעבר. אני לא מייצג קהילה, והעובדה שאני חלק מהקהילה לא אומרת שאני אמור להעריץ אירוויזיונים, לצאת למועדונים של הומואים ולהיות אנטי דת.

"האמת היא שיש לי הרבה מאוד חברים דתיים ואני מנהל הרבה שיחות עומק עם רבנים, שלא מקבלים את דרך החיים שלי אבל מכבדים אותה. זה בעיניי הרבה יותר ליברלי מלכפות על אמן לצאת מהארון. אם תשים לי אירוויזיון מול משחק גמר של מכבי, אלך לראות את המשחק של מכבי.

"אמא שלי, שלא היה לה קל בהתחלה עם הבשורה, אמרה לי לא מזמן משפט מרגש: 'אף פעם לא יהיה לי קל שאתה הומו, אבל אם לא היית הומו, רן לא היה בחיים שלנו'. זה משפט מדהים שמייצג את האנושיות שלה. אני לא מצפה שכולם יבינו או יקבלו, אבל אני מצפה שיכבדו".

בחצי השנה האחרונה החלו אוהד ורן בתהליך פונדקאות בתאילנד. "הרגשנו שהשלב הבא בביסוס היחסים בינינו הוא ילד. התחלנו את התהליך ואנחנו נמצאים בעיצומו, אני רק מקווה שעד שניכנס להריון ויהיה לנו תינוק או תינוקת כבר יפתרו את כל המגבלות שמערימים על זוגות שמביאים ילד בצורה הזאת".

אתה לא חושש שתיתקעו שם, כמו שקרה בתקופה האחרונה לחלק מהזוגות?
"אני מאוד פוחד מזה. מקומם אותי שראש הממשלה לא לוקח את הסוגיה הזאת ומעביר אותה לחלק העליון של הניירת שלו ומתקן את החוק, כדי שיאפשר הליך פונדקאות בקלות".

חיטמן זכה לאחרונה ב?100 אלף שקלים על המחזמר הקומי "בילי שוורץ" שכתב והלחין, לאחר שזכה במקום הראשון ב"חג המחזמר", שייסד אורי פסטר. עכשיו הוא במשא ומתן עם אחד התיאטראות הגדולים על העלאת המחזה. אבל ההצלחה הזאת באה אחרי שנים שחונות, שבמהלכן גנז את האלבום שהיה אמור לצאת לפני שנה, ואף שקל פרישה מהתחום.

"אחרי שני האלבומים הראשונים, שכללו שירים שהפכו ללהיטים -'תגידי לו', 'חשבתי שיהיה רומנטי' ו'זה סתם עוד יום' - נכנסתי לעבודה על האלבום השלישי. כשהשמעתי את התוצאה לחברת התקליטים, לא נרשמה התלהבות; הודיעו לי שעל מנת להוציא אותו, אצטרך להיכנס להקלטות מחודשות, להעיף שירים מסוימים ולכתוב חדשים. זאת היתה מכה קשה לאגו.

"בימינו, זמר שלא מוציא אלבום במרחק זמן סביר מהאלבום הקודם, נעלם. יש פחות השמעות ברדיו והרבה פחות הופעות, וזאת פגיעה ישירה בהכנסות. מצאתי את עצמי בנקודה הכי נמוכה, מופיע מול חמישה אנשים באולם בירושלים. וזה אחרי שכבר מילאתי את זאפה ואת צוותא. זה היה קשה מאוד, היו בי כבר מחשבות לעבור להיות מורה באקדמיה או להלחין לתיאטרון ולמחול, כמו שעשיתי להבימה בהצגה "ביקור הגברת הזקנה" עם גילה אלמגור ויהורם גאון.

