לא דרישה סתמית

דרישתו של נתניהו מהפלסטינים להכיר במדינת ישראל כמדינה יהודית לא נועדה לטרפד את המשא ומתן - אלא להשיג ערבויות להביא לקץ הסכסוך. אז מדוע לפיד ופרס כבר ויתרו עליה?

  • תהליך השלום
עומר דוסטרי

הצהרתו של שר החוץ האמריקני, ג'ון קרי, בהופעה בפני ועדת החוץ של בית הנבחרים האמריקני, על כך שזו טעות להתעקש על הכרה פלסטינית במדינת ישראל כמדינה יהודית, מצטרפת לביקורת הלא מעטה שנשמעת גם מבית בכל הקשור לתנאי ההכרחי שהעמיד ראש הממשלה, בנימין נתניהו, בכל הסדר מדיני עתידי.

עוד לפני ששינה שר החוץ האמריקני את דעתו בכל הקשור לסוגיה הרגישה והמורכבת, קריטריון ההכרה במדינה יהודית שעליו מתעקש ראש הממשלה, זכה לכתף קרה מפי בכירים בישראל. הן משר האוצר, יאיר לפיד, שטען בראיון ל"בלומברג" כי "אבי לא הגיע לחיפה מהגטו בבודפשט כדי לקבל הכרה מאבו מאזן", והן מנשיא המדינה, שמעון פרס, שכינה את הדרישה כ"מיותרת" וטען כי היא מכשילה את תהליך השלום.

על פניו, אפוא, נראה כי אושיות אלו צודקות ויושב ראש הרשות הפלסטינית, אבו מאזן, אינו יכול, או צריך, לקבוע שמדינת ישראל היא מדינת הלאום היהודי. 65 שנות ריבונות יעידו על שיבתו של עם ישראל לציון וכך גם בניין "משכן ירושלים" ברב פאר והדר. פיתוחים והון אנושי בחינוך, במדע, בטכנולוגיה, בהשכלה, בכלכלה ובתרבות, לצד לחימה הרואית ובלתי מתפשרת בקרבות על הבית והתעצמות בתחום הביטחוני, הצעידו את מדינת ישראל - בעל כורחו של אבו-מאזן ויתר העולם - להכרה רשמית בקיומו של בית יהודי לעם היהודי בארץ ישראל.

טוב לדעת (מקודם)

השירות הרפואי שיציל את חייך במקרה של התקף לב

לכתבה המלאה

ביום שאחרי הסכם השלום

כוונתם של גורמים מדיניים אלו, אם כן, הייתה טובה. אלא שהמשמעות עצמה, בתנאים הגאו-פוליטיים הקיימים מזה עשורים, ובהתחשב בגלובליזציה של העולם המודרני והכוח של מוסדות על-לאומיים, יוצרת נזק בל ישוער עבור מדיניות הביטחון של ישראל. שכן, בדיוק כמו בתחום הדיפלומטי של ההכרה במדינת ישראל כמדינת הלאום היהודי, גם בתחום הביטחוני מסוגלת וצריכה ישראל להישען על עצמה ועל עוצמתה ואין היא אמורה להיות תלויה בחסדי אחרים.

בכך, שר האוצר הישראלי, נשיא המדינה ושר החוץ האמריקני – לצד התומכים בגישתם – מציגים, למצער, חשיבה צרה ורדודה. גישה מסוכנת מאוד, בייחוד כאשר מדובר בגורמים ישראליים, כאשר אחד מהם יושב בקבינט המדיני-ביטחוני ואשר יוצא נגד קווי היסוד של ממשלתו, בכל האמור לסכסוך הישראלי-פלסטיני.

ראש הממשלה נתניהו מודע היטב לעובדה שמדינת ישראל מתקיימת בעצמה ובזכות עצמה ושאין - מבחינה מוסרית - שום הכרח לבקש "אישור" לכך מהראיס אבו-מאזן וחבורתו. אלא שראש הממשלה אינו מתעקש לחינם על ההכרה ומבין גם, כי מדינת ישראל חייבת ערובות וביטחונות שיוכלו לעמוד לרשותה מול העולם, למקרה שהסכם שלום עתידי יופר. אלו עשויות להבטיח את הלגיטימציה הסופית לעצם קיומו של העם היהודי בציון ואת התמיכה העולמית במקרה של כל עימות צבאי-מדיני בעתיד.

בעודו מכיר במדינת ישראל כמדינת העם היהודי, חותם, למעשה, אבו-מאזן, על קץ הסכסוך ובכך מוותר - דה-יורה ודה-פקטו - על יפו ועל צפת. משמעות ההכרה, אפוא, אינה חשובה בפן המוסרי, כמו שהיא חשובה בפן האסטרטגי. לוויתור על "פלסטין השלמה", מצד יושב ראש הרשות, יש משמעויות עצומות בזירה הדיפלומטית ויש לכך משמעויות אדירות גם בתחום המדיני. שכן, אם אבו-מאזן מכיר בעצם קיומה של מדינת ישראל כבית הלאומי של היהודים, אזי שזכות השיבה מתבטלת מעצמה והופכת ללא רלוונטית. כך, לא יתאפשר מצב שבו מדינת ישראל תהפוך למדינת כל אזרחיה, אשר תאבד את הזהות היהודית-ציונית שלה, בעוד על חלק משטחי יהודה ושומרון, תקום - אם תקום - מדינת יונדריין נקייה מיהודים.

הכותב הוא סטודנט לתואר שני בתכנית לדיפלומטיה באוניברסיטת תל-אביב ומפעיל הבלוג "למה לא פוליטיקה עכשיו"

לכל הטורים של עומר דוסטרי בוואלה! דעות

מעוניינים לפרסם מאמר במדור הדעות? כתבו לנו למייל op-ed@walla.net.il

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

    התרעות פיקוד העורף

      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully