שלוש שנים למלחמת האזרחים בסוריה

נפש תותבת

האתגר שעמו מתמודדים ילדים שנפצעו בסוריה עם בואם לישראל הוא משולש: הפציעה, אבדן בני המשפחה והאויב שהפך למטפל. כדי להקל עליהם, עובדות סוציאליות ערביות גויסו למשימה

עדי חשמונאי
18/03/2014
צילום: סרטוני חובבים שהועלו לרשת, רויטרס; עריכה: טל רזניק
צריך להבין את שפתם. הילד הסורי מוחמד(צילום: אדריאן הרבשטיין)

המסע הארוך של פטמה (שם בדוי) בשלג ביחד עם שני נכדיה הקטנים קטועי הרגליים אל עבר הגבול עם ישראל הסתיים בשבועות האחרונים בתמונה שרק המציאות המזרח תיכונית המורכבת וההפכפכה מסוגלת לייצר. מה שהחל חודשיים קודם לכן כשפטמה ושני נכדיה בני החמש וה-11 הגיעו מסוריה השסועה לישראל שעד אז נתפסה בתודעה שלהם כמדינת אויב, הסתיים במעמד פרידה מרגש וסוחט דמעות בין הצוות הרפואי הישראלי של בית החולים זיו בצפת לבין האזרחים הסורים רגע לפני שחזרו למולדתם.

"אינשאללה ויום אחד יהיה שלום ונוכל לשוב ולהיפגש ולהודות לכם כראוי על הטיפול והדאגה. הפרידה קשה ואיני יודעת לאיזו מציאות אנו חוזרים, אך אנו מאושרים לחזור לארצנו למרות הכול", אמרה הסבתא אחרי שנפרדה מהצוות בחיבוק חם כשהיא חנוקה מדמעות. מוחמד (שם בדוי) בן ה-11 ריגש אף הוא את הצוות כשמחה דמעה בזמן שהעניק לאחת האחיות מחרוזת שהכין במהלך שהותו בבית החולים.

טוב לדעת (מקודם)

הלחצן שיכול להציל את חייך במקרה חירום רפואי

מוגש מטעם שחל
שלוש שנים למלחמת האזרחים בסוריה(צילום: עיבוד תמונה, גוגל מפס)

אבל לא רק הצוות הרפואי זכה לחוות את המעמד המרגש והמיוחד. לצדו עמדו וורוד סבאג ומרים שחאדה - שתי סטודנטיות ערביות לתואר שני במסלול ללימודי לחץ וטראומה בחוג לעבודה סוציאלית מהמכללה האקדמית תל חי. לראשונה מאז החלו להגיע הפצועים הסורים לישראל בפברואר 2013, הוצמדו לילדים הסורים הפצועים עובדות סוציאליות שדוברות את שפת אמם, במטרה להושיט סיוע נפשי בהתנדבות במסגרת פרויקט מיוחד של המסלול בו הן לומדות.

כך, בנוסף לסיוע החומרי שכולל בין היתר פרוטזות שנקנו למענם בכספי תרומות ערב חזרתם לסוריה, יצאו הילדים עם סל של כלים נפשיים שהוענקו להם על ידי הסטודנטיות באמצעות טיפול פסיכו-סוציאלי שנועד למנוע מהם לפתח תופעות פוסט-טראומטיות עם חזרתם למדינה השסועה. "הפרידה הייתה מאוד מרגשת, היו להם דמעות בעיניים", סיפרה סבאג, תושבת גוש חלב, שהעניקה לאורך התקופה סיוע נפשי לחוסיין (שם בדוי) בן החמש. "לשני הילדים הבאתי כובעים של ספיידרמן וסופרמן כדי להדגיש כמה למרות החוסרים שהיו לגיבורי העל, הם הצליחו לקחת את החוסר הזה למשהו חזק. הגדול הבין את המסר וחבש את הכובע של ספיידרמן".

שלוש טראומות רצופות

הצורך בגיוס מתנדבים לתת סיוע נפשי התעורר במהלך החודשים שחלפו מאז שהחלו לזרום לישראל פצועים סורים. מנהל השירות לעבודה סוציאלית בבית החולים החל לזהות כי לא די בגיוס תרומות של בגדים, פרוטזות, ציוד רפואי וכל דבר שימלא את החסרים החומריים של הפצועים. הזיכרונות, הטראומות והצלקות הנפשיות שכל אחד מהפצועים נשא עמו ממולדתו לישראל שנתפסת בארצם למדינת אויב, הולידו את הצורך להעניק להם גם סיוע נפשי. החל מסיפורו של אחמד (שם בדוי) בן ה-40 שמהרגע שהתעורר מפציעתו הקשה ביותר לא הפסיק להתאבל על אשתו ובנותיו שנהרגו בהפגזה בה נפצע וכלה בסיפורו של פאהד (שם בדוי) בן השלוש שמאז שהגיע לבדו לישראל לא הוציא מילה אחת מפיו. הילד תקשר עם סביבתו באמצעות תנועת ידיים, הברות לא ברורות ומבטים.

