כמה עולה העוגה אני שואל? 15 שקלים עונה לי המוכר החביב. אני מסתכל על פרוסת העוגה ואכן, מדבקה ועליה 15 שקלים מונחת על הניילון הנצמד העוטף אותה. לא, תודה, אבל אני אמתין עד טבריה ואוכל כבר באולם. אנחנו המשכנו, אבל הפראייר התורן התחלף, ומן הסתם העוגות המשיכו להימכר כמו לחמניות בקייטנה ביולי-אוגוסט.
כביש שש, יום שני, שושן פורים, SI אספרסו, נקודת ריענון קוראים לזה, ואני בדרך לעוד הופעה בסבב פורים. "ישראלים לא פראיירים", "הכול אפשר לומר על ישראלים, אבל הם לא יתנו לאף אחד לדפוק אותם". כולם שומעים את המשפט הזה כל חייהם, רגע, זה נכון? אנחנו באמת לא פראיירים?
אין אחד שלא מדבר על מחירי הדיור, מחירי המזון הבסיסי ויוקר המחיה בכל שיחה שנייה. אם תרצו, פרוסת העוגה שמחירה כמחיר עוגה שלמה, היא התשובה למחירים הגואים בכל. פראיירים לא מתים, הם רק מתחלפים.
רק לפני כמה חודשים נחשף בכלבוטק כי ברשת הזו מציעים כריכים מיום האתמול, ככריכים סופ?ר-טריים. רפי גינת, כהרגלו, זעף בקולו, הרשת שלחה תגובה, תודה ששאלתם, אבל 15 שקלים בבקשה לפרוסת עוגה. ותודה שקניתם אצלנו.
אין אחד שלא משווה את מצב הוריו ואיך היה קשה יותר בזמנם, ובכל זאת רובם הצליחו לרכוש בית וחיו חיים טובים יותר. יש בזה מן הצדק, אבל זה לא ממש מדויק. חשבתם כמה כסף אתם מוציאים בכל חודש ככה סתם? כמה כסף אתם ממש זורקים?
מחירים מופקעים לאן שלא תפנו
כל ביקור בבית קפה, אפילו על קפה שעלה 12 שקלים, כולנו זורקים שקל או שניים למלצר, כי בכל זאת "הוא סטודנט ולא משלמים להם כלום בבית הקפה". ומה עם נהג המונית? "39 שקלים יצאה הנסיעה", הרבה יתנו לו 40, "ותשמור את העודף". אחר כך אנחנו אומרים לעצמנו "מה יש? מי ישמע מה יקרה לנו? זו מצווה".
ומה עם השליח של הסופר? והשליח של הפיצה? שילמנו דמי משלוח, אבל הוא כבר עלה במעלית, והבוס לא משלם, ועוד ועוד. רגע, ומה עם טיפ לחופף במספרה? כפרה עליו, גם שטיפה, גם שם את המגבת. ומה עם החתונה של השכנים או של הבן דוד? 500 שקלים זה מספיק? כמה מאיתנו שילמנו כזה סכום, ותהינו למה? תגידו, השתגענו? תראו לי מסעדה הכי יקרה שתהיה שתיקח מכם לערב 500 שקלים. להמשיך? עכשיו תכפילו את החישוב הזה ב-12 חודשים, ואחר כך בעשר שנים, לאיזה סכום הגעתם? תודה.
בשבוע שעבר יצא לי לפגוש חבר שאחיו מתחתן בעוד כמה חודשים. "תכיר את גיסתי לעתיד", הוא אומר לי תוך שהיא מראה לי את השמלה שתלבש בחתונה. מדהימה, אני חייב לציין. "מאה דולר באלי-אקספרס, אתר הקניות הסיני". אני חוזר: מאה דולר. סליחה, שכחתי את הנעליים ב-25 דולר נוספים וכן את דמי המשלוח ויחד הגענו ל-150 דולר. אתם יכולים לבדוק אותי.
עכשיו תשאלו את עצמכם מה בין שמלת הכלה ליוקר המחיה? הכול קשור. אם היינו מענישים את בית הקפה שמכר לנו כריכים לא טריים, או פרוסת עוגה מעליבה ב-15 שקלים, או מחרימים, כן, מחרימים, את הסופר שמעז לקחת מחירים מופקעים, או את הקולנוע שגובה דמי הזמנה באינטרנט ברוב חוצפתם, חיינו היו נראים אחרת.
במקום לזעוק ביבי אשם, יאיר לפיד אפס, תחשבו מה אנחנו יכולים לעשות בעצמנו עוד קודם. לא חייבים לסגור את רחוב רוטשילד או להפגין בכיכר רבין, אפשר גם אחרת. אפשר לקנות במקומות זולים יותר, במבצעים, במכירות סוף עונה (כל המוכרים בזארה מכירים אותי תמיד ב"סיילים" כאורח קבוע שבא לחפש חליפות להופעה בלירה וחצי, כזה אני. ותמיד יהיו כאלה שישאלו אותי אם אני לובש פראדה או ארמני). זוכרים את מחאת הקוטג'? אז תחשבו בגדול. כן, זה בידיים שלנו.
רגע, אבל מה קשורים מחירי הדירות אתם שואלים? חכו, לא הכול בבת אחת. חוץ מזה, למה מי אני? יאיר לפיד?
מעוניינים לפרסם מאמר במדור הדעות? כתבו לנו למייל op-ed@walla.net.il