חילונים רבים, כאלה שעזבו את בית שמש, וכאלה שעדיין נותרו להיאבק בה השבוע את מה שאולי היה קרב המאסף חושבים כבר מזמן שהיא אבודה. למרות זאת, מזמן לא התגייס המחנה הציוני-לאומי-דתי (עם התקשורת ומערכת המשפט) יחד בהתלהבות גדולה כל כך כדי להפוך את הלימונים של הבחירות המוניציפאליות ב- 22 באוקטובר ללימונדה מתוקה. הכישלון השני של המועמד אלי כהן, הפעם בבחירות הוגנות ודמוקרטיות ללא זיופים, תורגם אוטומטית לניצחון של המחנה החרדי כולו. לא בכדי זה היה אחד הימים הטובים ביותר לאריה דרעי בעידן פוסט-מרן, שהכריז בגאון "עבדנו קשה והשמחה גדולה". ב"כיכר השבת" הוא הוכתר כ"קבלן הניצחון" של משה אבוטבול.
סיבובי הניצחון של מרן-דרעי, (שמיהר להידבק השבוע לבוז'י הרצוג ולחדש את הברית עם העבודה), גורמים לתהייה אם בית שמש 2014 היא קדימון לישראל 2024? בשנה האחרונה ראינו את מפגן הכוח החרדי החדש של ש"ס מתגייס במלוא עוצמתו כאיש אחד כשהוא נקרא לדגל: בהלוויה של מר"ן, בהפגנה נגד הגיוס החרדי, והשבוע בבחירות החוזרות. לנו אולי יש את בית המשפט העליון והתקשורת להם את האצבעות והרגליים להתייצב ולהכריע. ברגע האמת הם אוחזים בכרטיס המנצח.
בבית שמש חילונים דיברו אתמול על ייאוש ונטישה של העיר. אלה שנטשו בסיבובים קודמים דיברו בערגה על עיר שנראתה פעם "אחרת לגמרי". אולי גם זאת מראה עצובה לרוב (עדיין רוב) החילוני הדומם בישראל. כשהמציאות משתנה להם, הם מעדיפים לקום ולנסוע ל"טלויזיה המצוינת" בלונדון, במקום להיאבק על איכות השידורים בבית. החרדים זיהו מזמן את הנטייה התבוסתנית הזאת. אולי משום כך אבוטבול שידר ביטחון עצמי מתון בראיונות הניצחון, במקום השחצנות הביזארית ממערכת הבחירות. כבר לא התרברב על "פריז" של המזרח התיכון והתחייב שהמדירים, היורקים והזייפנים בעירו היו ונשארו "מיעוט שולי".
לכל הטורים של אבנר הופשטיין בוואלה! דעות
קרבות דומים בכל הארץ
הוא צודק מן הסתם. רוב רובם של החרדים בבית שמש לא השתתפו בשום מעשה פסול או פלילי. אלא שאבוטבול היה ונשאר ראש עיר תלוש שיכולתו לקרב את האוכלוסייה החילונית (שתצטמצם מן הסתם עוד יותר עתה), מוגבלת. אתמול דיבר על "ארבעה קניונים שהקמנו בעיר ועוד אחד בדרך". זאת החלוקה הסטריאוטיפית בראשו השטעטלי של אבוטבול: חילונים = קניונים. לא תרבות, לא מדע, לא מקומות עבודה, לא שירות צבאי, לא שוויון לנשים, לא תעבורה נוחה (כדי להגיע לאותם מקומות עבודה, ולאותו שירות צבאי). לא לא. "קניונים". עגלה ריקה מובלת על ידי חמורו של משיח ברחובות השאנז אליזה. ואחרי זה אומרים שהחילונים חושבים על החרדים בסטריאוטיפים.
כמה מחבריי התקוממו אתמול על תגובות הנהי והאבל של החילונים בפייסבוק עם היוודע תוצאות הבחירות. דמוקרטיה, אמרו, היא היכולת לקבל את תוצאות הבחירות הדמוקרטיות, גם אם אלה אינן מוצאות חן בעיניי החונטה התקשורתית. אבל מי שנחמץ לבו לנוכח ההפסד של אלי כהן אינו חושב רק על בית שמש. הוא רואה את התהליך הזוחל מתרחש במקומות רבים מדי ברחבי הארץ, ומתקשה שלא לקשור את הקווים בין המחזות המוכרים מחוץ לבתי הספר ברמת אביב (שם הרוב החילוני נלחם עם סכין בין השיניים), המאבקים בשכונות מעמד הביניים ברחובות נגד הקמת מקוואות או כוללים (הנתמכים לעתים בידי ראש עיר חרדי), השכונה החרדית שמקים ראש עיריית נצרת עילית (אולי בכדי לאזן את ההגירה הערבית), המלחמות על צביונה של קריית יובל (ושכונות אחרות בירושלים), וקרבות דומים ברמת השרון, כפר יונה, ערד ועוד.
כל עיר והסיפור שלה, ובחלקן ההתפשטות החרדית נבלמה. אבל בכל המאבקים יש מאפיין ברור משותף אחד: מדובר בחרדים משיחיים ומעודכנים יותר מהחסידים של פעם, אשר אינם מוכנים עוד להתגדר בתוך שכונות בעלות צביון חרדי-בלבד, ומתאכלסים בלב שכונות שהיו חילוניות או דתיות-לאומיות באופיין. ואז במקום להתאים עצמם לאורח החיים השולט בשכונה, במקום להשתלב בחיי החברה שבה, במקום ליצור מסגרות מעורבות הם מנסים לשנות אותה מבפנים, לעתים על ידי שימוש בשיטות כוחניות, במניפולציות פוליטיות על המועצות המקומיות ואף באמצעים פליליים. זה לא "כולם", זה לא "הרוב" אבל כאשר המיעוט פועל לכך, הרוב דומם. נדיר לראות ברחוב החרדי "ילד רע" שיגנה תופעות פסולות כאלה, או יפעל להקים כוח יעיל-שכנגד לציבור שמסית ומדיח. גם בפרשת הזיופים בבית שמש אף אחד לא קם.
בראש השנה האחרון הטביע ראש העיר הנבחר אבוטבול את דמותו הזרחנית על צנצנת של דבש, שזה כאילו ראש עיריית פריז יחקוק דמותו על באגט. יש יתרון בפוליטיקאי שלא לוקח את עצמו ברצינות רבה מדי, וניחן בקורטוב של הומור. התקשורת תעזוב עכשיו את בית שמש רק כדי לחזור אליה בעוד כמה חודשים ולבדוק "מה השתנה". נקווה שאבוטבול יספק להם מופעי קברט-דבש, במקום סיבוב נוסף של בורדל-יריקות.