ההשפעה הגלובלית של קרים

העיתונאים והפרשנים שסיקרו את ביקור ראש הממשלה בנימין נתניהו בארה"ב, ובייחוד את שיחתו עם הנשיא אובאמה, ציינו עד לעייפה עד כמה שנתניהו הוא בר מזל על כך שהאירועים באוקראינה ובקרים האפילו כביכול על הנושא הפלשתיני ועל ענייני המזרח התיכון בכלל. אך מתברר שמי שסברו כך טעו: לא אובאמה ולא נתניהו נמנעו מלהעלות בשיחתם הממושכת את העניינים שהיו בעיניהם חשובים - התהליך המדיני בין ישראל לפלשתינים, ומבחינת ישראל, בעיקר הגרעין האיראני. ברור שברקע הדברים הוזכרו גם ההתרחשויות באוקראינה ובקרים, ומספיק להציץ במפה ולעיין בספרי ההיסטוריה כדי להבין שגם חצי האי קרים הוא בעצם "מזרח תיכון". ברם, הרבה יותר חשובות מהגדרתו ההיסטורית, הגיאוגרפית או הדמוגרפית של קרים, הן כעת ההשלכות הגיאופוליטיות של העימות סביבו.

השאלה הראשונה שרבים במשרדי החוץ השונים ובמכוני המחקר הבינלאומיים שואלים עצמם בימים אלה היא אם המצב המידרדר יביא לחידוש המלחמה הקרה בין מזרח למערב. לכך התייחס, בין השאר, הנרי קיסינג'ר במאמרו בשבוע שעבר, לאמור ש"צעדים בלתי זהירים של אחד הצדדים או של שניהם בהחלט עלולים לגרום לכך (כלומר, לחידוש המלחמה הקרה)". קיסינג'ר אינו חוסך ביקורת מהצעדים שפוטין נוקט, אך הוא מזכיר לנו לא רק את ההיסטוריה הפתלתלה של יחסי רוסיה ואוקראינה ואת ההיבט הרגשי בשני הצדדים, אלא גם את האינטרס המדיני והאסטרטגי היסודי שמחייב את רוסיה להחזיק בעמדת השפעה בקרים, ובפרט בנמל סבסטופול. למעשה, מסכם קיסינג'ר, יכולתה של רוסיה להיות בעלת מעמד והשפעה באזור הים התיכון כולו תלויה בשליטתה בנמל הזה שעל חופי הים השחור ובמוצא ממנו לים התיכון. קיסינג'ר אינו שופט ניטרלי והוא אינו מתייחס, כמובן, לשאלה אם טוב שלרוסיה יהיה מעמד מעצמתי בים התיכון, אך הוא מעלה את הנושא כפי שרוסיה רואה אותו (ויש להניח שזה הפוך מהאינטרס האמריקני).

ייתכן, כמובן, כי החשש ממלחמה קרה חדשה מופרז. התנאים והנסיבות השתנו; רוסיה של היום אינה חותרת להגמוניה מדינית או אידיאולוגית בעולם כפי שהיה בימי סטלין, וגם פוטין, חרף צחצוחי החרבות הפומביים שלו, מודע בוודאי לנחיתות הצבאית והכלכלית המוחלטת של רוסיה מול אמריקה. מאידך, אמריקה של אובאמה אינה אמריקה של טרומן או של רייגן, והרפיסות המנהיגותית המובהקת במערב בכלל ממילא מקטינה את הסיכוי, או ליתר דיוק הסיכון, שההיסטוריה תחזור על עצמה.

עם זאת, גם העימות הנוכחי, על אחת כמה וכמה אם יחריף, טומן בחובו תסריטים מסוכנים, שלאחדים מהם תהיה השפעה גם על מדינת ישראל. ישראל צודקת בכך שהיא נמנעת מנקיטת עמדה בנוגע למתחולל באוקראינה ובקרים - זה אינו נדרש מאיתנו וזה לא לטובתנו. ישראל אמנם בעלת ברית של אמריקה והיא מזדהה עם עקרונותיה היסודיים, אך בניגוד למצב שהיה קיים בין שנות ה?50 ל?70 של המאה הקודמת, הסכסוך הישראלי?ערבי והסוגיה הפלשתינית שוב אינם חלק מהורדת ידיים בין?גושית, ויש לקוות שזה יישאר כך (והדיפלומטיה הישראלית חייבת לראות זאת כיעד חיוני).

תוצאה מיידית יותר ומסוכנת יותר של האירועים האחרונים בחזית הרוסית?אוקראינית עלולה להיות כרסום נוסף בעמדה הבינלאומית ובעמדת מדינות ה"חמש פלוס אחת", הרופפת בלאו הכי, נגד הגרעין האיראני, ובפרט אם תעלה השאלה של חידוש הסנקציות נגד טהרן. גם הסיוע הרוסי לסוריה של אסד, ובעקיפין לחיזבאללה, עלול לעלות מדרגה, וישראל לא תוכל להקל ראש בכך. מתברר, אפוא, שחוק הכלים השלובים פועל גם בתחום הפוליטי, שכן התבערה באוקראינה ובקרים עלולה להביא לאובך מתמשך גם באזורנו.