"בתוך כל הבלבול וסערת הרגשות, רן אמר לי: 'אתה מוסיקאי. אם אין לך עבודה או פרנסה, תייצר אותה'. גילה אלמגור, שהעליתי איתה מופע משותף במסגרת פסטיבל ישראל והפכה לידידה קרובה, סיפרה לי סיפור שמהדהד בי כל הזמן, איך במשך כמה שנים אף במאי לא התקשר אליה, ומתוך המצוקה המקצועית היא ישבה לכתוב את 'הקיץ של אביה', שהעלה אותה שוב על המפה, ובענק. זה נתן לי השראה לשבת בבית ולכתוב מחזמר.

"היתה לי התחלה של רעיון, שכתבתי במסגרת לימודי התואר השני שלי באקדמיה למוסיקה, והחלטתי להפוך את זה למחזמר של שעה וחצי. 'חג המחזמר' היה הזדמנות נפלאה. גייסתי צוות של אנשים מופלאים, בראשם טלי אורן, מיקי קם והבמאי דניאל אפרת, וזכינו. הניצחון הזה היה משמעותי עבורי הרבה יותר מהכסף, כי הבנתי שאני יוצר מוסיקלי, ושאני יכול לייצר לעצמי את הפלטפורמות".

אתה מקנא באמנים אחרים?
"בהחלט, ואני גם מודה בזה בפה מלא. למשל, אני מקנא ברונה קינן ובשלומי שבן, שהם בני גילי ועושים מוסיקה נהדרת. תמיד כשאני יודע שאני אמור להופיע באירוע שגם שלומי שבן מופיע בו, אני אתאמן עשר שעות יותר ממה שתיכננתי. זאת קנאה בריאה, שמעודדת אותי להיות טוב יותר.

"שמתי לב שהתרופה שלי לקנאה היא לא לאגור אותה בבטן, אלא לשתף את האנשים שאני מקנא בהם ולומר להם שהם גאונים. ב'חג המחזמר' התחריתי בדניאל סלומון, שהוא מוסיקאי גדול בעיניי. גם זמר, גם פסנתרן, גם כותב למחול ולתיאטרון, והוא עשה שם עבודה מצוינת. כששמעתי שהוא חלק מהתחרות אני מודה שנלחצתי, אבל מהר מאוד זה הפך לפרגון ענק. הוא היה מראשוני המטלפנים לאחל לי מזל טוב.

"אנחנו חיים בעידן של ריאליטי, שבו לימדו אותנו שיש מקום ראשון ומקום שני, אבל במסע שלי למדתי להבין שזה לא מקום אחד בודד. יש קבוצה של מקומות ראשונים ויש קבוצה של מקומות שניים, ויש בהם הרבה מאוד אנשים. אני יכול להגיד לך שאני מעריץ את אביתר בנאי ואת יונתן רזאל, אפילו שאני לא מכיר אישית את יונתן, והייתי מאושר לעבוד עם עמיר בניון ועם שמעון בוסקילה. כולם גאונים מוסיקליים בעיניי".

נשמע כאילו אתה קורץ למוסיקה המזרחית.
"אני קורץ למוסיקאים שאני מעריך. באותה מידה אני אוהב את הקול של אייל גולן, בלי קשר לפרשה שיש סביבו. לא ברור לי בדיוק מה קרה שם, אבל הייתי שמח לכתוב לו.

"אני מתעב אמנים אשכנזים שמדברים בגנות המוסיקה המזרחית. יש בזה משהו מאוד מתנשא, ובסופו של דבר זאת אמירה של אנשים בינוניים. קראתי את הדברים שאמר מתי כספי במוסף הזה, ואני חייב להודות שזה די הרגיז אותי".

אי אפשר לטעון שמתי כספי בינוני.
"לא, הוא לא. הוא רחוק מאוד מזה. אבל לא אהבתי את הנימה שלו. תשמע, זה לא סוד שאני אשכנזי, ושאני מעריך מאוד את האקדמיה והלימודים הגבוהים. ועדיין, אני רחוק מלהיות אליטיסט פלצני. אני שומע להנאתי חאלד, פיירוז, אום כולתום ועוד יוצרים ויוצרות ערבים, שאני לא בטוח שאמנים אחרים שיוצאים נגד המוסיקה המזרחית מכירים בכלל.

