דנה ספקטור שופכת את הלב

העניין הוא כזה: דנה ספקטור כתבה במדורה ב"ידיעות אחרונות" וידוי נפלא, באמת נפלא בכנות שלו, בכאב שלו. ממש כתבה בדם לבה על משברים חולפים כאלה ואחרים עם הבת הקטנה והמקסימה שלה. נחמה לכל הורה שכואב לו פה ושם עם ילדיו. כואב עד מוות.

ובא עוזי בנזימן, עיתונאי ותיק, מכובד וקר כדג, ושפך עליה דומן, בטור ב"כעין השביעית" – ואפילו איים כמעט בפנייה למועצה לשלום הילד. בלי להבין כלום, ממרומי בורגנות שבעה, שטוחת נפש. בלי לקלוט שדנה ספקטור ממש הניחה את לבה המדמם לעינינו, ודיברה מתוך אהבה אינסופית (ומכאן ההיפגעות) לבת שלה הרודה בה לפעמים, כדרך ילדים כאלה ואחרים בגיל כזה או אחר (נדמה לי שמדובר בגיל 8 בערך). מתוך הווידוי הסוער של דנה היא גם הבינה משהו שלא הבינה בראשית הווידוי: שמאיה שלה היא בסך הכל ילדה ש"באמת מטרידים אותה דברים כמו לנסוע על קולנועיות בספארי". ואין טעם להיפגע מדי, וזו הייתה סוג של הארה מנחמת.

אבל לדעת עוזי בנזימן, דנה ספקטור חשפה את הבת שלה לעיני הציבור כ"פקצה", תואר השמור בדרך כלל לבנות בוגרות הרבה יותר, ועל פי אחת מהגדרות העם בגוגל פירושו "מגעילה, חושבת רק על עצמה, סנובית, בדרך כלל בלונדית ואוהבת ורוד".

אני מניח שחברותיה של מאיה והיא עצמה לא קוראות את "העין השביעית" האיכותי, המיועד למבוגרים בלבד. אני מניח שהן גם לא קוראות את מדורה של דנה ב"ידיעות אחרונות". אבל הנה, יש כבר מבוגר לא אחראי שהדביק לבת הקטנה שלה תואר מגונה, והרי כל מי שקרא את הטור יודע שמדובר בילדה שיחסי אהבה נפלאים מתקיימים לפעמים בינה לבין האמא (למשל, סצינת הפרחת נשיקות הסבון והקצף באמבטיה באותה רשימה עצמה). כלומר, בסך הכל מדובר על כעסים מיידיים , עלבונות מיידים, ביחסים עם ילדינו, שחשוב כל כך לשחרר, למען דנה ולמען הקוראים.

אבל עוזי בנזימן הוא יקה עברי מושלם (למרות שמקורו ירושלמי, וכבודו במקומו מונח, גם כמייסד העין השביעית). עד כדי כך מושלם, שביקש מאשתו רשות לצטט את הערותיה בעניין דנה ובתה. הוא, אתם מבינים, מבקש רשות כשהוא מצטט. דנה – לא. אבל האם עוזי בנזימן ביקש רשות מאשתו, חגית (סופרת ילדים תמה, שוחרת טוב ואהבה) לחשוף לעיני הציבור בפתח רשימתו את היחסים המביכים משהו והמיושנים בלי גבול השוררים בינו לבינה? הנה כך מתוודה בנזימן, בלי להבין עד כמה דוחה הוא נשמע: "תשמעו קטע. ישבתי שלשום עם זוגתי במטבח ואכלנו בנחת את ארוחת הצהריים שהיא בישלה. מה אגיד לכם – כבר ארבעים וחמש שנים פלוס-פלוס שהיא טורחת על הקדרות, יום-יום, ומוסיפה להשתפר. אני יודע שאני נשמע שוביניסטי".

סליחה, עוזי: האם קיבלת מאשתך רשות מפורשת להסגיר את העובדה ש"היא טורחת יום יום על הקדירות", ושזה נמשך כבר "ארבעים וחמש שנה פלוס פלוס"? האם אתה בטוח שאשתך החמה והטובה אוהבת את החשיפה הזאת? האם אתה מבין ששיתפת פעולה זה יותר מארבעים וחמש שנה עם מה שנחשב היום כדיכוי נשי חמור? וממש לא מספיק להגיד "אני יודע שאני נשמע שובניסטי". כי אתה ממשיך לעודד אותה באמצעות ההתחנפות הערמומית "להמשיך להשתפר", כאילו אתה מעודד תלמידה בבית ספר. במקרה זה, בית הספר של החך שלך.

כמה עלוב, כמה בורגני, כמה עוזי בנזימן. אני שוקל לפנות בעניין זה ל"מועצה להגנת האשה", ובעיקר מקווה שדנה ספקטור תמשיך לחשוף את עצמה ואת חייה למען כולנו. הבת שלה תהיה גאה בה כשתבין.