"רוב הפצועים שהגיעו אלינו הם אזרחים סורים שעברו למעשה שלוש טראומות: טראומה ראשונה נבעה מהחשיפה לאיום קיומי מהמלחמה המתמשכת, טראומה שנייה מהפציעה הפיזית ובמקרים רבים מאבדן בני משפחה. במהלך השנה התחלנו לזהות שפה הם חווים למעשה טראומה שלישית בעצם החוויה של ההגעה למדינת אויב, למקום לא מוכר, עם שפה שהיא זרה להם, בלי קרובים ובלי משפחה", מסביר יניב בן שושן, מנהל השירות לעבודה סוציאלית בבית החולים זיו בצפת.

כשזרם הפצועים התגבר, מינה בית החולים עובד סוציאלי, דובר השפה הערבית שתפקידו לרכז את הטיפול הפסיכו-סוציאלי בפצועים הסורים. עם הזמן, התחדד הצורך לתגבר את מערך הסיוע הנפשי ולפני כחודשיים פנה בן שושן לד"ר משה פרחי, ראש המסלול ללימודי לחץ וטראומה במכללה האקדמית תל חי לברר אם יוכל לסייע. הפנייה לד"ר פרחי לא הייתה מקרית. חוקרי הלחץ, הטראומה והחוסן באצבע הגליל ובראשם פרופ' מולי להד, רכשו לעצמם שם עולמי בזכות הידע שנצבר באזור קו העימות כתוצאה מירי הקטיושות הממושך. בשנת 1981, שנה לפני פרוץ מלחמת לבנון הראשונה, הקים פרופ' להד את מרכז משאבים בקריית שמונה במטרה לתת מענה פסיכוסוציאלי למצבי ההלם אליהם נכנסו תושבים מיישובי קו העימות כתוצאה מירי הקטיושות מלבנון, והשהייה הממושכת במקלטים.

"הגיעו לארץ אויב". פצוע סורי מסביר על מצבו לראש הממשלה נתניהו בבית החולים שדה בצפון לפני שבועות אחדים(צילום: לשכת העיתונות הממשלתית, קובי גדעון)

מחקרים שנעשו על ידו ועל ידי מומחים במרכז ובמכללת תל חי הפכו לימים לפורצי דרך בתחומם וחלק מהשיטות שפותחו להתמודדות עם מצבי טראומה ופוסט-טראומה נלמדים ומיושמים היום ברחבי העולם. בן שושן, שמחפש היום מזור למצוקותיהם הנפשיות של הפצועים הסורים, נפצע בעצמו במלחמת לבנון הראשונה מפצצת אר.פי.ג'י שנורתה, באופן פרדוקסלי, על ידי מארב של הצבא הסורי באזור ביירות. במשך 11 שנים הוא שימש כקב"ן (קצין בריאות נפש) בקריית שמונה וכך הכיר גם את ד"ר משה פרחי שהקים את המסלול האקדמי הראשון בארץ ללימודי לחץ וטראומה בחוג לעבודה סוציאלית במכללה האקדמית תל חי.

בשנתיים האחרונות הצטלבה שוב דרכם כאשר פרחי החל לערוך מחקר בבית החולים. בן שושן פנה לד"ר פרחי בבקשה שיגייס סטודנטים מהמסלול בראשו הוא עומד, ליישם את הידע והניסיון שנצברו באזור במשך למעלה משלושה עשורים, הפעם לעזרת הילדים הסורים הפצועים ומאושפזים בבית החולים של הגליל העליון. "הילדים הסורים מגיעים לכאן נטולי שפה, עם פציעות קשות מאוד, אבל הם גם יודעים שהם נמצאים בבית חולים בישראל שהיא בעצם מדינת אויב וזה המצב הרע ביותר. הם חסרי אונים במקום הזה, הם זקוקים להורים שלהם, לביטחון, לגורם שיתרגם להם מה קורה והם צריכים בעיקר להרגיש משהו מהתרבות ושפת האם שלהם", מסביר ד"ר פרחי שגייס סטודנטיות ערביות מהמסלול הייחודי בראשו הוא עמד לצורך מתן עזרה פסיכו-סוציאלית לילדים הסורים הפצועים.

