שלוש שנים של זוועה: סוריה והדילמה העיתונאית

פעוט שרוע על שולחן עץ. חולצתו מופשלת, גופו רטוב. מעליו רכון גבר ומסכת אב"כ על פניו, מורמת מעט כדי שיוכל לנשום ולדבר. האיש מצמיד אל הילד מסכת חמצן, מנסה להנשימו, ומלטף את ראשו ואת גופו. "האם זה טרוריסט?", הוא שואל בעוקצנות. "הביטו, זה ילד טרוריסט". הילד מחרחר ונושם את נשימותיו האחרונות.

הסצנה הזו, שנחרטה בזיכרוני, לקוחה מאחד מתוך מאות אלפי הסרטונים שעלו לרשת במהלך מלחמת האזרחים העקובה מדם בסוריה, שבימים אלה מציינים שלוש שנים לתחילתה. בזמנו, במרץ 2011, היו אלה בעיקר סרטונים המתעדים את ההפגנות נגד שלטונו של הנשיא בשאר אסד, את ההתארגנויות של המחאה העממית, ההרס של סמלי המשטר, וכמובן את תגובתם האלימה של כוחות הצבא והיד הקשה בה נקטו.

אלא ששלוש השנים שחלפו, הביאו עמן כמות דמיונית של סרטוני וידאו מרחבי סוריה, המספרים סיפור של מלחמת הכל בכל ומתעדים את האמת האכזרית של המדינה השסועה: עינויים מחרידים, הוצאות המוניות להורג, מעשי רצח סתמיים ואימה שלעתים פשוט אין די מילים כדי לתארה. אינפלציה של זוועה.

בספרו "ברוכים הבאים למדבר של הממשי", מנתח הפילוסוף הסלובני השנוי במחלוקת סלבוי ז'יז'ק את מתקפת הטרור על מגדלי התאומים ב-11 בספטמבר 2001, וטוען כי הייתה זו למעשה התגשמות הפנטזיה האמריקנית האולטימטיבית.

על פי ז'יז'ק, יותר משביקשו המחבלים לגרום נזק פיזי באמצעות המטוסים, מטרתם, בראש ובראשונה, הייתה ליצור אפקט ספקטקולרי, רגע שיא טלוויזיוני, המתכתב ישירות עם סרטי האסונות ההוליוודיים.

"ימים רבים לאחר ה-11 בספטמבר", כותב ז'יז'ק, "המבט שלנו נותר עדיין תקוע ומהופנט בתמונות שהראו את המטוס מתרסק אל תוך אחד המגדלים. אותן תמונות הופיעו פעם אחר פעם על המרקע עד כדי מיאוס, אך הסיפוק המסתורי שהפקנו מכך היה של התענגות בצורתה הטהורה ביותר". ארה"ב, לתפיסתו, הביאה על עצמה את המחזה הזה.

בין אם מסכימים עם תפיסתו הקיצונית של ז'יז'ק ובין אם לאו, באמת אחת צריך להודות: אנחנו מכורים לזוועות, ואם מצורף להן לינק ליוטיוב – מה טוב. שלוש שנים הן פרק זמן עצום במונחים של חדשות, בטח בישראל ובטח ברשת. סף הגירוי, שהיה תחילה נמוך מאוד, עולה עם כל יום שעובר. דינו של פיגוע תופת בסוריה במרץ 2011 אינו כדין פיגוע דומה שלוש שנים לאחר מכן. כיום, גם מספר דו-ספרתי של הרוגים בחומס, בחלב, או בדמשק, לא מהווה לעתים עילה טובה מספיק לדיווח חדשותי. עייפנו, שבענו, גללנו, הלאה.

אל הוואקום הזה בדיוק מתגנבים סרטוני הרשת, המספקים תיעוד אותנטי, נטול פילטרים, של ההתרחשויות. פעמים רבות, למרבה הצער, תיעודים אלה הם בגדר הרע ההכרחי שימשוך את תשומת לבנו, יגרום לנו להקליק בפעם הראשונה, ואולי בעקבותיו גם נמשיך ונקרא על ההתפתחויות האחרונות בסכסוך המורכב. אלא שכאן נכנסת לתמונה אחת הדילמות הקשות מכולן: להראות או לא להראות?

לפעמים נדמה לי שכדי להבין מה באמת קורה בסוריה, כל מה שצריך זה להיכנס ליוטיוב, ואולי גם להצטייד בכמה מילות חיפוש בערבית. זה כמובן לא מדויק, שהרי הדיסאינפורמציה הכללית האופפת את סוריה חוגגת גם שם. אך העדרם של המסננים באתר שיתוף הווידאו הפופולארי מביא לכך שניתן למצוא בו כמעט הכל – אם רק תצהיר שאתה מסכים לצפות בתכנים הללו, בלחיצת כפתור. האם כל וידאו כזה, ראוי שיגיע אל דפיו של העיתון הדיגיטלי? ודאי שלא, איך היכן בדיוק עובר הגבול?

