הפרלמנט הירדני אינו תומך בהסכם השלום בין ישראל לירדן, שנחתם ב?94', בלי קשר להרג השופט הירדני על ידי חייל צה"ל במעבר אלנבי ביום שני. את האולטימטום שהציב אתמול בפני הממשלה המקומית - גירוש השגריר הישראלי דני נבו עד יום שלישי הבא או ניסיון להפיל את הממשלה - יש לקחת בפרופורציות הנכונות. בממלכה ההאשמית, הפרלמנט הוא המקום המיועד לשחרור קיטור.
הבעיה של ישראל אינה הפרלמנט, הבעיה שלה היא הרחוב. גם אם ירדן היא אחת הידידות הרשמיות האחרונות שנותרו לישראל בעולם הערבי מאז עידן שבע הנציגויות (ממאוריטניה ועד עומאן) של ימי טרום האינתיפאדה השנייה בספטמבר 2000, היא לא באמת דמוקרטיה. מאחר שהחברה בירדן אינה הומוגנית, צריך להעניק ביטוי לכל הפלגים במדינה, כולל לתנועת האחים המוסלמים, שמצאו בבית הנבחרים אכסניה נוחה להשמיע בה את קולם.
טעם רע
באופן פרדוקסלי, בזמן שמצרים הוציאה את תנועת האחים המוסלמים מחוץ לחוק, סעודיה רודפת אותם אצלה בבית ועד קטאר, וברשות הפלשתינית קשה להגיד שהם נתפסים כשותפים - דווקא בירדן המתונה מוצאת לעצמה התנועה האיסלאמית הקיצונית במה חוקית. הדרישה לניתוק היחסים עם ישראל ולגירוש השגריר נבו הפכה לקבועה ושגרתית. הממשלה, גם הפעם, מיישרת קו ומכנה את האירוע "פשע נתעב".
המלך מאפשר, כאמור, לפרלמנט חופש יחסי, כולל לגורמים הקיצוניים ביותר בו. מדובר במשחק עדין ומסוכן של איזונים, אבל למלך אין ברירה. זוהי הדרך, כך מקווה הממלכה, למנוע את תסיסת הרחוב כמו בסוריה השכנה.
גם אם דרישת הפרלמנט הירדני אתמול לא באמת מאיימת באופן מיידי על היחסים, הרי להפגנות מול השגרירות הישראלית ולזעם הפרלמנט יש משקל - וכל אלה משאירים טעם רע. בטווח הקצר זה אולי לא משפיע, אבל לאורך זמן זה בהחלט מזיק.