"מוסיקה מזרחית זה גם להקת שפתיים ועמיר בניון, שהם נפלאים. אני משתתף בהרכב מוסיקלי שמורכב ממוסיקאים ישראלים, פלשתינים, ירדנים, נורבגים ואמריקנים, שמופיע בעולם במסגרת ארגון שנקראMEP ומפגיש יוצרים ממדינות שונות כדי לייצר יחד תרבות. כישרון זה כישרון, בלי קשר לסגנון המוסיקלי.

"אני מסכים שיש טקסטים זולים בחלק מהיצירה הים?תיכונית, אבל באותה מידה, הם קיימים בכל הסגנונות המוסיקליים".

פעם אוהד חיטמן היה מתעצבן כששאלו אותו על דוד שלו. "אולי כי רציתי להוכיח שאני כאן בזכות עצמי, ולא בזכות ייחוס משפחתי. זה היה מרגיז שמישהו תופס אותי ביד אחרי הופעה ואומר, 'שמע, אני חייב לספר לך סיפור על אבא שלך'. אני מייד הייתי מתקן ואומר 'עוזי זה דוד שלי', והבן אדם ממשיך, 'לא נורא. תשמע בכל זאת סיפור יפה'. ואז הוא מספר לי איך בשנת 1988 הוא נסע באוטו וראה את עוזי עומד לידו בצומת.

"פעם הייתי הודף הצעות להופיע בערבי מחווה לזכרו, כי לא רציתי שיגידו שההצלחה שלי קשורה לייחוס משפחתי. אבל ככל שהשנים עוברות ואני מוצא את הזהות האישית והמקצועית שלי, אני מבין שזאת זכות גדולה. להיות 'הבן של' או 'האח של' זה מטען שלא פשוט לסחוב, אנשים באמת לא מבינים. חושבים מייד על פרוטקציות וקיצורי דרך, כשבעצם זה הפוך: אתה צריך להיאבק בכל הדעות הקדומות שיש לאנשים, בכל הסטיגמות. צריך לפרוץ הרבה יותר מחסומים פסיכולוגיים מאשר אמן בלי ייחוס.

"היום אני בקשר קרוב עם עידו, הבן של עוזי. חשוב לו לשמר את היצירה של אבא שלו, והבטחתי לו שהיכן שאוכל לעזור מבחינת אזכור המורשת של עוזי, אעשה זאת. הנה, בהופעה הנוכחית שלי אני עושה קאבר לשיר שלו, 'אל תגעו באהבה'. בשיעורים שאני מלמד באקדמיה למוסיקה בירושלים ובתיכון קריית שרת בחולון אני מנתח שירים שלו וממחיש את הגאונות שלו. גאונות שלא תמיד זכתה להכרה בחייו".

למשל?
"למשל, 'אלוהים שלי', שהוא שיר הילדים הכי טוב שנכתב בארץ. ילד כותב מכתב לאלוהים, וזה כבר משהו כל כך יפה, שנותן המון קרדיט לילד. מעבר לזה, יש שם דיוק מוסיקלי, חריזה מושלמת והמון כבוד לילדים. הוא לא מתייחס אליהם כאל פעוטות, אלא כאל אנשים קטנים. באותה מידה, הוא כתב את 'עכשיו התור לאהבה' לאריק איינשטיין, שזה שאנסון לכל דבר. הוא כתב לכל אחד בגובה העיניים, ועדיין נתן כבוד לטקסט ולמוסיקה".

הוא הספיק לשמוע את המוסיקה שלך?
"הוא נפטר שבוע לפני שיצא הסינגל הראשון שלי. הוא נחשף כמובן לחומרים, ואני חייב להודות שבחייו מאוד התעצבנתי עליו ביני לבין עצמי, כי הוא מעולם לא אמר לי מילים טובות. בימי השבעה, כשפגשתי כל כך הרבה אמנים, זה היכה בי שהוא דיבר עלי טובות מאחורי הגב, פירגן לי והשוויץ בי. פתאום קלטתי שהשתיקה שלו מולי היתה הדרך שלו לשמור על הצניעות שלי, כמו שאני לא מרעיף יותר מדי מחמאות על התלמידים המצטיינים שלי. חבל לי שלא יצא לנו לדבר על זה או ליצור משהו יחד".

הדוד עוזי הוא לא האושיה המוסיקלית היחידה מסביבו של חיטמן. אחיו תמיר (34) ואחותו הצעירה, ענת?אסתר (29), מנהלים גם הם קריירות מוסיקליות משל עצמם. "מצד אחד אנחנו חברים מאוד טובים, ואם פוגעים באחד מאיתנו, השניים האחרים נעמדים על הרגליים האחוריות כמו רוח סערה בשביל מי שנפגע. מצד שני, בארוחות המשפחתיות יש תמיד תחרות מי גונב את הפוקוס".

אירוע נוסף שטילטל את חייו של חיטמן קרה בשנת 2001. "יום אחד שמתי לב שהשתן שלי הוא בגוון אדום. הלכתי מייד לרופא, והוא שלח אותי לבדיקות. אחרי כמה ימים הכל עבר, אבל התחילו גלי חום והתנפח לי הצוואר, עד שהופיעה בליטה בגודל של כדור קטן. הייתי מאוד עייף, ונרדם לשעות ארוכות. לא ידעו מה יש לי. חשבו שמדובר במחלת הנשיקה.

"רק אחרי שלושה חודשים שהלכתי וחזרתי מבדיקות גילו שמדובר בסרטן בבלוטות הלימפה. ההידרדרות היתה מהירה. עברתי טיפולי כימותרפיה, רזיתי כמעט עשרים ק"ג, נשר לי השיער מכל מקום אפשרי בגוף. אפילו הריסים שלי נעלמו. נראיתי כמו אדם זקן. זאת היתה תקופה איומה. היו רגעים שרציתי לגמור את הסיוט הזה. רציתי למות, לא יכולתי לסבול יותר.

"אחרי שנה של טיפולים הודיעו לי שהחלמתי, וחגגתי את החיים. חברים, בילויים, סקס. ואז גם הגיעה ההצעה לאלבום הראשון. אבל החגיגות היו מוקדמות, כי שנה וחצי אחרי שהחלמתי ושבוע לפני שנכנסתי לאולפן הודיעו לי שהמחלה חזרה.

"לא הסכמתי לוותר על ההקלטות. נכנסנו לסשן הקלטות מהיר, בתחושה ש'חייבים להספיק', כי הסוף קרוב.

"בתקופה של המחלה הכרתי את המשפחה שלי הרבה יותר טוב. היו לי הרבה מאוד שיחות נפש איתם, זה חיבר בינינו. בשלב מסוים עברתי השתלת מח עצם עצמית, וכשהכל נראה לקראת סיום, לקיתי בזיהום שסיבך את המצב ושוב חזרתי לבית חולים. היו לי כוויות על מיתרי הקול, ופחדתי שלא אוכל עוד לשיר. אבל כמאמר הקלישאות, צמחתי מהתקופה ההיא. ניצחתי את המחלה פעמיים, והחלמתי סופית בשנת 2004".

אתה לא חושש שהיא תצוץ שוב?
"אני לא חושב על זה בכלל. אין לי זמן לחשוב על זה. אולי אני מייצר לעצמי עומס עבודה ועשייה כדי לא לחשוב על זה. לא יודע. "היום, ממרחק הזמן, אני מהרהר בזה שאולי המחלה הגיעה אלי בגלל שאגרתי כל כך הרבה סודות מאנשים. העמסתי על הנפש ועל הגוף את כל הדברים שהדחקתי, עד שהגוף הגיב בדיוק כמו שאדם לחוץ ועמוס חוטף התקף לב. היום אני הרבה יותר פתוח וגלוי, ויש לי פרופורציות.

"אבל אני עדיין אמן, ואני עדיין יכול להיות מאוד דרמטי לגבי הצלחה או חוסר הצלחה של פרויקטים שבהם אני מעורב. אני יכול לשקוע בקלות, ולכן אני כל כך שמח שיש לי את רן ששומר עלי, מאזן אותי ואפילו בא איתי לפגישות עבודה. רק לפני כמה חודשים עברתי סיוט מקצועי, כשהייתי בוחן ראשי באודישנים ללהקות צבאיות ואחת המועמדות הגישה נגדי תלונה למשטרה הצבאית. היא טענה שהעברתי תלמידים פרטיים שלי והכשלתי אותה".

ומה באמת היה שם?
"תראה, הסיפור הזה, שהתגלגל החוצה מהצבא, מאוד העליב אותי. אני נוהג ביושרה מקצועית ואישית כל חיי. הצבא טען שפעלתי בצורה לא כשרה כשלא דיווחתי שהכרתי חלק מהאנשים לפני המבחנים, ועל כך אני מצר. מצד שני, תמיד השופטים מכירים חלק מהמועמדים - יש בהם תלמידים שלנו, או נערים שמסתובבים בעולם המוסיקה. כאילו שבפרס ספיר אין אנשים שמכירים את הסופרים, או שבתחרות רובינשטיין לפסנתר לא יושב אריה ורדי, שכמעט כולם עברו אצלו מתישהו.

"במקרה הזה היה מדובר בנבחנת שלא עברה את האודישנים, נעלבה והתלוננה שעשיתי אפליות. אבל אם בודקים את כל השמות של הנבחנים שלי, שחלקם היו תלמידים שלי במגמת המוסיקה בתיכון בחולון שבו אני מלמד, או תלמידים פרטיים, חצי מהם לא העברתי".

בסופו של דבר, החליטו להוריד אותך בדרגה מרס"ר לסמ"ר.
"נו, באמת. מה, אני ילד בן חמש? אפשר היה לקחת אותי למשרד, להגיד לי: 'להבא שים לב לנהלים', ולהתקדם. לא לעשות על חשבוני שיעור בחינוך ולדאוג שזה יגיע לתקשורת. אז זה התחיל בתלונה על מירמה והפרת אמונים ונגמר בהתנהגות שאינה הולמת. אתה יודע מה? הם מטומטמים בצבא, כי הם הפסידו אותי. כמו כל מאבק שניהלתי בחיי, זה מאבק שחישל אותי ושיצאתי ממנו מחוזק וממוקד במה שבאמת חשוב לי בחיים.

"היום אני יודע שהבית שלי ושל רן הוא הדבר החשוב, שהילד שיבוא אליו יהיה ילד מאושר, כי בחרנו להביא אותו לעולם הזה, ומתוך זה תצמח היצירה שלי.

"לפעמים אני מרגיש כמו סיזיפוס, שמגלגל את האבן לראש ההר ומזיע ומזיע. למדתי ברימון, עשיתי תואר ראשון, תואר שני, חליתי, החלמתי, חליתי שוב, הצלחתי, נכשלתי, הדחקתי, התאהבתי ומצאתי בית. הדרך לא תמיד קלה, אבל המסע מעניין ופוקח עיניים. השנים האחרונות פיקסו אותי, אני יודע מה אני רוצה, וברור לי שאחרי ש'בילי שוורץ' יעלה בתיאטרון, אני אעבוד על המחזמר הבא ועל זה שאחריו. יש לי כבר מטרה חדשה: ברודוויי. אני יודע שזה יקרה".