להתכונן לכיבוש עזה - למען השלום

בשבוע שעבר קיבלנו תזכורת למה שקורה ברצועת עזה. למרות המצב במצרים והבידוד שבו שרוי החמאס, למרות ספינת הנשק שנתפסה ולמרות העליונות הצבאית המוחלטת שלנו, שוב נורות רקטות לעבר יישובינו. שוב, עם לא מעט מזל, אין לנו נפגעים. שגרת האין-ביטחון בדרום נשמרת ומפלס החרדה לא מאבד גובה. עזה לא הולכת לשום מקום.

שר החוץ אביגדור ליברמן אומר את מה שבודדים אצלנו מעזים לומר: לא תהיה לנו ברירה אלא לכבוש מחדש את כל רצועת עזה ולהפיל סופית את משטר חמאס. פרט אליו, כמעט כולם פוסלים את האפשרות על הסף. כיצד נוכל לשאת במחיר דם חיילינו שיישפך? מה נעשה למחרת הכיבוש? הרי כבר היינו שם וברחנו.

בתור אחד שמיועד לקחת אחריו כ-500 חיילים (במילואים) ולתקוף בעזה, אני חושב שאין כל מניעה צבאית לכבוש את כל הרצועה תוך ימים אחדים. נכון, יהיה לכך מחיר אבל יהיו גם הישגים רבים ובראשם החזרת הביטחון לדרום. צה"ל ערוך, מצויד, מאומן ובעל מוטיבציה בסדרי גודל יותר מהאויב ברצועה. זה לא יהיה קל אבל ברגע שתוטל המשימה הדבר יקרה. המשימה לא תהיה "להכות באויב ולהחליש", לא "למנוע שיגורים" ולא "להשמיד תשתיות". המשימה תהיה "הפלת משטר חמאס, סילוק מצבורי הנשק והטילים והקמת ממשל צבאי מלא". משימה כזו הצבא יכול בהחלט לבצע וכאמור בזמן קצר.

ברור שממשל צבאי אינו יעד מדיני. זהו רק יעד זמני עבור הצבא. בסופו של דבר השלטון בעזה צריך להיות בידי רשות או מדינה פלסטינית שוחרת שלום שאינה מסכנת את ישראל. עזה צריכה להיות פתוחה למסחר חופשי ולתנועה חופשית של אזרחיה. עזה צריכה להיות מחוברת ליהודה ושומרון באופן שיאפשר מעבר חופשי, נוח ומהיר בין שני חלקי המדינה העתידית. בעזה לא יהיו טילים ואמצעי לחימה המאיימים על ישראל. לכן גם למחרת היום שבו נכבוש, אם וכאשר, נצטרך לפנות לפלסטינים ולהעביר אליהם בחזרה את האחריות.

יש כאלו שמצפים שבעקבות משא ומתן והסכם עם יו"ר הרשות הפלסטינית אבו-מאזן, חמאס ישתף פתאום פעולה, יוותר על מעמדו וגם עזה תצטרף להסדר. לא, אני לא מצליח לדמיין שתסריט כזה אכן יכול להתממש. לכן גם אני מאמין שהדבר היחיד שישכנע את חמאס להניח את הנשק הוא ההבנה שאם לא יעשה כן, הוא יקבל אותנו בתוך עזה והוא, חמאס, ילך לים (בדומה לעזיבת ערפאת את ביירות בזמנו) או לביתו החדש באיראן.

אז לכאורה המסקנה היא שאם נרצה להחזיר את ממשל הרשות במקום חמאס, נהיה חייבים להילחם. לא בטוח. הסיכוי היחיד שלא ניאלץ לעשות זאת יכול להתממש רק אם באמת נשכנע שאנחנו מתכוונים ונחושים לעשות זאת. עד כדי כך מתכוונים שחמאס יאמין ויוותר מראש. אין אפשרות לבלף כאן, חייבים לרצות ולהאמין באמת. צריך להתאמן, להכין את הכוחות, את רוח הקרב, את התקציב ואת דעת הקהל. כל דבר פחות מזה לא יספיק.

ככל שנתכונן יותר ונאמין יותר, כך תפחת האפשרות שבאמת נצטרך לממש את הכיבוש. ככל שנבנה את הפתרון העתידי על דיבורים והבטחות על רקע של פחד מעימות, כך נגדיל את האפשרות שניכנס לעזה שלא מרצוננו. ראו ממשלת אולמרט ויוזמות השלום הנדיבות. מרוב כוונות טובות קבלנו שתי מלחמות על הראש.

אז בתור שמאלן שמאוד רוצה שלפלסטינים תהיה מדינה משל עצמם ושכבר בדורנו נזכה לשלום, אני אומר לחברי השמאלנים: תקשיבו לליברמן. בעניין הזה, הוא מדבר לעניין. רק דיבורים כאלה והכנות תואמות בצבא יוכלו למנוע את מבצע "עמוד ענן 2" אליו ניגרר בעל כורחנו מרוב עיסוק בשלום אם לא נעשה כן. מי שאין לו אומץ להילחם, לעולם לא יוכל לעשות באמת שלום.

הכותב הוא סגן-אלוף ומפקד גדוד הנדסה במילואים וכן חבר פעיל במפלגת העבודה

מעוניינים לפרסם מאמר במדור הדעות? כתבו לנו למייל op-ed@walla.net.il