השאלה הזו, שבאה כמובן לידי ביטוי באירועים חדשותיים רבים נוספים, מעוררת ויכוחים במהלך העבודה במערכת חדשות כמעט מדי יום ביומו. היא נשאלה ביתר שאת כשהחלו לצוץ סרטוני הווידאו הקשים המתעדים את המתקפה הכימית הגדולה של צבא אסד בפרברי דמשק באוגוסט 2013. לשדר את התמונות פירושו לזעזע, לחשוף בפני הכול את האמת המחרידה שאנחנו כל כך רוצים להדחיק, זו שמתרחשת בסך הכל קילומטרים ספורים מאיתנו. זהו מעשה שמטרתו לעורר רגש ואף יכול להניע לפעולה, כפי שאכן קרה בעקבות אותה מתקפה ובשל פרסום הסרטונים בתקשורת העולמית. אך האם לא די בתיאור טקסטואלי של הדברים, על פני מה שעלול להיתפס כפורנוגרפיה לשמה? האם אי אפשר להסתפק בדיווחים "היבשים" על עשרות אלפי ההרוגים ומיליוני הפליטים?

אם היינו שואלים את הפסיכולוג האמריקני פול סלוביק, ייתכן שהתשובה הייתה שלילית. סלוביק וחוקרים נוספים מאוניברסיטת אורגון, ביקשו להבין מדוע בני אדם יכולים להביע אמפתיה רבה כלפי סבלו של אדם אחד, ומנגד להגיב באדישות לסבלם של רבים, כמו למשל במקרים של רצח עם. התשובה כמובן מורכבת, אך בבסיסה ניצב מה שמכונה "אפקט הקורבן המזוהה": קורבן בעל פנים, שפרטיו ידועים לנו ו-"סיפורו" מוכר לנו, מעורר בנו הזדהות רבה יותר, ולכן גם תגובה רגשית עזה יותר. כפי שהוכיחו מחקרים רבים בנושא, אנשים מוכנים לתת הרבה כדי להציל "קורבן מזוהה" אחד, על פני "קורבנות לא מזוהים" רבים מספור. במילים אחרות, המספרים לא תמיד יכולים לספר את הסיפור כולו. לפעמים סרטון אחד של ילד סורי ממרר בבכי דווקא כן.

פעמים רבות, הפתרון לדילמה שהוצגה כאן הוא פשרה: לעתים, את הכתבה מלווים רק קטעים מסוימים מסרטון וידאו, וקטעים אחרים מושמטים בכוונה; לעתים, סרטון הווידאו מופיע, אך חלקים ממנו מטושטשים; ולעתים הסרטון כולו נשאר על רצפת חדר העריכה, או יותר נכון – על רצפת אתר האינטרנט שבו אותר. אין ספק: לא את הכול צריך לפרסם, אך גם לא את הכול צריך לטשטש. ההשפעה של הדימוי החזותי אמנם נצרב היטב בזיכרון, אך אסור שיהיה חזות הכול. גם בכתבה זו בחרנו בפשרה.

בסרטון הווידאו שמתנגן בחלקה העליון של הכתבה לא תמצאו מראות שנחשבים קשים מדי לצפייה. אולם בחלקה התחתון של הכתבה, בחרנו במודע לחרוג פעם אחת ממנהגנו, ולשבץ מקבץ סרטונים שבדרך כלל לא תוכלו למצוא כאן, בגרסתם הבלתי מצונזרת: החל מהוצאה המונית להורג של חיילי צבא אסד בידי אנשי הפלג הקיצוני "ג'בהת אל-נוסרה", דרך תיעוד רגע ההפגזה באמצע הלוויה בזלמכא ביוני 2012; וכלה באותו פעוט "טרוריסט" שנפגע במתקפה הכימית בפרברי דמשק, והניסיון הכושל, כך נראה, להציל את חייו (גם כאן, אגב, היו סרטונים קשים עוד יותר שנותרו בחוץ). אלו הם פניה האמיתיים של המלחמה בסוריה, שגבתה עד כה, על פי ההערכות, את חייהם של כ-150 אלף בני אדם. אלה הם הרגעים שאני לוקח עמי הביתה מהעבודה, כמעט בכל יום.

הפעוט שוכב על שולחן העץ, עיניו בוהות בחלל ואז נעצמות באחת, הסרטון נגמר. שלוש שנים של הרג בלתי נתפס, האם העולם רואה?

*אביב אברמוביץ' הוא עורך תוכן וידאו בוואלה! חדשות.