"השיטה של פרופ' להד היא לסייע במצבים פוסט-טראומטיים, אנחנו משתדלים למנוע בכלל את הכניסה למצב של פוסט-טראומה באמצעות שיטות שפיתחתי למתן עזרה ראשונה נפשית", מוסיף פרחי, "הדבר הראשון שהסטודנטיות עושות עם הפצועים הוא להפסיק את תחושת חוסר האונים שלהם. אנחנו עושים את זה בעזרת בחירת סוגים של אוכל, סוגים של טיפולים, סוגים של צבעים שיש להם בחדר וכל דבר שלמעשה מאפשר לילד לבחור. כי ככל שאדם חש שהוא יכול לבחור, הוא מרגיש שהוא יותר בשליטה. חוסר האונים יורד ואז אנחנו מפחיתים סיכון למצבים פוסט-טראומטיים בהמשך".

"סיפר לדובי מה שמות אחיותיו שנהרגו"

כך התגייסו וורוד סבאג ומרים שחאדה אל בני הדודים שנפצעו והגיעו מסוריה ביחד עם סבתם. אבל הדרך לרכישת אמונם של הילדים וסבתם לא הייתה פשוטה. "בהתחלה הם היו מאוד חשדניים. הסבתא תחקרה אותנו מאיפה אנחנו ואיך זה יכול להיות שאנחנו ערביות וחיות במדינה יהודית. היה לה חשוב לדעת מי אנחנו ומה אנחנו עושים בישראל כדי לאפשר לנו בכלל את הקרבה לנכדיה", סיפרו הסטודנטיות. בפגישות הראשונות הילדים היו מסוגרים אולם לאט לאט הם החלו להיפתח ולספר את קורותיהם. "כל פעם שהעלנו את נושא מה שעבר עליהם בסוריה, הוא היה מתחבא מתחת לשמיכה", מספרת סבאג. "פעם אחת הבאתי לו דובון קטן והצעתי לו שיחבק אותו כשהוא הולך לישון. בהתחלה הוא היה מכונס בעצמו, אבל לאט לאט הוא התחיל לספר לדובון מה השמות של האחים והאחיות שלו, בני כמה הם ועם מי הוא הכי אהב לשחק. דרך הדובון הוא התחיל להיפתח ולדבר. הוא לא בכה אף פעם, אבל היו רגעים שהוא לא היה מסוגל להמשיך בשיחה כי היה לו קשה".

כך נחשפו הסטודנטיות לסיפורם הקשה של הילדים וסבתם שכמו מרבית הפצועים, לא סיפרו היכן התגוררו בסוריה. האסון שנפל על המשפחה אירע בעת סערת השלג שפקדה גם את ישראל אי שם באמצע דצמבר. מוחמד בן ה-11 ובן דודו חוסיין בן החמש שיחקו על גג ביתו של חוסיין בשלג. לפתע נפל פגז על ביתם, שמחשש פן יבולע להם על ידי צבא אסד, נמנעו הפצועים מלספר באיזה כפר. שתי אחיותיו של חוסיין נהרגו ושתי אחיות נוספות נפצעו אף הן ופונו לבית החולים בגליל המערבי בנהריה כשהן מלוות על ידי אמן. חוסיין ומוחמד בן דודו נפצעו כאמור קשה בגפיים. כתוצאה מכך, רגלו של חוסיין נכרתה ובן דודו איבד את שתי רגליו. למרות הפחד מהתקלות בחיילי צבא אסד והחשש הכבד של סבתם מחשיפת תכניתה להביא אותם לטיפול רפואי בישראל, צעדה עמם פטמה בשלג הכבד אל עבר הגבול עם ישראל.

לא לאט גובר האמון בין הצדדים. חוסיין(צילום: אדריאן הרבשטיין)

בנוסף לקושי העצום ולסיכון הרב שלקחו, בזמן שהותה בישראל נאלצה פטמה (שם בדוי) להתמודד עם שכול נוסף. בנה, דודם של הילדים, מת מפצעיו בעת אשפוזו בבית החולים בנהריה. בני הדודים אושפזו באותו חדר בבית החולים זיו בצפת וסבתם שהתה עמם כל העת. כל אחת מהסטודנטיות קיבלה ילד אחד: וורוד סבאג ליוותה את חוסיין בן החמש ומרים שחאדה סייעה למוחמד בן ה-11. "אחת המשימות הראשונות שלנו היו למקם אותם במקום ובזמן. אתה נמצא במקום בטוח. אמנם במדינת אויב מבחינתך, אבל זאת מדינה שתיתן לך את ההגנה ואת הטיפול הרפואי שאתה זקוק לו", משחזרת סבאג, "כדי להקטין את חוסר האונים של השהות במדינה זרה. הרעיון הבסיסי היה לאפשר לילדים לצלוח את זמן השהייה שלהם תוך הפחתה מרבית של חוסר האונים. לאתגר אותם לעשות דברים כדי שלא יישארו במקום הקורבני שלהם. לחשוף בפניהם את חופש הבחירה אפילו בדברים הפשוטים ביותר. למשל אם הוא אומר שהוא צמא, אני מציעה לו לקום ולהביא לעצמו כוס מים, כי הדברים הללו הפשוטים לכאורה מכניסים אותם לתחושה של שליטה ומקטינים את חוסר האונים".

