פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      מי התוקפת ומי הקורבן?

      מה שמסתמן כסגירת תיק החקירה נגד ירון ברלד, שמצטרף לעמנואל רוזן, שרון גל ועוד, מצביע על רגישות-יתר של הרשויות למתלוננות. ומי כאן הנפגע? מי שנוקה - אך לא שב לעבודתו

      כפי שחזיתי עוד לפני שהחלה החקירה המשטרתית של עמנואל רוזן, התיק נגדו נסגר ללא תביעה, ללא שימוע, וכמובן ללא הרשעה. לכאורה, הצדק הושב על כנו; למעשה, ממש לא. עמנואל רוזן החל את הפרשה כאשר הוא חשוד אך מנחה תכנית בטלוויזיה החינוכית, נמנה על צוות פרשני יומן החדשות בערוץ 10, ולוקח חלק בחלטורות אשר מכניסות לו בכל חודש – בהערכה זהירה - 50 עד 60 אלף שקלים. הוא מסיים את הפרשה כאשר הוא אמנם חף מאשמה, אך גם מובטל וחייב סכומי כסף ניכרים לעורכי דינו וליועצי התקשורת שייצגו אותו. בהערכה זהירה, הוא הפסיד כחצי מיליון שקלים רק כדי להוכיח את המובן מאליו: חיזור נלהב איננו עבירה פלילית.

      עמנואל רוזן איננו לבד. קדמו לו אדם שוב, זאב רווח, רמי הויברגר ושרון גל. כולם נמצאו זכאים במידה כזו שהפרקליטות לא מצאה אפילו בדל טענה להעלות נגדם בבית המשפט, אך כולם גם איבדו – במידה מלאה או חלקית - את משכורתם ומקום עבודתם עוד לפני שזוכו. גם ירון ברלד מושהה עדיין מהטלוויזיה, על אף שההתפתחויות בחקירה מלמדות שהוא כנראה יותר נסחט מעבריין מין, ולמרות שאין קשר בין מקום עבודתו לעבירות בהן נחשד.

      זה קורה גם לאנשים מפורסמים פחות. בכל שנה מוגשות למשטרה 5,000 תלונות על עבירות מין, 70% מהן נסגרות ללא הגשת תביעה. זה אומר שכמעט שני שלישים מהתלונות על עבירות מין נמצאות כחסרות בסיס משפטי. מובן מאליו שאם תלונות על עבירות מין מהוות בקושי אלפית מכלל התלונות המוגשות למשטרה, ואם מוגשות רק 5,000 תלונות על עבירות כאלו במדינה בה חיות כארבע מיליון נשים – הטענה הפמיניסטית הפופולרית שעבירות מין הן מכת מדינה, שכל אישה נופלת להן קורבן, לוקה בחוסר סבירות קיצוני.

      סטטיסטיקה עקומה

      אגב, גם המספרים שהפמיניסטיות עצמן מפיצות דרך ארגוני הסיוע לנפגעות ונפגעי עבירות מין אינם תומכים בטענה שכל אישה היא קורבן. הארגונים האלה מקבלים – לדבריהם – 8,000 תלונות חדשות מדי שנה. גם אם כל התלונות מגיעות מנשים (כלומר גברים אף פעם אינם מתלוננים על עבירות מין), ואפילו אם כל התלונות מוצדקות - וכשלוקחים בחשבון שבכל שנה נולדות או מהגרות לישראל למעלה מ-80 אלף נשים – המסקנה גם לפי הסטטיסטיקה הפמיניסטית ביותר היא שבקושי אחת מעשר נשים תיפול מתישהו בחייה קורבן לעבירת מין. לפי הסטטיסטיקה המשטרתית מדובר רק באחת מכל 60 נשים. אלו אמנם מספרים עצובים, אך שונים בתכלית מה"אחת מתוך אחת", עליו חוזרות הפמיניסטיות בדבקות של מנטרה דתית.

      השאלה המתבקשת, כמובן, היא מהי עבירת מין. ספר החוקים עוצב בשנים האחרונות על ידי לובי פמיניסטי שהצליח לקבוע כי אונס אינו מחייב שימוש בכוח, לספר בדיחה גסה זה בגדר הטרדה מינית, והורדת מעיל היא התערטלות. החקיקה הוויקטוריאנית הזו (שמשתמשת למרבה האירוניה בהנמקות רדיקליות כגון "שינוי מבנה הכוח בחברה") אינה תואמת את האופן שבו הציבור החילוני המשכיל רואה את היחסים בינו לבינה במאה ה-21, יחסים שיש בהם סיכוי גבוה יותר לקחת חלק באורגיה רבת משתתפים מאשר להשתתף בנשף ריקודים סלוניים בטוקסידו. מי שראה את סרטוני היו-טיוב הפופולריים בהם צעירים וצעירות הגיעו תוך דקות ספורות ממצב של זרות מוחלטת לנשיקה צרפתית יבין מיד עד כמה רחוק הפמיניזם האנטי-רומנטי מלהתנחל בלבבותיהם של גברים ונשים נורמטיביים.

      אני לא בא לומר כי גבר השולח הודעות SMS מפתות לבחורה שאינה מעוניינת לקבל אותן הוא מחזר בטעם טוב, אבל הטעם הרע שלו מחוויר בהשוואה לטריקים נשיים מוכרים כגון "תעשה לי ילד בבקשה" (בלי לומר שהמזונות בדרך), למשל. צריך לזכור שגם גברים וגם נשים אומרים בחדר המיטות לא אחת משפטים שלא היו אומרים בסלון. רומנטיקה היא בסופו של דבר שוק שההשתתפות בו וולונטרית. כמו שלא נלך להגיש תלונה במשטרה על סוחר שמעיד כי מלפפוניו הרקובים הם סחורה סוג א' – גם אין מקום לקרימינליזציה יתרה של היחסים בינו לבינה. מי ששם באותה סירה מחזרים מגושמים ואנסים אלימים פוגע לא רק במחזרים אלא גם ברגשותיהן של הנאנסות.

      הכותב הוא פרופסור לתקשורת באוניברסיטת אריאל. המאמר מייצג את דעותיו ולא את עמדת האוניברסיטה

      מעוניינים לפרסם מאמר במדור הדעות? כתבו לנו למייל op-ed@walla.net.il