ואגב דנה ספקטור: אני רוצה לשבח עוד שני בעלי טורים ב"ידיעות אחרונות", ואני יודע שלא מקובל להרעיף מחמאות על כלי תקשורת אחרים, אבל מכיוון שחזקה עליי שגם אתקוף את "ידיעות אחרונות" (וכבר עשיתי את זה), חשוב לי להגיד גם את שבחם, ולציין למשל שרענן שקד הוא אחד היחידים שממש מצחיקים אותי. הוא כותב נהדר. גם בעל טור הווטסאפ החדש, "איתי סגל מקליד/ה", המתכתב כל שבוע עם סלב מבדח אחר (בפעם הקודמת זו הייתה יעל פוליאקוב המקסימה) – מעולה וקליל. טור חדש אמיתי. אני קורא לכל זה שירת העיתונות.

א. פורים והמקרה האלוהי

ו?י??אמ?ר ה?מ?ן
א?ף ל?א ה?ב?יא?ה א?ס?ת??ר ה?מ??ל?כ??ה ע?ם ה?מ??ל?ך?
א?ל ה?מ??ש??ת??ה א?ש??ר ע?ש??ת?ה
כ??י א?ם או?ת?י
ו?ג?ם ל?מ?ח?ר א?נ?י ק?רו?א ל?ה? ע?ם ה?מ??ל?ך?
ו?כ?ל ז?ה א?ינ?נ?ו? ש??ו?ה ל?י ב??כ?ל ע?ת א?ש??ר א?נ?י ר?א?ה
א?ת מ?ר?ד??כ?י ה?י??הו?ד?י יו?ש??ב ב??ש??ע?ר ה?מ??ל?ך?
ו?ת??אמ?ר לו? ז?ר?ש? א?ש??ת?ו? ו?כ?ל א?ה?ב?יו
י?ע?ש?ו? ע?ץ ג??ב?ה?? ח?מ?ש???ים א?מ??ה
ו?ב?ב??ק?ר א?מ?ר ל?מ??ל?ך? ו?י?ת?לו? א?ת מ?ר?ד??כ?י ע?ל?יו
ו?ב?א ע?ם ה?מ??ל?ך? א?ל ה?מ??ש??ת??ה ש??מ?ח?
ו?י??יט?ב ה?ד??ב?ר ל?פ?נ?י ה?מ?ן ו?י??ע?ש? ה?ע?ץ.
ב??ל??י?ל?ה ה?הו?א נ?ד?ד?ה ש??נ?ת ה?מ??ל?ך?
ו?י??אמ?ר ל?ה?ב?יא א?ת ס?פ?ר ה?ז??כ?ר?נו?ת ד??ב?ר?י ה?י??מ?ים
ו?י??ה?יו? נ?ק?ר?א?ים ל?פ?נ?י ה?מ??ל?ך?
ו?י??מ??צ?א כ?תו?ב א?ש??ר ה?ג??יד מ?ר?ד??כ?י ע?ל ב??ג?ת?נ?א ו?ת?ר?ש?
ש??נ?י ס?ר?יס?י ה?מ??ל?ך? מ?ש???מ?ר?י ה?ס??ף א?ש??ר
ב??ק?ש?ו? ל?ש??ל?ח? י?ד ב??מ??ל?ך? א?ח?ש??ו?רו?ש?
ו?י??אמ?ר ה?מ??ל?ך? מ?ה נ??ע?ש??ה י?ק?ר ו?ג?דו?ל??ה ל?מ?ר?ד??כ?י ע?ל ז?ה
(מתוך מגילת אסתר, סוף פרק ה', ראשית פרק ו')

תרגום לעברית מדוברת: לא שווה לי שאני מוזמן למסיבה הכי שווה אצל המלך, מקטר המן לאשתו בפתח הקטע הזה מתוך מגילת אסתר, כי מרדכי היהודי , שיושב ממש בפתח שער המלך, לא משתחווה לי, וזה מבאס לי את התחת כל פעם מחדש. אז תדאג שייתלו אותו, מייעצת לו אשתו זרש (איזה שם! ציורית כמו מטאטא קש), אבל אז הכל מתהפך.

אלוהים כידוע איננו מוזכר כלל במגילת אסתר היפהפייה בלי גבול, אבל כל כולה מדגימה לנו איך אלוהים מושך בחוטי עלילת העולם הזה ותיאטרון החיים, ואיך מה שקורה "במקרה", כמו ב"שלל שרב" של מאיר אריאל ("מקרה שיקרה אם אפשר במקרה"), איננו אלא מעשה אלוהים.

וכך, למשל, בלילה שהיה אמור להיות האחרון בחיי מרדכי, ממש לפני הבוקר שבו זומם המן לתלות אותו על עץ גבוה, נודדת שנת המלך, והוא מבקש שיקריאו לו (הוא לא יודע לקרוא בעצמו כנראה, איזה קטע) את ספר זיכרונות המלוכה, והנה מתגלה לו שמישהו בשם מרדכי הציל אותו מן הקושרים נגדו "בלילה ההוא נדדה שנת המלך ויאמר להביא את ספר הזיכרונות דברי הימים ויהיו נקראים לפני המלך: ויימצא כתוב אשר הגיד מרדכי על בגדתנא ותרש שני סריסי המלך משומרי הסף אשר ביקשו לשלוח יד במלך אחשוורוש: ויאמר המלך מה נעשה יקר וגדולה למרדכי על-זה".

נו, ומי אם לא אלוהים הנדיד את שנת המלך, והעלה בו את הרעיון שיביאו לפניו את ספר דברי הימים והזיכרונות, ובו ימצא את חסד מרדכי אליו, ואז יעלה אותו לגדולה? כי אלוהים מגיע עד לב ברואיו ("ויקשה אלוהים את לב פרעה") ועד נדודי השינה שלהם, אם צריך, כדי שהכל יתהפך, כמו בהטלת הפור והפורים, ועל העץ שזמם המן לתלות את מרדכי הוא עצמו נתלה, והיהודים שעמדו להיטבח – טבחו בטובחיהם (ולא, ממש לא כואב לי הלב על אלה שרצו לטבוח בנו ונטבחו בעצמם).

ב. אהרן שבתאי, פורנוגרפיה לפורים

ארבעת הבדחנים הכי גדולים בשירה הישראלית הם אלתרמן, דוד אבידן, אהרן שבתאי וחנוך לוין, כולם משוררים משוכללים במיוחד. אלתרמן היה מבדח בעיקר במחזות ובפזמונים, וזה היה תמיד צחוק טוב לב, נטול כל רשעות. אצל אבידן זה לפעמים בדיחות גזעניות נוראיות, כעין ניסויים בקללות המיועדים להביא לשומע את הג'ננה (תרשו לי לא לצטט, בגלל שמחת פורים). חנוך לוין מושלם בביזוי המין האנושי והחיים בכלל ("בלכתך מעימי, אהובה / מתחככים אצלך שני חלקי העכוז / מתיזים אל קברי גץ קטן של בוז").

ואצל אהרון שבתאי, זה בעיקר הומור עצמי פורנוגרפי, כששיאו בתחום זה הוא סדרת הסונטות "הלב" (ספרי סימן קריאה), ספר מדהים, המגיע לשיאים של שכלול וחידוש גם בתחום הווידוי הרגשי והפורנוגרפי, וגם בתחום הלשון והשירה (עברית ישראלית מדוברת, משוחררת לגמרי, בתוך מבנה נוקשה כמו סונטה, יחד עם חריזה מוזיקלית שאין חופשית ממנה, למרות שגם היא מדויקת לגמרי. הישג שירי גדול).

הנה למשל הסונטה שבה מתאר אהרן שבתאי איך אהובתו זיוה נסעה לפריז והוא נשאר לבדו, מיואש מעצמו, ומאונן מול המרקע, שעליו הוא מריץ סרטים פורנוגרפיים ישנים. הוא כבר מכיר את כל הבנות המככבות כאן, והוא נותן סימנים בכל אחת:

א?ה?ר?ן ש??ב??ת?אי / א?נ?י מ?י?א?ש? מ?ע?צ?מ?י

א?נ?י מ?י?א?ש? מ?ע?צ?מ?י ו?מ?ד?כ??א,
מ?א?פ?יל א?ת ה?ח?ד?ר, או?ח?ז ב??ש???ל??ט
ו?כ?ד?י ל?א ל?ג?מ?ר מ?או?נ?ן ל?א?ט
מו?ל ה?ה?ר?מו?ן ש??ל??י ב??מ??ר?ק?ע

ש??ב?ו? פ??יל?ג?ש??י מ?ג??ש?ו?ת כ??מ?נו?ת
מ?כ??רו?ת ל?י ה?יט?ב כ??ל א?ח?ת -
זו? ע?ם ה?פ??צ?עו?ן ב??ת??ח?ת,
זו? ע?ם ש??פ?ת?י ה?פ??ת ה?ש???מ?נו?ת.

זו? ש??מ??ל?ק??ק?ים ל?ה? א?ת מ?ג??פ?ה?
מ?צ?ל?יפ?ה ע?ל ק?ר?ח?ת??י ב??ש?ו?ט.
ו?כ?ש??י?ו?מ?י ד?ו?ע?ך?, ב??ין ה?ש???מ?ש?ו?ת,

כ??ש??ל??א נ?ש??א?ר?ת מ?ז??ר?ע?י א?ף ט?פ??ה,
א?נ?י מ?ת?ר?ח?ץ, מ?נ?ג??ב ב??א?לו?נ?ט?ית
ו?מ?ח?כ??ה ל?ך?, א?הו?ב?ת?י ה?א?מ?ת??ית.