מפגישה לפגישה, הלך וגבר האמון של הילדים במטפלות הפסיכו-סוציאליות. "התחלנו להביא משחקים ודרך המשחק התקרבנו. הבסיס שלנו בהתחלה זה להחזיר אותו לתפקוד רגשי של דקה לפני האירוע. דרך התיאור שלו של מה הוא עשה לפני האירוע שהביא אותו לישראל, ומה גרם לו לשמוח, מפסיקים את ההרגשה שהאירוע נמשך. אי אפשר למנוע טראומה, אנחנו רוצים שהם יחזרו לסוריה בלי סימפטומים פוסט-טראומטיים". כך למשל, מוחמד סיפר לשחאדה, כי בלילה יש לו סיוטים והוא מתעורר בגלל שהוא נבהל מקולות הנפץ של הפגז שגרם לפציעתו. "כשהוא התעורר אחרי הפיצוץ, הוא ראה שבנות הדוד שלו נהרגו באירוע. הדבר הראשון שאני אומרת לו זה שהאירוע נפסק ושהוא נמצא במקום בטוח. מכאן אני מעודדת אותו לספר" מסבירה שחאדה. "לפי התיאוריה של פרופ' מולי להד, יש מספר דרכים להגיע למטופלים: דרך הערוץ הרגשי, הערוץ התרבותי, הערוך החברתי, הערוץ הפיסי והאמונה. עבדנו אתם על מערכת האמונה כי זה מאוד חזק אצלם. הם מאמינים שזה הגורל שאלוהים כתב להם. אז אנחנו מפתחים את השיחה לכיוונים של איך ש'אלוהים שומר עלי'. סיכמנו שאם למשל יש לו חלומות רעים והוא מתעורר בלילה בבהלה, אז הוא לוקח את הקוראן ומחבק אותו. אני גם עבדתי אתו על ההתמודדות עם אובדן שתי הרגליים שלו כי הוא חושב שהוא יקבל רגל רגילה, לא רגל תותבת שתשאיר אותו עדיין מוגבל. הוא חלם לחזור לשחק כדורגל אז הייתי צריכה לעבוד איתו על המציאות החדשה", היא מתארת.

מרכיבים רגליים דמיוניות מפלסטלינה

גם וורוד ניסתה לסייע לחוסיין, שאיבד את רגלו כבר בגיל חמש ויאלץ להתמודד עם הפציעה לשארית חייו. "בהתחלה הוא הגיב לפציעה עם המון כעס. הוא קרע את הציורים, לקח עץ וקשקש על כל הדפים שציירנו במחברת", מספרת סבאג. "התייעצתי על הבעיה עם ד"ר משה פרחי הוא הנחה אותי לנסות לעבוד איתו עם פלסטלינה. הדרך הזאת הוכחה באמת כטובה יותר. הרכבתי בפלסטלינה גוף, חיברנו והחסרנו איברים ממנו ואחר כך עברנו לרגל. איך לתקן את הרגל השבורה שלו ודרך זה ירדנו לפרטים של איך ייראה התיקון של הרגל שלו ומה המשמעות של רגל תותבת".

"מתכוננים לפצועים נוספים". ילדים בסוריה(צילום: AP)

בימים האחרונים חזרו כאמור מוחמד, חוסיין ופטמה סבתם אל מולדתם סוריה. "מעבר לפרידה המרגשת שלוותה בדמעות וחיבוקים, ניכר שהילדים לא פיתחו סימפטומים פוסט-טראומטיים. ראינו שהסימפטומים שהיו בהתחלה של הדחקת האירוע, החלומות וההימנעות מלדבר על האירוע הופחתו", מסכמת סבאג. "ראיתי את זה גם בפגישות האחרונות. זה היה ניכר בהתנהלות בתוך מחלקת הילדים. הם התחילו לצאת מהחדר שלהם, יצאו לשחק במשחקייה והביטחון שלהם גדל. כשנפרדנו הסברתי להם כמה הם חזקים וכמה לא בקלות מתגברים על מצב כזה". הפידבק שקיבלו המטפלות מישראל, רגע לפני שמטופליהן הועברו על ידי צה"ל בחזרה לסוריה, העניק רוח גבית לטיפולים הבאים, אליהם ייקראו כשלבית חולים יגיעו ילדים סורים פצועים נוספים.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully